משהו מאוד מוזר במערכת היחסים בין ז'רקו לאזטיץ' לערן זהבי, אם בכלל יש כזו. מצד אחד, נדמה שהמאמן מפיק עונג מלייצר אצל הכוכב את האשליה שהוא עוד רגע, ממש או־טו־טו, יעלה מהספסל. שולח אותו להתחמם לא כדי שייכנס, אלא שלא ייכנס. מצד שני, הוא בחר בו לבעוט את הפנדל מול קריית־שמונה בנגיעה הראשונה שלו בכדור. משהו כאן לא מתכנס.
זו לא ביקורת בגלל שזהבי החטיא, ומצופה היה מהסרבי לדאוג לכך שאת הבעיטה החשובה ביותר במשחק יבעט מישהו עם רגל "חמה". ספק אם יש מחקר בנושא שיקבע נחרצות שמחליפים טריים מחטיאים יותר פנדלים משחקנים עם פז"ם על הדשא. הרי במקרה הזה המסקנה נגזרת מהתוצאה.
הייחוד של המקרה – שחקן קם מהספסל וישר בועט את הפנדל – מטעה לחשוב שזו הסיבה, בזמן שפנדלים נכבשים במקריות ומפוספסים במקריות זהה מאז המציא האדם את הנקודה הלבנה. הרי אם זהבי כובש אפשר היה להסביר גם את ההצלחה בהחלטה. למשל, שדרוש היה מישהו מבחוץ, עם ראש נקי, לביצוע המשימה. אם כך, ולמען ההגינות, העניין עם ההחלטה של לאזטיץ' הוא לא בשורה התחתונה. בנוסף, זהבי, שבעבר כבר החמיץ פנדל או שניים, דווקא בעט טוב הפעם. לפעמים חלוץ בועט טוב והשוער מזנק טוב עוד יותר.
"חשבתי שהפנדל יוציא את זהבי לתקופה טובה", אמר לאזטיץ', וכאן בדיוק הבעיה. יש שתי אפשרויות, לא ברור איזו מהן פחות גרועה. הראשונה היא שלמאמן אין מושג מה הוא עושה עד שבוחר להציב בסיטואציה הזאת שחקן שהוא גמר לו את הביטחון במו ידיו. זו אופציה משעממת. מעניין יותר יהיה דווקא להאמין ללאזטיץ' ששאלת צאתו או כניסתו של זהבי לתקופה טובה מעסיקה אותו עד כדי כך שהיא גם הכתיבה את ההחלטה שלו מי יבעט פנדל גורלי. הבעיה היחידה היא שפתאום, בדקה ה-78 של המחזור ה־9, הסרבי התחיל להתעניין וגילה את הערך המוסף בכך שזהבי ייכנס לתקופה טובה. מהתנהלותו עד כה נוצר הרושם שזה לא ממש מעניין אותו. מול אשדוד, ביתרון 0:2 החל מהדקה ה־36, הוא נתן לו תשע דקות בלבד; מול עשרה שחקנים של בית"ר – 13; מול מכבי חיפה – 19.
מה שכנראה קרה הוא שלאזטיץ' סונדל על ידי הסיטואציה. אין זמן רע לקבל פנדל, אבל יש כנראה זמן פחות טוב, בדיוק כאשר זהבי על נקודת החילופים. הוא היה מעדיף שכל זה יקרה בזמן שהחלוץ מותח את הארבע־ראשי ליד דגל הקרן. אבל מה לעשות, זהבי עמד להיכנס, ולעכב את החילוף – פעולה אקטיבית שפירושה הרחקתו מהסיטואציה – זה כבר בגדר חיסול ממוקד. זה לא בא בחשבון. לתת את זה למישהו אחר – לא פשוט. הרי אם מישהו אחר יבעט ויחטיא – שני הפנדליסטים האחרונים של מכבי, אושר דוידה ואלעד מדמון, לא היו על המגרש – זה רק יעצים את מידת העוול וידגיש את הערך האפסי שהוא מפיק מזהבי.
רק פתרון אחד הציע ללאזטיץ' מוצא מהסיטואציה. אם זהבי יבקיע, מה טוב – גם מכבי תנצח, וגם הוא ייצא גדול וענייני. אם הוא יחמיץ, זה זהבי שייצא קטן. במחיר של פנדל מוחמץ, לאזטיץ' תלש את זהבי עוד קצת ממכבי. עסקה טובה, לו רק יחזיק מעמד בשביל ליהנות ממנה.
כמה יוסי
בפעם האחרונה שיוסי אבוקסיס נראה בליגת העל, הוא חטף חמישייה מבית"ר ירושלים כמאמן הפועל ת"א. הקדנציה שלו שם הייתה מהגרועות בתולדות הכדורגל הישראלי. לו היה נשאר עוד משחק אחד, היה הופך לאחד המאמנים הגדולים בהיסטוריה של מכבי ת"א; שמונה מחזורים נדרשו לקבוצה שלו כדי להבקיע לראשונה, והיא לא ניצחה תחתיו ולו פעם אחת בעשרה מחזורים. כשהגיע, הייתה עשר נקודות מעל הקו האדום. היום היא יום שלם מתחתיו. בשישי הקרוב תשחק מול מכבי יפו. ואבוקסיס? הוא כבר חזר לליגת העל כמאמן מכבי נתניה. אחרי 19 דקות הקבוצה שלו כבר הובילה 0:2 על הפועל ירושלים. לבסוף גם כבשה את השלישי וניצחה. האירוניה ירדה ליגה. אם הם לא היו במקום נמוך כל כך, אוהדי הפועל ת"א היו קופצים מהחלון.
מה המחיר ששילם אבוקסיס על הכישלון הגדול, בתום שנה שבה מניותיו הבינאישיות והמקצועיות דוללו באופן חסר תקדים אם מביאים בחשבון גם את המעבר בין לילה מבית"ר להפועל? כעבור שמונה מחזורים, פחות מרבע עונה, הוא חזר לנקודת ההתחלה, כמחליפו של מאמן אחר שנכשל. בעבור מכבי נתניה ואוהדיה, אבוקסיס מייצג את התקווה שלאחר מרקו בלבול. הוא הסוף של הפועל, וההתחלה של נתניה.
הוא הפסיק להיות הבעיה, וחזר להיות הפתרון. זו הסיבה שלאבוקסיס תמיד תהיה התחנה הבאה, ולא משנה אם בפעם הבאה הקבוצה שלו לא תבקיע גם במשך 12 משחקים ברציפות. לעד יהיו אוהדים חדשים שהכישלון הקודם הוא עבורם לא יותר מידיעה חדשותית על חיים של אחרים, ותמיד יהיו מאמנים שייכשלו, וכך כל הודעת פיטורים, על אף הסוף המשתמע ממנה, היא למעשה התחלה בתחפושת. ניצחון אחד בנתניה שווה יותר מעשרה משחקים בלי ניצחון בהפועל ת"א, בתנאי שהגיע אחריהם.
להודות בטעות עם כיוף
עכשיו, כשבית"ר ירושלים לוהטת עם עשרה שערים בשלושת המשחקים האחרונים, קשה יהיה לשכנע שאין לה את ההתקפה הטובה ביותר בליגת העל. גם כך, אפשר לכל הפחות להסכים שהחלק הקדמי של מכבי חיפה טוב בהרבה מזה של מכבי ת"א והפועל באר־שבע, שתי הצלעות הנוספות במאבק אליפות מרובע שכמותו לא היה כאן מאז ימי המנדט. דיא סבע ודין דוד שווים אליפות, וזה עוד לפני שהתברר מעל ומעבר לכל ספק מה שווים סברינה ונהואל, ומעלים בחזקת הנצחיות של ליאור רפאלוב והתחייה של דולב חזיזה.
הבעיה של מכבי חיפה היא שהיתרון היחסי של ההתקפה שלה מתאזן עם החולשה היחסית לא פחות של ההגנה. רגע, אבל איך זה ייתכן? פדראו הוא בלם טוב מאוד, עבדולאי סק מוכר וידוע, והנה גם שון גולדברג חזר. על מידת האמון של ברק בכר בשלושת הבלמים שלו יעידו המגינים שלה אמש בדרבי – חזיזה ונהואל. בכר מספיק בטוח בשלישייה שלו בשביל להקדיש שישה שחקנים ועלי מוחמד אחד בשביל כל היתר. אם כך, היכן הבעיה? מאחורי מי שנמצא מאחורה. בשער.
שריף כיוף כבר עלה למכבי חיפה בהפסד לבית"ר ירושלים, והטעות הגדולה שלו אתמול חייבה את מכבי חיפה לנצח פעמיים במשחק שהיתה יכולה לנצח בו רק פעם אחת. שנה אחרי שהחל הניסוי שנולד מהחטא הגדול לא פחות של החתמת איתמר ניצן, זה הזמן לקפל את הדגלים ולהודות בתבוסה. זו לא בושה לטעות, זו טעות גדולה עוד יותר לסרב להודות בה.
