"הגרמנים פוחדים מהחיים, הרבה יותר משהם פוחדים מהמוות" (אגדת עם אפלה מאירופה)
בתחילת הסתיו הקרוב, בהפרש של חודשים ספורים, יגיעו לקיצם שני עידנים בגרמניה: יואכים לב (60) יסיים את כהונתו כמאמן הנבחרת בסוף אליפות אירופה אחרי כהונה שהתחילה ב-2006, ואילו אנגלה מרקל (66) תפנה את כס הקנצלרית אחרי ארבע קדנציות שהתחילו ב-2005.
הקריירות של לב ומרקל לא רק מסתיימות ביחד. כדורגל ופוליטיקה תמיד טוו את עצמם זה בזה בגרמניה של אחרי המלחמה. מרקל ולב הם רק הביטוי החזק ביותר של התופעה, שני חברים גם בחיים עצמם שהמציאו את גרמניה מחדש, שינו את הצורה שבה העולם מסתכל עליה, לקחו אותה מהתחתית לאחת המדינות הנערצות והאהובות ביותר בעולם, ונשארו שם קדנציה אחת יותר מדי. לשניהם יש עכשיו הזדמנות אחרונה להשאיר קינוח מתוק על הקדנציות שלהם: הוא באליפות אירופה, היא בדרך שבה תנסה לרסן את מגפת הקורונה.
11 צפייה בגלריה
מרקל מאחורי לב (בחזית עם המדליה) אחרי הזכייה של גרמניה במונדיאל 2014
(צילום: gettyimages)
מהפך פוליטי, מהפכה ספורטיבית
שניהם הגיעו מהקצוות של גרמניה. היא מצפון מזרח גרמניה, הוא מדרום מערב ליד היער השחור (שונאו, עיירת המרפא בת 2,400 התושבים שבה נולד, שינתה את דף הבית של העיירה ביום שהתמנה למאמן הנבחרת והציגה את עצמה כ"אנחנו המאמנים של הנבחרת הלאומית"). היא נכנסה לפוליטיקה רק אחרי נפילת החומה ונכנסה למסלול המראה מטאורי כבת חסותו של הלמוט קוהל (שכינה אותה "מיי מדשן", הילדונת שלי): אחרי שני תפקידי שרה בקבינט שלו, היא משתלטת על ראשות מפלגת הנוצרים הדמוקרטים השמרנית ב-2000, ומנהיגה אותה באופוזיציה בין 2005-2002.
לב מסיים קריירת משחק אפורה כחלוץ והופך למאמן לא ממש מדובר על קו שווייץ-גרמניה-טורקיה. בשנת 2000 הוא מגיע לקורס מאמנים בגרמניה כדי לקבל רשיון מקומי. איתו בחדר יושבים אגדות הכדורגל הגרמני - פייר ליטברסקי, מתיאס זאמר ואנדראס ברמה. לב מסיים את הקורס בציון הגבוה ביותר. הוא מצטיין בעיקר בעבודת הגמר שלו בתחום הטקטיקה, תחת הכותרת: "איך להמשיך במשחק המסירות תחת לחץ". עוד חניך בקורס שם לב אליו: יורגן קלינסמן, שמגיע במיוחד מאמריקה. לב חוזר לעוד קדנציות באוסטריה, וזוכה באליפות עם אינסברוק, שלא משלמת לשחקניה שכר חצי עונה ופושטת רגל מיד בתום חגיגות האליפות. הוא עוזב את אוסטריה וינה באמצע עונת 2004, כשהקבוצה במקום הראשון.
אחרי הקמפיין המאכזב של גרמניה ביורו 2004 (הדחה בשלב הבתים), קלינסמן מחליף את רודי פלר כמאמן הנבחרת. הוא מתקשר ללב ומבקש ממנו להיות עוזרו. קלינסמן עומד לבצע הפיכה בכדורגל הגרמני, אבל עוזב כעבור שנתיים ולאחר שהמונדיאל הביתי ב-2006 מסתיים בהפסד שובר לב לאיטליה בחצי הגמר. לב מחליף אותו ולא מפסיק ללחוץ על דוושת גז המהפכה. עד אז, הכדורגל הגרמני היה מנטליות קשוחה ובלתי נשברת, רוח לחימה, כוח פיזי בלתי מתפשר. לב הפך את גרמניה לשבירה אבל יפהפייה. הוא שילב זרים רבים והכניס אנרגיה חדשה, אחרת, מלאת השראה, עם הכדור ברגל.
הנבחרת הגרמנית תמיד שיקפה את המקום והתרבות שמהם באה. הטבלואידים הבריטיים היו מתייחסים לכדורגלן הגרמני כאל טנק, לב עשה לכדורגל הגרמני ניתוח לשינוי אופי. הוא הביא כיף והנאה לצפייה בנבחרת שהגיעה מאותה תרבות שהביאה לעולם את "ייסורי וורתר הצעיר" ואת פריץ לאנג הבמאי. כיף אינו האסוציאציה הראשונה כשחושבים על גרמניה. במשך שנים השוער אוליבר קאן היה יצור המעבדה של הכדורגלן הגרמני. סטואי, יעיל בצורה אכזרית, נטול אישיות. "פרנקנשטיין", כינו אותו הצהובונים הבריטיים. לב לוקח נבחרת גרמנית תעשייתית, כבדה, בווארית ושמרנית, והופך אותה לנבחרת רב-תרבותית, כיפית, ענייה, אבל סקסית. הנבחרת שלו מקבלת את האופי של ברלין במקום את זה של מינכן.
כשמרקל מתמנה לקנצלרית ב-2005, היא גם האישה הראשונה בתפקיד וגם הראשונה שגדלה במזרח. קודמה גרהארד שרודר משאיר לה גרמניה במשבר קשה, שמקבלת את הכינוי "הסבא החולה של אירופה". מרקל היא עוף מוזר במפלגה שמרנית-גברית-קתולית. היא הולכת להראות לאירופה ולעולם את הפנים הנחושות והיפות של גרמניה.
קורדון בלו עם צ'יפס ושיחה על כוס יין
שנה אחרי המינוי שלה מגיע המונדיאל לגרמניה. "הקיץ מהאגדות" מכנים הגרמנים את המסע המופלא של הנבחרת עד להפסד בחצי הגמר. מיליונים מתנסים בגרמניה אחרת, ברלין הופכת לאחד מיעדי התיירות המבוקשים בעולם, ואם עד עכשיו בגרמניה הנאה או חגיגות היו דבר אינדיבידואלי, כשחגיגה לאומית הייתה גורמת להיסטוריה להקיש להם על הדלת, הגביע העולמי הזה מרשה לגרמנים לחגוג באופן קולקטיבי. גרמניה כובשת לבבות בקיץ הזה, בעיקר את אלו של אזרחיה.
המאמן קלינסמן עוזב אחרי אליפות העולם ולב מחליף אותו. לב, שגדל על הכדורגל של ברזיל 1982 והעריץ את אריגו סאקי כמאמן, מוביל את הנבחרת להישגים חסרי תקדים: אחרי 12 שנה שלא עלתה משלב הבתים ביורו, היא עושה את כל הדרך לגמר של 2008 (ומפסידה לשושלת הספרדית).
לפני מונדיאל 2010 לב עושה שידוד מערכות ומסיים את עידן מיכאל באלאק. חוליית הקישור שלו מורכבת מסמי חדיירה, מסוט אוזיל ותומאס מולר, שהגיעו לטורניר עם 23 הופעות בנבחרת - ביחד. גרמניה מפסידה שוב בחצי הגמר (שוב לספרד), אבל זוהי פסגת הכדורגל של לב כמאמן - עם רביעיות מרהיבות נגד אנגליה וארגנטינה של מסי ומראדונה. ב-2009, מרקל נבחרת שוב לקנצלרית. היא מקבלת את הכינוי "מוטי" (אימא). לב מקבל את הכינוי "יוגי".
ביורו 2012 הנבחרת של לב שוב מפסידה בחצי הגמר (הפעם לאיטליה), ובגרמניה מתחילים הפקפוקים הראשונים בדרכו. יפה-יפה, אבל רוצים תוצאות. ב-2013, אחרי התגברות על משבר האירו, רפורמות מוצלחות שמביאות לשפל באבטלה, שגשוג חסר תקדים, מלחמה בזיהום האוויר, ביטול כמעט מוחלט של אנרגיה אטומית ומעמד של מנהיגת אירופה דה-פקטו, מרקל זוכה בקדנציה שלישית, הפעם ברוב עצום של 41.5 אחוז מהקולות.
שנה לאחר מכן גרמניה זוכה במונדיאל בברזיל. אם נשים בצד את הניצחון ההיסטורי 1:7 על המארחת (שבמהלכו לב מסתובב לעוזר שלו האנזי פליק ושואל: "זה באמת קורה פה הדבר הזה?"), היא כבר לא משחקת את הכדורגל המרהיב והסוחף של הטורניר הקודם. האליפות הזאת ב-2014, היחידה בקדנציה שלו, נחשבת כמו פרס על מפעל חיים. לב זוכה בתואר מאמן השנה בעולם. ב-2015 מרקל נבחרת לאשת השנה של המגזין "טיים".
הם הופכים לידידים אישיים. הוא מבקר במעון שלה, הטבח מכין לו את המנה האהובה עליו, קורדון בלו עם צ'יפס. ועל כוס יין הם מדברים על החיים האישיים שלהם, על פוליטיקה, על החברה בגרמניה, וקצת על כדורגל. הם קצת רואים את עצמם אצל האחר: אנשים פרטיים, נטולי ילדים, מופנמים, מרוחקים, מדברים בהבעות פנים, שפת גוף שמדווחת שלא נוח להם במרחב הציבורי, שניהם אנטי לאומנים שעובדים בשירות הלאום, יורדים לפרטים, הולכים בדרך שהם מאמינים בה עד הסוף, עם הראש בקיר, בלי להקשיב לשאלות או עצות.
שניהם היו במשימה לאומית לשווק גרמניה חדשה לעולם. כדי שזה יקרה, שניהם היו צריכים להתחיל את השינוי מבפנים, לגרום לגרמנים לרצות, להאמין ולא לפחד מהשינוי. שניהם עשו את זה בגילאי הארבעים ושניהם הצליחו. ההצלחה הזו הגיעה עם תווית אזהרה לשניהם: עוד מעט יגיע זמנכם. אתם תהיו קורבנות השינוי. אבל בגיל ארבעים אתה לא חושב על מה שמצפה לך בגיל שישים.
"מוצגים במוזיאון לעיוורים"
ב-2017 מרקל זוכה בקדנציה הרביעית שלה, אבל המפלגה שלה מאבדת עשרה אחוזים מכוחה. היא כבר עמוק בתוך משבר הפליטים שמזעזע את החברה הגרמנית ומביא (ביחד עם משבר האירו) לצמיחתה של מפלגת הימין "אלטרנטיבה לגרמניה". בנאום הזכייה שלה היא אומרת: "אני לא חושבת שהיינו צריכים לעשות משהו שונה". תשובה מדהימה בחוסר המודעות שלה לאור הירידה שלה והעלייה המטאורית של מפלגת הימין.
לב נוסע למונדיאל 2018 ברוסיה בלי לשדד מערכות. הנבחרת נראית חסרת מוטיבציה, חסרת דמיון ושחצנית, מפסידה למקסיקו ודרום קוריאה ומודחת בבושת פנים בשלב הבתים. ביום ההדחה, מרקל מוצאת עצמה בשיא המשבר הפוליטי. בלילה היא נוכחת במפגש בנושא אינטליגנציה מלאכותית. ניקול מנסה לנחם את מרקל על הפסד הנבחרת. מרקל לא יכולה להפסיק לבכות. אולי בגלל שהיא יודעת כמה הקריירה שלה מקבילה לזו של לב, אולי בגלל שניקול היא רובוט. במסיבת העיתונאים אחרי האליפות לב מתפלא בחוסר מודעות מדוע העיתונאים חושבים שצריך לשנות משהו.
עוד דבר אחד קורה ב-2018: לפני האליפות אוזיל מצטלם עם נשיא טורקיה ארדואן. המחווה של אוזיל מטלטלת את המחנה הגרמני ומעלה שאלות על הגירה, מי הוא מי, זהות, אינטגרציה. משבר הפליטים חודר אל תוך הכדורגל הגרמני (רק ארבע שנים לפני כן, 11 מתוך 23 שחקני הנבחרת הגיעו מרקע של הגירה). כשגרמניה מודחת, פוליטיקאי מהימין מעלה תמונה של אוזיל עם הכיתוב: "מרוצה, הנשיא?", ורומז לכך שאוזיל הפסיד בכוונה. אוהדים רבים מדברים על כך וגם תוהים אם ההדחה של לירוי סאנה מהסגל היא עדות לכך שלב לא מסוגל לחדש.
הסיסמה של מרקל למשבר הפליטים שמפרק את גרמניה הייתה "אנחנו יכולים לעשות את זה". אחרי מונדיאל 2018 לב אמר: "אנחנו נעשה את זה". משבר הקורונה וכישלון מבצע החיסונים דירדרו את הפופולריות של מרקל והמפלגה שלה לתהומות חדשים, כשלב הוביל את גרמניה לתבוסה הגדולה בתולדותיה - 6:0 לספרד, והאוהדים התחילו לתהות אם ביזבז את דור השחקנים הטוב ביותר של גרמניה.
שני המנהיגים שהביאו את המדינה לפסגות הכלכלה והכדורגל, שהראו לעולם גרמניה טובה יותר, נפלו לתהומות הרייטינג. "אם מרקל ולב לא רואים מה קורה סביבם, הם לא צריכים ללכת לרופא עיניים, הם צריכים להיות מוצגים במוזיאון לעיוורים", צייץ עיתונאי גרמני.
שניהם נשארו בתפקיד יותר מדי זמן, הרבה מעבר לסוף. למרות כל השינויים, גרמניה הישנה דבקה בהם, זאת שאוהבת את הרע שהיא מכירה על פני הטוב שהיא לא מכירה, ששונאת את השינוי יותר מכל.
הסיסמוגרף של גרמניה
כדורגל ופוליטיקה בגרמניה קשורים כאמור בקשר סימביוטי. 1954 עם הנס הכלכלי, הזכייה בגביע העולמי והחזרה לחבר העמים לאחר המלחמה. התארים בתחילת שנות השבעים עם נבחרת שמסמלת את הסיקסטיז בגרמניה, הזכייה במונדיאל 1990 שמשלימה את האיחוד בניצוחו של הקייזר פרנץ בקנבאואר, והנבחרת של 2006 עם הפטריוטיות החיובית. גם בין המאמנים הלאומיים הייתה סימביוזה: ברטי פוגטס והלמוט קוהל השמרנים וההגנתיים, רודי פלר ושרודר האימפולסיביים ועם יחסי האנוש הטובים.
אבל אף אחד מהם לא התקרב למרקל ולב. היא התמונה של המהפכה הפמיניסטית. הוא אייקון אופנה שהיה מפרסם מוצרי טיפוח לגוף. הם לימדו את הגרמנים לצחוק על עצמם, אבל היום הצחוק הזה הוא צחוק מריר. שניהם מהווים כעת תזכורת לכמה גרמניה הייתה חזקה מאז 2006 וכמה עמוקה היא הנפילה.
פוליטיקה וכלכלה חשובים יותר מכדורגל, אבל כדורגל תמיד היה הסיסמוגרף של גרמניה. גרמניה חשבה שהיא לא צריכה יותר לחדש וחטאה בחטא היוהרה. בעצם לא היה לגרמניה יותר מה לחדש. הכדורגל כשל, הפוליטיקה נכנסה לברוך, אנשי עסקים בכירים נכנסו לכלא בעוון שוחד, סקנדל הדיזל ריחף מעל המדינה. דור המילניום מכיר רק אותם כמנהיגים, אבל הם לקחו את הסטייל והיכולות שלהם על לקצה, ודור חדש מבקש ריגושים אחרים. זה הדור שנולד לתוך פייסבוק וטוויטר, שתי חברות שנכנסו לעולם ביחד עם לב ומרקל.
כל הדברים שחיברו ביניהם - העור העבה, העבודה מסביב לשעון, אי הכניעה למה שפופולרי בדעת הקהל- עומדים בעוכריהם עכשיו. הם נראים תלושים, נתלים במודלים ישנים שהביאו להם הצלחה בעבר, עייפים, חסרי פתרונות, ועדיין מלאים בתחושה של "אסור לנו לעזוב". אם נלך הספינה תטבע.
אבל האזרחים הגרמנים לא רואים ספינה טובעת, הם רואים תאונת רכבות בהילוך איטי. הם יודעים משהו על כדורגל גרמני ופוליטיקה: כדורגל שמח ויצירתי בא עם רפורמות ושגשוג, כדורגל משעמם וחסר השראה הוא מתכון לקפיאה על השמרים. גרמניה הולכת לריקנות, אבל ריקנות תמיד מצמיחה משהו: משבר, מהפכה, רפורמות, ותהייה עמוקה. מי הם מרקל ולב הבאים שלנו.
