כאשר מנתחים את המצב האירופי של ברצלונה בעשור האחרון, אין בכלל שאלה בנוגע להידרדרות הממושכת: אחרי הזכיות בעונות 2010/11 ו-2014/15, השנים החולפות כללו העפלה אחת בלבד לחצי גמר ליגת האלופות. זו בעיה שהתחילה להרעיל את האוויר בקאמפ נואו, הרגשה כזו שלצד דומיננטיות שנשמרה פחות או יותר בזירה המקומית, הצ'מפיונס הפך להיות היבט שמכביד ומכאיב לשחקנים, שמתקשים להשתחרר ממנו עם כל הדחה שעוברת.
אבל הגיע הזמן לקחת את הדיון הזה לשלב הבא. זו מוסכמה מקובלת שברצלונה היא כישלון אירופי כבר שש עונות, וישנם מעטים מאוד שיעזו לומר שהקבוצה תצליח להפוך בפריז את ההפסד 4:1 מקאמפ נואו במשחק הראשון בשמינית הגמר. עכשיו צריך להתחיל לדבר על כך שתחת מאמנים שונים, בשיטות ובתקופות מגוונות, ברצלונה לא סתם מודחת מליגת האלופות – בכל עונה ועונה, היא פשוט מושפלת.
נגמר בטעם רע
זה כבר לא עניין של שנה-שנתיים – כשזה נגמר, זה נגמר מכוער. אפשר להשוות את המהלומות על המגרש לקרב של ההנהלה ולאו מסי במהלך הקיץ האחרון, סוג של סיום בטעם רע לעידן מפואר של אחת הקבוצות המסעירות בתולדות הכדורגל.
הנתונים המצטברים מדהימים: כל ששת ההפסדים האחרונים של הקבוצה בשלבי הנוקאאוט בליגת האלופות היו מה שמוגדר "תבוסה", כלומר, בהפרש של שלושה שערים ומעלה! אפשר לצרף לכך את ה-3:0 הביתי שבארסה ספגה מיובנטוס במחזור האחרון של שלב הבתים העונה כדי להעצים את הנקודה. החמישיות והרביעיות נגד פרנצווארוש ודינמו קייב כבר לא חשובות, כי לברצלונה אין את הכלים המקצועיים והמנטליים להתמודד ברצינות על התואר האירופי.
מהבחינה המקצועית, הסגל האחרון שהביא את גביע אירופה נראה היום כמו חלום רחוק. זה קרה בסך הכל לפני כשש שנים, אבל השמות כבר נראים מיתולוגיים: צ'אבי, אנדרס אינייסטה, חאבייר מסצ'ראנו, דני אלבס. גם אז הייתה בעיה במרכז ההגנה, אבל מסצ'ראנו פתר אותה ברוב המקרים כשירד אחורה מהקישור, מה גם שג'רארד פיקה היה אז בשיאו, וסגר הרבה חורים. היום הוא אחד הסמלים של החולשה – כמו בחצי הגמר ב-2015, כשמסי הפיל לדשא בהטעייה את ג'רום בואטנג מבאיירן מינכן, התמונה שתישאר כזיכרון מהתבוסה לפ.ס.ז' השבוע היא צילום המסך שהפך לוויראלי, בו קיליאן אמבאפה טס במהירות על-אנושית על פני פיקה, שלא מצליח לעצור אותו במשיכת חולצה.
בסגל ההוא שיחקו גם ניימאר ופדרו (וגם לואיס סוארס, אבל הוא היה חלק מהמפלות של השנים הבאות). מאז שעזב את הקבוצה, ברצלונה שפכה סכומים שערורייתיים ולא מצאה תחליף אמיתי לניימאר.
אנטואן גריזמן הלך בקבוצה לאיבוד, ולא מבצע את הפעולות הפשוטות ביותר שייחדו אותו בעבר; עוסמאן דמבלה הפציע לא מתאים למה שרוצים להשיג במועדון; מרטין בריית'ווייט הוא חלוץ לקבוצת מרכז טבלה. אם מישהו חושב שהילד פדרי, עם כל הכישרון, יכול בגיל 18 לפתור את הבעיות האלה בחלק הקדמי, רק נזכיר לו שבשנה שעברה הוא עדיין שיחק בלאס פלמאס מהליגה השנייה. אבל עזבו ניימאר – אין אפילו מישהו שנותן את הלב כמו פדרו, שהיה מוכן תמיד לקפוץ מהספסל כדי לאכול את הדשא.
הקבוצה התעכבה בביצוע חילופי המשמרות, טעתה ברכש כשכבר הביאה פנים חדשות, וזו התוצאה. יכול להיות שאף שלישייה לא תוכל לשחזר לעולם את מה שהיה בין צ'אבי, אינייסטה ומסי, אבל במועדון לא היו רגישים מספיק למה שמסי עבר עם עזיבת השניים, שהיו חבריו הקרובים והיה לו איתם תיאום עיוור. המספרים נשארו בגלל הכישרון הגולמי, אבל זה מגיע קשה יותר.
כל השמות הללו מסבירים גם חלק מהבעיה המנטלית. הסגל ההוא כלל רבים מחברי דור הזהב של נבחרת ספרד, שעדיין היו בכושר גבוה למרות שהירידה ברמה הבינלאומית החלה. הם הביאו מנטליות מנצחת וכוח הרתעה. אי-אפשר היה לעלות לשחק מולם בלי להיכנס ללחץ במידה מסוימת, כי הם יצרו את ההרגשה שלא משנה מה יהיה, הם ינצחו בסוף.
היה להם גם חוסן מיוחד: זו אותה ברצלונה שמעט לפני העשור שאנחנו מדברים עליו, ב-2008/9, עלתה לגמר (בו גם ניצחה) בזכות אותו שוויון מדהים של אינייסטה בדקה ה-93 בלונדון מול צ'לסי. הקבוצה האמינה שאין מכשול גבוה מדי, וברגעים האחרונים של התפישה המחשבתית הזו, זה בא לידי ביטוי ב-1:6 על פ.ס.ז' לפני ארבע שנים.
בסגלים האחרונים יש הרבה יותר מדי ילדים שהתיק נופל עליהם בגלל פציעות של שחקני מפתח, שחקני רכש הזויים (זוכרים את מלקום?) שלא דומים לאלו של העבר, אבל בעיקר צלליות של שמות גדולים מפעם. הדוגמה הטובה ביותר הוא סרחיו בוסקטס: פיקה חוטף את האש כנציג הדור הוותיק, אבל מישהו מזהה בכלל את בוסקטס בימים אלה? הוא רק בן 32, ונראה רחוק דור שלם מהדינמיות והעוצמה של שחקני קישור כיום. לפני חמש שנים אפילו הוא היה מפרק את כל מה שזז כדי למנוע השפלות כאלה. היום הוא רך ולא משפיע.
לא מנהיג לזמנים קשים
וישנו היבט נוסף, שרבים מייחסים לו את החשיבות הגדולה ביותר. כמו שציינו, המספרים של מסי גבוהים בכל שנה, אבל הוא החוט המחבר בין הסגלים לאורך השנים, הכוכב הגדול ביותר, זה שמוכיח שברמה האירופית, הוא לא חזק מספיק כדי למנוע קריסות קבוצתיות. הוא כבוי לחלוטין כאשר העסק מתחיל להתפרק, והביקורות על יכולת המנהיגות שלו לאורך הקריירה הן המוצדקות והחדות ביותר בדיוק בהקשר של ברצלונה בליגת האלופות: השחקנים הצעירים לא צריכים לראות אותו עם הידיים על המותניים בעיגול האמצע אחרי שערים, הם צריכים צרחות וקללות, גם בחדר ההלבשה. הם צריכים שהשחקן שנחשב לאחד הגדולים בהיסטוריה, אם לא הגדול שבהם, יכוון ויאפס אותם.
כשמחברים את זה לעובדה שמסי מספק את ההופעות החלשות ביותר שלו בתבוסות – כלומר, אפילו אי-אפשר לומר שהארגנטינאי היה היחיד פה ושם שניסה להחזיר את הקבוצה למשחק – מבינים עד כמה הנוכחות, או היעדר הנוכחות שלו, מטלטלים את ברצלונה בזמן אמת. זה לא הסגל של פעם, אבל זה גם לא מסי של פעם – הפרעוש מוריד את הראש כי הוא מרגיש שאין לו עם מי לצאת לקרב, למרות שזה לא סגל ששווה ביזיונות כאלה.
וכך נוצר מכלול עגום. גם כשהיא לא מובסת, ברצלונה בקושי מסתדרת וניצחה רק בשמונה מ-18 משחקי הנוקאאוט שלה בצ'מפיונס בחמש השנים האחרונות; לקבוצות אחרות שמשחקות בקביעות בשלבים הללו יש עליות וירידות, אבל מאז 2017, הבאה בתור אחרי שש התבוסות של בארסה היא צ'לסי עם שלוש כאלה בסך הכל; ובמבט לאחור, זה פשוט לא משהו שהיה קורה לקבוצה שבנה פפ גווארדיולה.
זה לא רק ההפסד הנוכחי לפ.ס.ז' או ה-8:2 לבאיירן בעונה שעברה. אלו גם לא ההפסדים לליברפול ורומא במשחקי הגומלין אליהם הקבוצה הגיעה בשליטה. זה הכל ביחד, תמונה אחת מתקלפת של הקבוצה שנחשבה לטובה בעולם, כבר זמן ארוך נוסעת על האדים של התהילה ההיא, וצריך להכיר בכך שהפכה לבינונית וחלשת אופי.
