עד כמה שכולנו יצאנו מאוכזבים מהופעת נבחרת ישראל באליפות אירופה בכדורסל בסוף הקיץ, אי אפשר להתעלם מכך שגם הפעם אפשר היה לראות את התרומה הייחודית של גל מקל וגיא פניני. הראשון עם חוכמת המשחק, השני עם האנרגיות המטורפות שמדביקות את כל החברים והקליעה האבסולוטית לשלוש. הפרישה שלהם מהמדים הלאומיים, בזה אחר זה, היא באמת ובתמים סוף עידן, כי היו זקני השבט בפער גדול. הנבחרת לא תיראה אותו דבר בלעדיהם, ולא משנות התוצאות.
ליוויתי את מקל (34) ופניני (39) לאורך שנים במדי הנבחרת הלאומית ובחלק גדול מפעילותם הענפה, ואני יכול רק לספר מעדות אישית שמגיעים להם שבחים על כוח ההתמדה והרצון הבלתי נדלים. שינם שחקנים רבים בגילם, אם בנבחרת ישראל או בנבחרות אחרות, שכבר שכחו מתי התייצבו לזימון כאשר קיבלו אותו, אבל הם רק חיכו לכך וגם התעקשו לשחק בתקופה של פציעות. הם יכלו לתרץ את הבקשה לשחרור מהנבחרת באינספור סיפורים ולא עשו זאת. עבורם, עצם הייצוג, הסמל, הדגל, היו סיבות מספקות כדי לרצות להמשיך, וכאשר הנבחרת פישלה, לא היה מי שלקח את זה קשה כמותם.
מקל היה הראשון שהודיע על פרישה – אבל לא רק מהנבחרת, אלא פרישה כללית בגיל צעיר יחסית. קשה להאשים אותו על ההחלטה לתלות את הנעליים, מאחר שהשנים האחרונות היו מאתגרות מאוד עבורו עם פציעות חוזרות ונשנות והידבקות בקורונה. אין ספק גם כי מצבו הבריאותי של חותנו המאושפז, כדורסלן העבר המצטיין ווילי סימס (אביה של אשתו דניאל), השפיע עליו עמוקות, ועל כל מה שעבר הוא דיבר לפני היורובאסקט: "בוערת בי האליפות הזאת גם בגלל מה שקרה במשפחה שלי. עשיתי המון דברים כדי להיות פה, גם ברמה הבריאותית".
הודעת הפרישה שלו לוותה בדמעות, כי מקל בלי הכדורסל הוא אדם אחר. אבל עם רצון עז כפי שיש לו הוא יוכל, כך אני מאחל לו, להשתלב בתפקיד מרכזי של ניהול בקבוצה ואולי או בנבחרת, ואולי גם באימון – הרי כדורסל הוא יודע. למקל עצמו ולכל מי שהכיר אותו זה ייראה מוזר אם יישאר מחוץ לכדורסל, אבל החיים לרוב חזקים מהאדם ויוצרים דברים שלא בשליטתו.
למי שכבר הספיק לשכוח, הוא היה הישראלי השני אחרי עומרי כספי שחתם בליגת ה־NBA, ושיחק בדאלאס ובניו־אורלינס. הדרך שלו לשם הייתה שונה ואיפיינה את הדרך שבה התנהל – הוא לא נבחר בדראפט אחרי ששיחק בוויצי'טה סטייט בקולג'ים, אלא הוכיח את עצמו במחנות האימון השונים, במאבק מול המוני שחקנים שניסו בדיוק כמוהו להשיג חוזה בליגה הטובה בעולם, ושם מה שייחד אותו הייתה היכולת לחבר תוך זמן קבוצה של שחקנים שלא הכירו זה את זה ולהנהיג אותם על המגרש. אולי היו קלעים גדולים ממנו, חבר'ה חזקים וגבוהים, אבל בתכונה הזו הוא התבלט תמיד לעומת אחרים. מדברים על נחישות ואופי? מה נגיד על כך שמדובר בשחקן שלקח שתי אליפויות ישראל עם קבוצות שאינן מכבי ת"א – גלבוע/גליל ומכבי חיפה. באירופה הוא נדד בין ניז'ני נובגורוד, זניט סנט פטרסבורג, רגו אמיליה, הכוכב האדום בלגרד, גראן קנאריה, מלאגה ואנדורה.
3 צפייה בגלריה
שחורציאניטיס ופניני בעונת הזכייה ביורוליג. הישראלי חולם לעשות זאת שוב
(צילום: ראובן שוורץ)
גיא פניני הוא פלא כדורסל שונה בתכלית ממקל, ולמרות שהוא מבוגר ממנו בכמה שנים טובות, הפרישה שלו היא רק מהנבחרת כיד לפנות מקום לצעירים.את הכדורסל הוא לא עוזב, בטח שבמכבי ת"א החזירו אותו בגיל 39 ומעריכים מאוד את התרומה שלו בחדר ההלבשה – אם כי באופן שהיה ברור מראש, הדקות שלו מצומצמות ובאירופה הוא לא חלק מהמשחקים. כן, פניני הוא דמות לא פשוטה, אדם שלעתים הסתבך בסערות בלתי ספורטיביות, אבל הן לא יכולות לקחת ממנו את גדולתו כשחקן, גם לא את החריצות, המרץ הבלתי רגיל והרצון לשחק עוד ועוד.
מעבר לאליפויות עם מכבי ת"א הייתה אחת עם הפועל חולון, 3 גביעי מדינה, 3 גביעי ווינר, זכייה אחת בליגה האדריאטית, אליפות הליגה הבלקנית – וזכייה אחת יקרה מכל בגביע היורוליג במילאנו ב־2014, היהלום שבכתר. הוא חולם לעשות זאת שוב בסיום העונה הנוכחית, במה שיכול להיות אקורד סיום מפואר במיוחד לקריירה – למרות שגם אז לא יהיה מפתיע אם יחליט להמשיך לשחק בגיל 40.
