השמועות אומרות שאפשר לראות את החומה הסינית מהחלל. טוענים גם שאנחנו מנצלים רק 10 אחוז מהמוח שלנו, שצבע אדום מרגיז שוורים ושמארי אנטואנט אמרה ''אם אין לחם, שיאכלו עוגות''. אומרים שנירון קיסר ניגן בכינור על גבעה מול רומא הנשרפת. כל אלה הם מיתוסים שקריים. גם בעולם הספורט קיימים לא מעט כאלה, אבל המיתוס הבולט זו העובדה שהאלוף הוא בהכרח הפייבוריט. בכל תחילת טורניר, הראשון שנכנס לתמונת הפייבוריטים לזכייה הוא האלוף המכהן. האם המיתוס הזה נכון כשאנחנו מדברים על נבחרות כדורגל? בואו נבחן עד כמה הוא נכון.
באליפות אפריקה שמשוחקת עכשיו, אלג'יריה האלופה הודחה בשלב הבתים. הלם, תדהמה, האלופה המכהנת מודחת, הפייבוריטית לזכייה מוצאת את עצמה בבית לפני הנוקאאוט. האם זה באמת מפתיע? גרמניה, ספרד, איטליה וצרפת,היו אלופות עולם שהודחו כבר בשלב הבתים בטורניר שלאחר זכייתן. בכלל, כמה פעמים במונדיאל האלופה אכן זכתה שוב מיידית? האחרונה לעשות זאת הייתה ברזיל הגדולה של פלה, שזכתה ב-1958 וב-1962. לפניה הייתה איטליה של שנות ה-30 שגם זכתה פעמיים רצוף. מאז המונדיאל הראשון ב-1930, רק שתי אלופות עולם הצליחו לזכות פעמיים ברצף.
נעבור לאירופה: ב-16 טורנירי יורו הייתה רק נבחרת אחת שזכתה פעמיים ברצף, ספרד הגדולה ב-2008 וב-2012. נחזור לאליפות אפריקה: מתוך 31 טורנירים שנערכו לאורך השנים, מקרי השחזור היו מעטים -מצרים 1957 וב-1959, גאנה ב-1963 וב-1965, קמרון ב-2000 וב-2002 ושוב מצרים שזכתה שלוש פעמים ברציפות בין 2006 ל-2010.
מדוע האלופות לא מצליחות לזכות פעם נוספת? הרי מה השתנה במהלך השנים שבין הטורנירים שהובילו לכך שהנבחרת בעלת הסגל החזק ביותר בטורניר הקודם לא זוכה שוב? לשאלות האלה יש מספר תשובות. בטבע, כשמגיע אריה צעיר שרוצה להנהיג את הלהקה, הוא צריך לנצח את המנהיג בקרב. אי אפשר להשתלט על הלהקה בלי זה. כך גם בספורט: כולם רוצים לנצח, ויעשו הכל בכדי להביס את האלוף המכהן.
בנוסף, לאחר הזכייה הנכספת בתואר, מאוד קשה לייצר את הרעב כדי לזכות באליפות נוספת. חלק מהשחקנים מגיעים שאננים, אחרים כבר פחות מעוניינים להתאמץ כי כבר עשו את זה. אלן שירר, אחד מגדולי החלוצים האנגלים, אמר בראיון ל-BBC לאחר ההדחה של נבחרת גרמניה ממונדיאל 2018: "אני נדהם מחוסר האנרגיה והרעב שהנבחרת הזאת הפגינה".
דבר נוסף שמשפיע הוא מה שקורה במהלך השנים שבין האליפויות. טורנירי נבחרות מתקיימים אחת לכמה שנים, ובמהלך השנים האלה השחקנים שהיו בשיאם באליפות הקודמת התבגרו וכבר נמצאים בשיא כוחם, חלק עברו קבוצות ונמצאים בשלב אחר בקריירה שלהם. אפשר לקחת את נבחרת ספרד כדוגמה. לאחר שהודחו ממונדיאל 2014, השוער איקר קסיאס איבד את אפודת השוער ליורשו הצעיר דויד דה חאה, שלא קיבל את הבמה לפני כן. צ'אבי בן ה-34 ודויד וייה בן ה-33 הודיעו על פרישה מהנבחרת. אבל המאמנים נותנים קרדיט וכבוד לשחקנים שאיתם הם זכו, בלי קשר להיכן שהם השחקנים בקריירה שלהם, ולא נותנים במה לשחקנים צעירים טובים יותר שיכולים לרשת אותם בנבחרת. המאמנים לא תמיד יודעים להשתנות בזמן.
פליקס טמסוט, עיתונאי ספורט ב"דויטשה וולה" סימן את הטעות העיקרית, לדעתו, של יואכים לב, מאמן גרמניה לשעבר: "הוא לא נתן לשחקנים רעבים יותר לשחק בהרכב. הדוגמה הטובה ביותר לכך הם סמי חדירה ותומס מולר, שני שחקנים שהיו מהאחראים הישירים לזכייה ב-2014, אבל היכולת שלהם ירדה דרסטית. מול שבדיה, כשרויס, רודי וגונדואן, שחקנים רעבים, עלו על הדשא, גרמניה נראתה טוב יותר. העובדה שלב בחר לסמוך בעיקר על הכוכבים שלו מלפני ארבע שנים עלתה לו בטורניר". דברים דומים נאמרו על איטליה אחרי מונדיאל 2010, וכך כתב פבריציו בוקה מ"לה רפובליקה": "אחרי שנתיים שלא עשה כלום, לא הייתה למרצ'לו ליפי שום כוונה לעבוד על בניית נבחרת חדשה, והוא העדיף לשמר ולהאריך את חיי הסגל שהניף את גביע המונדיאל ב-2006".
נבחרות האחרות שכשלו בניסיון לזכות בתואר עושות את השינויים ואת ההתאמות כדי להצליח יותר בפעם הבאה. מקדמים צעירים, מחליפים מאמנים, משנים מערכים, הכל בכדי להתקדם ולנצח. צרפת של 2018 שינתה את הסגל הקודם. מי שהוביל אותה לזכייה היה קיליאן אמבאפה שהיה הכוכב של הטורניר כשהוא בן 20 בלבד. בנז'מן פבאר ולוקאס הרננדס שהיו בני 22 היו המגניים המובילים של הנבחרת.
ואולי בעצם זה מה שכיף בכדורגל - שאנחנו מקבלים מעגליות, כך שאף פעם לא משעמם לנו.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
