הוא לא גראנד סלאם, אבל טורניר "היכל התהילה" בניופורט, רוד איילנד, הוא אחד מהמוסדות של הטניס האמריקאי, עם מסורת של 150 שנה. בעידן המודרני, הטורניר הקייצי תמיד משך קהל וצבר יוקרה, פינוק קטן למי שרוצה להזדרז אחרי שדרכו בווימבלדון נגמרת ולקפוץ מלונדון לחוף המזרחי. בעוד שבועיים הוא שוב ייצא לדרך – בפעם האחרונה – ויהפוך לעוד עץ קמל בחורשה הנכחדת של מגרשי הדשא בסבב המקצועני.
בזווית הרחבה, מדובר בעוד צעד לפתיחת שווקים חדשים והקלה על הטניסאים על ידי ריווח הלו"ז השנתי – מילים מכובסות שמאחוריהן הכסף שהכניסו סעודיה וקטאר לסבב, מה שיזכה את הטורנירים אצלן בשדרוג על חשבון תחרויות אחרות.
גם כך עונת הדשא קצרה מאוד, ועם ביטולו של טורניר ניופורט, יישארו ב־2025 רק שבע תחרויות לגברים ושבע לנשים. ב"הניו־יורק טיימס" השוו ומצאו שמבין 70 הטורנירים השנתיים לגברים בסבב השנה (כולל המשחקים האולימפיים), 40 יהיו על מגרש קשה, 22 על חימר ורק שמונה על דשא, מספר שעומד לקטון. אצל הנשים החלוקה היא 36 מגרש קשה, 13 חימר ורק שבע דשא. כאשר מביטים על הסבבים בדרגים הנמוכים יותר, השחקנים כמעט לא זוכים לעלות על דשא.
אין מי שיעז לגעת בווימבלדון – הטורניר הנוצץ מכולם שייפתח היום. כל עוד קיים טניס מקצועני, לפחות פיסת דשא אחת תישאר, אבל מדובר בעולם הולך ונעלם. מישהו בכלל זוכר שאליפויות אוסטרליה וארה"ב התקיימו גם הן על המשטח הזה? הבעיה היא בעיקר רמת המקצוענות וההשקעה הנדרשת. הטניסאית הטובה בעולם איגה שוויונטק נתנה את הדוגמה הטובה ביותר לקשיים של טניסאים על דשא כשאמרה שהיא צריכה להתרגל אליו בכל פעם מחדש, מפני שהעונה קצרה ואין זמן. בגיל 23, יש לה כבר חמישה גראנד סלאמים, אבל בווימבלדון היא מעולם לא עברה את רבע הגמר.
עדיין הנחשק ביותר
ואז צריך לדבר על מדעי הדשא. ההשקעה בטיפוח מגרש דשא ראוי היא הגדולה ביותר מבין כל משטחי הטניס. מדובר בעבודה של שנה, בה המטרה היא להציג את התוצר הטוב ביותר בזמן אמת. אנשי הגינון עוסקים בזריעה, הגנה מפגעי מזג האוויר, יצירת משטח נוח למשחק, וזה עולה הרבה מאוד כסף. במציאות שבה עונת הדשא נמשכת מספר שבועות בלבד, לא משתלם להקים מגרשים חדשים כאלה.
אבל כאמור, ווימבלדון נמצא במעמד משלו, תחרות שאף טניסאי לא מוכן להחמיץ. אנדי מארי, אולי בפעם האחרונה, עשה עד לרגע האחרון מאמצים להחלים מניתוח בגב כדי שיוכל להשתתף; נובאק ג'וקוביץ' נפצע בברך ברולאן גארוס, עבר ניתוח, ולמרות זמן ההתאוששות הקצר הגיע ללונדון.
בינתיים, כוכבי הדור החדש מראים שלמדו לא מעט משליט ווימבלדון רוג'ר פדרר. קרלוס אלקראס, תוצר של מערכת הטניס הספרדית חובבת החימר, הראה מהרגע הראשון את הרבגוניות שלו ומגיע לווימבלדון כאלוף המכהן (ואלוף רולאן גארוס); המדורג ראשון בעולם, יאניק סינר, שידרג את ההיבט הזה במשחק שלו, וזכה בשבוע שעבר בטורניר האלה, התואר הראשון שלו על דשא; אפילו נאומי אוסקה המתקאמבקת תשחק השנה אחרי חמש שנות היעדרות מווימבלדון.
יכול להיות שהבוסים של הענף היו שמחים לחיות בלי כאב הראש הזה, החודש בשנה שדחוס בתחילת הקיץ ולא מאפשר חזרה חלקה מהחימר למשטחים הקשים. אבל מה לעשות? הדשא, ובמיוחד של ווימבלדון, הוא עדיין דבר אהוב במיוחד על הטניסאים – אלו שכבר בטופ ואלו שחולמים לשחק עליו – ויחד עם הקהל הנאמן, הם לא ייתנו לאף אחד להיפטר ממנו.
