התמונות מהדרבי היו מבאסות. זה יצא משליטה – בכדורגל, בכדורסל, ורק הופך גרוע יותר. במרכז עמד השופט רועי ריינשרייבר וניסה לשדר שליטה, אבל לא נראה שהייתה לו סמכות אמיתית כאשר איים להפסיק את המשחק והקהל נהג כרצונו. חלק איתו, חלק נגדו, וזו הדרך בה יתנהלו הדברים בספורט עד שרובוטים יחליפו את השופטים – זה מאבק נצחי, אנשי המשרוקית נגד כולם, האוהדים, הקבוצות, השחקנים, העסקנים, ולא משנה הענף.
אני אתרכז הפעם בכדורסל: מהמשחק הראשון שנערך ב-21 בדצמבר 1891, אחרי המצאת הכדורסל ע"י הרופא/תיאולוג/מורה קנדי ג'יימס נייסמית', כאשר קבוצה מפסידה היא תמיד מפנה אצבע מאשימה לעבר השופטים. אלה נותרים בודדים מול קבוצה גדולה של אנשים שמכוונת כלפיהם את העליהום. רק הסגנון משתנה. מגיל אפס כמעט שמעתי את האמירות: "השופט היה אדום? השופט היה מכביסט, השופט בן... האמא של השופט היא בת ..." וזה רק מידרדר מכאן. ביותר מחמישים שנות סיקור שמעתי ועברתי הכל, אבל עדיין אין משהו שהצחיק אותי כמו סיפור מלפני 44 שנה, מהליגה הלאומית לנשים. אנחנו לא יכולים רק לבכות ממה שקורה בספורט הישראלי, אז לפחות נחפש את הרגעים האלה.
בעידן הטכנולוגי המפותח שקיים היום, עם הסמארטפון וכל שאר השכלולים, כבר שכחנו שפעם האסימון היה מצרך מבוקש. אולי חלקכם אפילו לא יודע במה מדובר... רבים וטובים לא פתחו את היום מבלי שהצטיידו בכמות של אסימונים כדי לקיים שיחות מהטלפון הציבורי ברחוב. מכאן גם נולד השיר של הגששים: "שילשלתי אסימון, ביקשתי את ז'קלין במספרת סימון". עכשיו כשאני חושב על זה, מי שלא מכיר את האסימון אולי גם לא יודע מי היו הגששים... לא חשוב, לענייננו: ז'קלין לא הייתה נוכחת במשחק ההוא, אבל כדורסלנית הפועל גבעתיים, לאה לנדברג, הייתה ועוד איך.
אחרי ההפסד 67:60 לאס"א ירושלים, הכדורסלנית ניגשה לאחד משני שופטי המשחק, שולטי לוי. וכך כתב בדוח המשחק השופט השני, משה פשיגודה: "לנדברג ניגשה לשולטי והטיחה בו: 'כשתלמד לשפוט תתקשר אליי'. חוש ההומור של הכדורסלנית חייב אותי את התשובה הנגדית משיר הטלפון של הגשש החיוור: "המספר שחייגת הוחלף, נא עיין במדריך החדש...". אם אנחנו כבר מתעסקים בשנים האלה, אז חשוב לציין שהדוח לא הגיע בזמן לאיגוד, אלא התעכב בגלל שביתה בדואר. מה זה אינטרנט?
כן, אף פעם לא הייתה אהבה גדולה בין שופטים לשחקנים. בעבר, כשעוד שפטו שני שופטים במשחקי הכדורסל, ולא שלושה כמו היום, זה היה בתקופת הפיפטי-פיפטי של החלוקה השווה למרכזים הגדולים. כלומר, השופטים שובצו לרוב למשחקים בין קבוצה של הפועל לקבוצה של מכבי לפי השתייכותם למרכזים, אחד מכל צד. אבל זה לא עזר, במשך שנים אברהם פסח, שכיהן כרכז הכדורסל של מכבי וגם אימן קבוצות של המרכז, היה משגר לאוויר את הטענה הקבועה אחרי שהפסיד: "השופט המפא"יניק לקח מאיתנו את הניצחון". לא עזרו הסברים כמו של יעקב הנדלסמן, שהיה מקושר להפועל וכיהן תקופה ארוכה כיו"ר איגוד השופטים בזמן שהמשיך לנהל משחקים. נפגשנו מדי פעם בבית קפה בדיזנגוף, קרוב לגורדון, והוא תמיד היה אומר: "כשאני עולה למגרש, אני יענק'ל השופט. לא מעניין אותי מכבי או הפועל, וגם לא המשחק עצמו".
הטענות לא היו רק על בסיס פוליטי, אלא גם גיאוגרפי. כאשר קבוצה מאזור ת"א או המרכז הפסידה באזור חיפה, נשמעו טענות קשות נגד השופטים מהצפון. כתבים מהסביבה סיפרו כי השופטים מאזור חיפה היו נפגשים בלילות שבת בבית קפה במרכז הדר, אחרי משחק ליגה, ומתגאים בכך שבאו בטענות כלפיהם. קבוצות סימנו שופטים ודרשו שלא לשבצם למשחקים שלהן, ולא תמיד הבקשות האלה נענו. גם לא בטוח שהיו צודקות. הן חזרו אחרי כל משחק, אחרי המחזורים של ערבי שישי במגרשים הפתוחים, והידהדו חזק בת"א אחרי משחקי דרבי. יש דברים שלא משתנים. וגם עכשיו אלו יגידו שריינשרייבר טעה ואלה יגידו שריינשרייבר הגזים, ואנחנו נמשיך בדרכנו. זה כנראה חלק מהספורט.
