הכל מוכן לגמר הגדול
(צילום: נויל האריס)
נפצח בקלישאה: יריבויות אישיות הן שעושות את הספורט העולמי ברמות הכי גבוהות. זהו הגביע הקדוש של כל ענף, הדבר החמקמק הזה שהופך כל משחק, כל תחרות, להרבה יותר מעוד מאבק על גביע או מדליה.
מונדיאל 2022 ב-ynet - היכנסו למתחם המיוחד
ה-NBA ניצלה מהכחדה בזכות יריבות גדולה מהחיים בין מג'יק ג'ונסון ללארי בירד. ביורן בורג וג'ון מקנרו, פיט סמפראס ואנדרה אגאסי, רוג'ר פדרר ורפאל נדאל, סרינה ו-ונוס וויליאמס הפכו את הטניס לאחד הענפים הפופולריים והמשגשגים בעולם. קרל לואיס ובן ג'ונסון לקחו את הריצות הקצרות לפסגות עניין שנדמה היה כי אי אפשר בכלל להגיע אליהן. לאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו עשו אותו דבר לכדורגל.
8 צפייה בגלריה
הגמר שהעולם חיכה לו. בקנבאואר (מימין) וקרויף בהטלת המטבע לפני פתיחת גמר מונדיאל 1974
(צילום: AP)
יריבויות בין אנשים שמתפקדים ברמה אנושית כמעט בלתי נתפסת ודוחפים אחד את השני לקצה גבול היכולת, הן הדבר שבגללו תחרויות ספורט זו ההמצאה הכי טובה של האנושות בצד הלא באמת חשוב של החיים.
אבל יריבויות כאלה גם קשות מאוד להשגה. זה מה שהופך אותן כל כך יקרות ערך. אפילו לכדורגל, המשחק הפופולרי בעולם שמייצר שחקנים גדולים בקצב בלתי פוסק, לא קל להפיק יריבויות כאלה. עוד יותר קשה לו להפגיש יריבים כאלה על הבמה הכי חשובה שלו. גמר המונדיאל ביום ראשון בין צרפת לארגנטינה ייתן הזדמנות נדירה כזו, גם אם לא מדובר ביריבות מהסוג הקלאסי.
לאו מסי כבר בן 35, קיליאן אמבאפה רק בן 23. הם לא שייכים לאותו דור, הם משחקים באותה קבוצה, זו לא באמת יריבות, זה יותר משחק בין שליט ליורשו. אבל אפילו זה מספיק כדי לייצר את שכבת המתח וההתרגשות שמתווספת לכל תחרות גדולה שיש בה ספורטאים שנולדו עם משהו שאין לאחרים.
אפשר לטעון שגמר מונדיאל 1998, שהפגיש את זינדין זידאן ורונאלדו, היה בקנה המידה הזה. אולי גם זה שנערך ארבע שנים קודם לכן בין רומאריו לרוברטו באג'יו, או מראדונה נגד לותר מתיאוס ב-1990. אבל אם מחפשים באמת גמר מונדיאל שבו התנגשו לא רק שני השחקנים הגדולים בעולם באותה תקופה, ובכל הזמנים - אלא גם כאלה ששינו את המשחק; שניים שהתפקיד שלהם על המגרש העמיד אותם זה מול זה כמעט בכל התקפה; שניים שהסמליות שלהם הייתה בעוצמה כזו שהם ייצרו יריבות למרות שכמעט לא שיחקו אחד נגד השני לכל אורך הקריירה - צריך לחזור כל הדרך ל-1974.
הגמר שהעולם חיכה לו
זה לא מקרי שכל גמרי המונדיאל, גם הטובים שבהם, נמצאים בצל המשחק ההוא בין מערב גרמניה להולנד. מי שנולד די מזמן לעולם לא ישכח את המשחק בין הנבחרת שכולם אהבו אז לזו שכולם שנאו. הכל היה שם. טינה עמוקה בין שתי מדינות, מפגש ברור של שני סגנונות כדורגל, והתנפצות טיטאנים - בלי הגזמה - של שניים מהשחקנים הגדולים בהיסטוריה שהיו גם בשיא הקריירה: יוהאן קרויף ופרנץ בקנבאואר. מצד אחד גאון שרקד בלט על מגרש הכדורגל, אבי אבות הטוטאל פוטבול; מצד שני אולי שחקן ההגנה הגדול אי פעם, מנהיג אלגנטי של כדורגל גרמני קלאסי.
8 צפייה בגלריה
וככה זה נגמר: כובשי השערים של גרמניה, גרד מולר (משמאל) ופול ברייטנר
(צילום: גטי אימג'ס)
(צפו בתקציר גמר המונדיאל ההיסטורי ב-1974)
שניהם היו יהירים, לשניהם היה פה גדול, שניהם היו אהובים ביציעים וקצת פחות בחדר ההלבשה. ושניהם הבינו זה את זה בדרך שמעט ספורטאים בהיסטוריה מסוגלים להבין. "שנינו יודעים כמה באמת בודדים החיים בפסגה", אמר קרויף לפני הגמר.
בניית יריבות בדרך כלל מצריכה שנים של משחקים אחד נגד השני, אבל זו של קרויף ובקנבאואר נבנתה יותר על הפנטזיה של "מה יכול להיות" - כי לאורך הקריירה הם שיחקו זה נגד זה רק ארבע פעמים. שניים מהמשחקים האלה היו כשכבר יצאו לפנסיה בליגה המקצוענית החדשה והלא חשובה בארה"ב. כך שלא במקרה העולם התפלל אז לגמר מונדיאל ביניהם. קצת כמו מה שקרה ב-2018, אז התנפץ חלום הגמר בין מסי לרונאלדו, אבל המקרה של קרויף ובקנבאואר מרגיש יותר מיתולוגי. אולי כי אז עוד לא הייתה מדיה חברתית, אולי כי היה הרבה פחות כסף בכדורגל, אולי כי ראינו את המשחק בטלוויזיית שחור-לבן. כך או אחרת, העולם באמת באמת עצר מלכת.
מיריבים לאחים
סיפור המשחק עצמו כמובן מוכר בעל פה. הולנד הובילה 0:1 אחרי שתי דקות מפנדל של יוהאן ניסקנס, וב-20 הדקות הראשונות שיחקה גרסה מושלמת של הטוטאל פוטבול המרהיב, אבל לא הצליחה להבקיע שערים נוספים. זו טעות שלפחות עד השנים האחרונות עלתה תמיד ביוקר ליריבות של גרמניה. פול ברייטנר השווה בפנדל בדקה ה-25, וגרד מולר - חלוץ עצום ובחור מקסים שבהיותו גרמני כונה אז בישראל "האיום" - העלה את גרמניה ל-1:2 קצת לפני ההפסקה. המחצית השנייה הייתה כולה של בקנבאואר. להולנדים לא היה סיכוי להבקיע, וקרויף סיים את הקריירה משנת-העולם שלו בלי התואר האחד שהוא רצה הכי הרבה. אולי זה גם מחדד את מה שעובר עכשיו על מסי, מה מונח על כף המאזניים.
8 צפייה בגלריה
"נפגשנו לעתים קרובות, עשינו ספורט ביחד, ובערבים ישבנו ודיברנו", סיפר בקנבאואר אחרי מותו של קרויף
(צילום: גטי אימג'ס)
הגמר של 1974 מכאיב מאוד להולנדים עד היום - הוא מכאיב מאוד גם לישראלים בגיל מסוים - והוא היה נקודת הפתיחה לאחת היריבויות הקשות בכדורגל העולמי. אבל שני האנשים שעמדו במרכז אותו יום הפכו למחרת לחברים טובים. "אני לא יכול לומר מתי בדיוק זה קרה", אמר בקנבאואר אחרי מותו של קרויף ב-2016, "אבל אפילו כששיחקנו היה לנו תמיד כבוד אחד לשני וזה גדל באופן אורגני לידידות. נפגשנו לעתים קרובות, עשינו ספורט ביחד, ובערבים ישבנו ודיברנו. הוא לא היה רק חבר טוב, הוא היה אח שלי".
זה קרה לבקנבאואר וקרויף, כי בסופו של דבר - אם גם לסיים בקלישאה - זה באמת כמו שמודי בר-און זצ"ל נהג לומר: הכל אנשים. אפילו אם האנשים האלה עושים דברים לא אנושיים.
פורסם לראשונה: 12:24, 16.12.22
