מונולוג 1: סעיד חסנין (57) – הכרוז של בני־סכנין
(עורך כל אל־ערב ומגיש תוכנית ספורט ברדיו)
החיבור: ליווה כשדר רדיו את העלייה של המועדון לליגת העל ואת הזכייה בגביע המדינה
"מרגיש כאילו אתה במשחק ילדים בשכונה"
איזו הרגשה מוזרה זו כשאתה נמצא במגרש שומם, שומע את כל הקריאות של השחקנים והמאמנים, מרגיש כאילו אתה במשחק ילדים בשכונה. אין את הטעם של המשחק. אני כבר יותר מ־30 שנה במגרשים, משמש כרוז כבר עשר שנים והתקופה הנוכחית היא ממש קשה, עצובה. כדורגל זה אקסטזה – והכרוז הוא זה שנותן את הדרמה, נותן לרגש להתפוצץ. כשלוקחים לי את זה, אני מרגיש שגנבו לי את החיים, נשבע לכם. עד כדי כך. תבינו, אני הולך גם למשחקי חוץ, יושב ביציע וכשאנחנו מבקיעים מתחיל לצעוק, ככה לעצמי בלי מיקרופון: "כובש השער: עטטטטטא ג'אבררר". זה אצלי בדם. כשאתה ככרוז יושב במשחק בית ולא יכול לצעוק ולהביע את השמחה וההתרגשות, ליישם את מה שאתה אוהב, אתה מרגיש שאתה מאבד את הימים שלך.
יש פתגם בערבית שאומר: "הרגל דורכת היכן שהיא אוהבת". אני אוהב את מגרש הכדורגל, את האנשים בסכנין – אני פה בשבילם. מבחינתי, גם בקורונה אני צועק. אין מה לעשות, מסתדרים. כשאני צועק "גוללללל" אני מרגיש שאני מעיר את השחקנים. יש לי צורך לצעוק, להלהיב אותם. אני מקבל גם תגובות מהשכנים מסביב למגרש, הם עומדים על הגגות ושומעים את הצעקות שלי, מתעדכנים דרך הרמקולים. אני ממשיך כרגיל, מתוך אמונה שמתישהו המצב הגרוע ייגמר ונחזור לצעוק באמת כשיש אנשים ביציעים.
אף אחד לא אומר לי בגלל הקורונה תנמיך ווליום או משהו כזה. להפך, רוצים שאעשה את המוטל עליי למרות שאין קהל. כמו השחקנים. יש כרוזים שהם רדומים, מדברים רק כדי לצאת ידי חובה: דקה 35, שער למכבי חיפה. יעני קורקטי. לא אצלי. אני ממשיך עם האקסטזה. אם באת להיות רדום ולא מתחשק לך לצעוק ולהביע שמחה בגול, אל תבוא לעבוד.
אני מרגיש שיש לי תפקיד במשחק, חייב להלהיב את האנשים, גם אם עכשיו אין קהל, התפקיד שלי זה להחזיר את השמחה. השחקנים צוברים נקודות, ואני מתאמן לקראת החזרה של האוהדים למגרשים.
אני למדתי מהכרוזים של המצרים. הייתי פעם במשחק של נבחרת מצרים נגד אלג'יריה, אתה צריך לשמוע מה היה במגרש כשחוסאם חסן כבש בדקה הרביעית גול. אלוהים, מה שהכרוז עשה שמה. 120 אלף איש עמדו על הרגליים והוא שואג. אגב, אני עושה את זה מאהבה, ללא תמורה. זו לא עבודה להיות כרוז. לא כל דבר זה כסף.
מה יהיה עם הקורונה? אתה צריך להמשיך איך שאתה. לא קורונה ולא מורונה. היא לא תנצח את הקול שלי. עם ההתלהבות שלי אני חייב לנצח את הקורונה.
מונולוג 2: יוסי פרץ (45) – הכרוז של מכבי חיפה
(מנהל הניו־מדיה של המועדון)
החיבור: שידר משחקי מכבי חיפה ובעקבות כך הוחלט במועדון לצרפו ככרוז
"אתה בא למגרש דממת אלחוט. אני כרגע מנחה הטקס"
אני איש של במה, של דרמה, של להטריף ועכשיו עם הקורונה זה עולם אחר לגמרי. אתה לא מרגיש צורך להטריף, אלא יותר להנחות. אני כרגע מנחה הטקס. ועדיין השחקנים כן ביקשו ממני להרים להם. עבורם אני הקול היחיד שבוקע מהאצטדיון, אז הם פנו אליי, אמרו לי, "תן בראש, תן לנו בהתלהבות". בפלייאוף בשנה שעברה, כשהמשחקים חודשו אחרי הסגר הראשון, הייתי ממש מנחה הטקס בלבד. מודיע: גול, שם הכובש, דקה, מי ספג צהוב – לא יותר מזה.
למי שנמצא במגרשים זה הרי נורא. בטלוויזיה עוד שמים לך סאונד של קהל, אבל במגרש אתה שומע את הבעיטות, הדיבורים, שומעים הכל, זה לא אווירה של כדורגל. אתה נכנס לסמי עופר – דממת אלחוט. אתה לא מרגיש כלום. ואני כרוז מז'אנר של מטריפי הקהל, שואג שם של שחקן ו־30 אלף חוזרים עליו. כשהקבוצה רדומה והקהל שקט, אני רק מחכה לאיזה כרטיס צהוב, מחפש חלון כדי להתפרץ ולדחוף. ועכשיו? את מי תטריף?
ועדיין, כשניקיטה כובש גול, אז יש התלהבות ואני כן צועק. אני לא יודע אם זה לזייף התרגשות, כי אני כן מתרגש. אולי פשוט הפנמנו את המצב ואנחנו מנסים לעשות את המקסימום. פתטי? אין לי חשש להישמע פתטי. אני די מרגיש מה קורה באצטדיון ונותן את האקסטרה שלי. עושה את זה במינון לא מוגזם. אצטדיון ריק זה ממש מבאס.
אני חי את הקהל וזו המהות של להיות כרוז. ברגע שהוא איננו, זה גם לי מוריד מאוד את הפאשן. אתה בא למגרש, בטח עם הקהל של חיפה כשהוא בטירוף, וזה מטעין אותך. עכשיו אתה בא למשחק, דממת אלחוט, זה מוריד את התשוקה.
רק לפני עשרה חודשים כרזתי במשחק אולי הכי גדול שהיה פה בעשר השנים האחרונות, ה־4:3 מול מכבי ת"א. אמנם הפסדנו, אבל זה היה משחק ענק, אווירה שאי־אפשר לתאר אותה. טירוף מוחלט. ועכשיו אתה בא, הזיכרון של הערב ההוא מהדהד לך בראש, אתה עובר משחק נגד מכבי ת"א, משחק דרבי מול הפועל חיפה והכל באותו שטאנץ של שקט, של שלווה. אין הקנטות בין הקהלים, זה ממש מוריד את התשוקה.
הקורונה עיקרה מהמשחק את הנשמה שלו. כשיש קהל, זה הופך לממש אירוע ועכשיו התשוקה כבר לא קיימת, האירוע לא קיים. אבל המשחק חייב להימשך, אסור לוותר. זה מה שייתן לנו אוויר לנשימה עד שהקהל יחזור ליציעים. חייבים לעשות הכל כדי להחזיר את האוהדים למגרשים ואת הכדורגל למה שהוא היה.
מונולוג 3: יגאל ימין (30) – הכרוז של מכבי נתניה
(כתב ותחקירן בטלוויזיה ומגיש פודקאסט כדורגל "צאו קדימה")
החיבור: החל כפעיל בארגון האוהדים "קרייזי דאיימונדס", שימש ככרוז במשחק הפרידה מאצטדיון הקופסה ב־2012 ומאז הוא בתפקיד
"בקרוב נחזור לספר את הסיפור לעשרות אלפי אוהדים"
מהי המהות של הכרוז?! אתה בעצם צריך להיות הנראטור, זה שמספר את הסיפור לכאורה עבור הקהל באצטדיון. וכרגע, כשאין אוהדים ויש ביציע בקושי 20־30 אנשים, זה קצת מגוחך. אבל ברגע שנכנס גול פתאום אתה שוכח שאין קהל, נכנס לאושר הזה. מכבי נתניה היא החיים שלי, הקהל הצבעוני מאוד חסר.
אחרי הסגר הראשון הסיטואציה הייתה מאוד מוזרה בשבילי. נכנסתי לאצטדיון וזה כמו בית־קברות. שומע את השחקנים כשהם מתקשקשים. הם שומעים אותך. אווירה משונה.
עבור הכרוז הדרמה היא לא אותה דרמה, כשיש קהל אתה נשאב לתוכו. הכרוז הוא זה שמרים, אבל הרבה פעמים קורה גם ההפך. לפעמים יש לך יום לא מי יודע מה, וכשאתה רואה את כל הקהל, אתה נשאב וכל ההתלהבות מתנקזת לתוך המיקרופון. לפעמים אני שוכח את הרשמיות והפורמליות של הכרוז. היא נעלמת כשיש גול. אני חוזר להיות האוהד מהיציע. זה משתלט עליי, אני צועק בטירוף את השם של הכובש וכל הקהל עונה.
כשאין קהל אתה משתדל לעשות את הטוב ביותר. אתה לא יורד בווליום, אבל מוותר על דברים שהיית עושה עם קהל. אני לא עכשיו אצעק "יונננס" ואצפה שיחזירו לי מהטריבונה "מללללדה". אז מנסים לקחת את הלימונים ולעשות לימונדה. אתה לא יכול לשחק אותה רדום. לא תצעק כאילו היציעים מלאים, אתה מנמיך טיפה, אבל עדיין חי את המשחק.
לא, אני לא מרגיש פתטי. מעבר להתלהבות בהכרזה על גול, הכרוז נותן נופך רשמי של משחק אמיתי ולא אימון. הכרוז צועק את שם הכובש, המחליפים, ואנשי הצוות קמים ומוחאים כפיים, וזה נותן איזושהי מסגרת רשמית. אין שחקן שלא אוהב ששומעים את השם שלו ברמקולים בנופך כזה דרמטי. אז יש פה אלמנט נוסף. בהתחלה כשאמרו לי, יגאל תבוא, אתה חיוני, הייתי בהלם. אבל ברגע שאתה חוזר למגרש, אתה אומר, וואלה אולי יש פה איזה עניין, למרות שאין קהל.
ב־0:7 על סכנין, את חמשת השערים הראשונים חגגתי בכריזה כאילו אני בוומבלי מפוצץ מקהל. בגול השישי בעל הבית, אייל סגל, אמר לי, בוא נכבד את היריבה, סימן לי כזה עם היד טיפה תרגיע. ראיתי כבר את השחקנים שלהם שבורים, אז לקחתי את זה לתשומת ליבי ובגולים הבאים הכרזתי על הכובשים בצורה קורקטית. אם אני הייתי מפסיד 7:0 לא הייתי רוצה שהכרוז ירקוד לי על הדם.
אז בינתיים הכרוזים ממשיכים לספר את הסיפור, כרגע למעט מאוד אנשים, אבל התקווה היא שבקרוב מאוד נחזור לספר את הסיפור לעשרות אלפי אוהדים.
