הסיטואציה הייתה רגע מייצג למשחק כולו. הכדור עבר את קו השער, היה אפשר לראות זאת די בבירור, ובהפועל באר שבע הרגישו מקופחים מכך שקיבלו רק פנדל, אותו אפשר להחמיץ כמובן. הפנדל הפך לשער, אז בדיעבד דווקא מכבי חיפה יצאה עם הפסד מהחלטות השופט - גם ספגה, וגם הרחקה של עומר אצילי. אלו היו רק שני רגעים מתוך מספר רב של רגעים לא ברורים באחד המשחקים המטורללים שראינו.
המציאות החוקית היא, אגב, שבהנחה והכדור עבר את הקו, באר שבע הייתה צריכה לקבל שער ישר, לא פנדל, ואז לאצילי היה מונף צהוב ולא אדום, אבל המשחק הזה הרגיל אותנו לכך שאף פעם אי אפשר לצפות למה שיקרה כשגל ליבוביץ' יחזור מהמסך, ולכן היה זה רגע מייצג לערב: כולם עצבניים, אף אחד לא אוהב את השופט, רבים בכלל לא מבינים מה קורה.
נגיע עוד מעט לכל המקרים, או לפחות מרכזיים שבהם, והיו הרבה אירועי מחלוקת כאלה, אבל לפחות בכל מה שנוגע לסיום, לעבירה הברורה של עופרי ארד על איתי שכטר, אין מחלוקת, והאירוע הזה הביא לבאר שבע ניצחון ותמונות שבמשך 86 דקות על השעון פלוס עוד 11 תוספת של המחצית הראשונה, אף אחד לא היה יכול לדמיין.
באר שבע לא ניצחה עם כדורגל מרהיב או יוזם (במחצית הראשונה לא איימה על השער אפילו פעם אחת - לא רק למסגרת, בכלל) והשליטה של מכבי חיפה הייתה אמורה לסיים את המשחק קודם, אבל יש עובדה וממנה אפשר לקבוע רק דבר אחד: תוך שמונה ימים ניצחה באר שבע את מכבי ת"א ואת מכבי חיפה, והיא יכולה להוביל רק למטרה אחת. אחרי ניצחונות חשובים מגיעה תמיד השאלה הקלישאתית למאמן, משהו בסגנון "האם אליפות היא מטרה?". הניצחון הכפול הזה, מבלי קשר בכלל ליכולת או לבעיות כאלה ואחרות בסגל, הוא תשובה ברורה לשאלה.
אם באר שבע תמשיך מכאן לעונה טובה ודאי יסתכלו שם תמיד לאחור אל "המשחק המטורלל", בשם הזה, או בכל שם דומה אחר שתבחרו, שאפשר לזכור אותו בתאי הכדורגל של המוח. הנה דעתי לאירועי השיפוט המרכזיים שהביאו לשיגעון.
פנדל על עומר אצילי: עשו טוב שקראו לליבוביץ' לראות את האירוע, ולא צריך להיות פנדל. אצילי הוא זה שיוצר את המגע, חצי זורק עצמו לכיוון הרגל של אור דדיה. העובדה שדדיה הגיע אל מסלול הריצה של אצילי לא משנה את העובדה הזו.
אדום לרועי גורדנה: עבירה ראויה לאדום. חשוב לדעת שיש גמישות בחוק שכל התאחדות יכולה לאמץ לעצמה, ובישראל יש קביעה ברורה להתערבות במצב כזה. לא בכל מדינה היו הולכים לראות את האירוע, אבל פה כן, זה החוק. פקקים מעל גובה הקרסול שווה אדום.
צהוב שני לחאתם אל-חמיד: עבירה ששווה צהוב ברור על עומר אצילי, צהוב שהיה אמור להוביל להרחקה של הבלם.
אדום לעופרי ארד: מוצדק כמובן. במקרה שהשחקן המכשיל לא מנסה להגיע לכדור כן מתקיים עונש כפול: גם אדום, גם פנדל.
הרבה אירועים ואי אפשר להפריד אותם, לבודד אותם, מתחושת הכאוס הכללית ואיבוד השליטה של ליבוביץ'. ריבים על המגרש, ריבים בין הספסלים, ובעיקר הזמן שלקח לקבל כל החלטה. בפנדל הראשון לקח ארבע דקות וחצי לסיים את האירוע. באדום הראשון שלוש דקות וחצי. בנגיעת היד של אצילי עוד שלוש דקות. ליבוביץ' בהה אתמול במסכים יותר זמן מאשר ילדים קטנים בבידוד.
עד בדיקת ה-VAR הראשונה היה נראה שמכבי חיפה באה הרבה יותר מוכנה. משחק הלחץ שלה היה מצוין וגם השריקה לפנדל באה אחרי שבוגדן פלאניץ' הגיע לכדור בעמדה גבוהה ודולב חזיזה לחץ על דדיה. גורדנה הספיק לאבד שני כדורים באזורים מסוכנים עוד לפני שהורחק. אבל למרות הפתיחה הסוערת, היתרון המספרי והשליטה המוחלטת במגרש, מכבי חיפה לא הגיעה להרבה מצבים טובים. בהפסקה הייתה לה רק בעיטה אחת למסגרת שלא ממצב נייח, בעיטה של אצילי מחוץ לרחבה.
צ'ארון שרי סובל כנראה מעייפות שהשפיעה על המשחק שלו, לכן אולי לא פתח, אבל כשהוא כן נכנס, בדקה ה-60, הייתה תחושה שמבחינת ייצור מצבים זו מכבי חיפה אחרת איתו ובלעדיו. הנגיעה הראשונה של שרי בכדור הייתה עצירה חכמה, הנגיעה השנייה הפכה למסירה טובה לחזיזה. בזמן ששיחק חילק שרי שלוש מסירות מפתח מוצלחות, יותר מכל השחקנים האחרים של חיפה בכל המשחק יחד.
העניין השני שחייבים לשים עליו דגש, ועל כך דובר עוד לפני המשחק, הוא החלוץ המרכזי. זה התחיל עם גודסוויי דוניו שעשה כמה פעולות נחמדות בדקות הראשונות, אבל לא יותר. המשיך כשדין דוד עבר לעמדה ולא עשה תנועות טובות כדי לאפשר מסירה מסוכנת. ואז גם היה בן שהר, עם ההחמצה הכי גדולה במשחק. שלושת החלוצים של מכבי חיפה עדיין לא הבקיעו שער ליגה העונה.
החלוץ שכן כבש עבורה בעונה שעברה, ניקיטה רוקאביצה, פתח במפתיע בצד השני, אבל לא הוא ולא כל ההתקפה של באר שבע היו רלוונטיים. העבודה הטובה נעשתה רק הגנתית ומי שאחראי עליה יותר מכל הוא מריאנו בריירו. שוב בריירו. הארגנטינאי טס ממקום למקום לפי תנועת הכדור, ורשם לא פחות מ-13 תיקולים מוצלחים (מתוך 17 ניסיונות), כשאף שחקן אחר של באר שבע לא ביצע יותר מארבעה כאלה. אלה היו רגעים בהם צריך פשוט להחזיק מעמד. בריירו ובאר שבע החזיקו, והחזיקו, והחזיקו. ואז הגיע שכטר.
לא מדובר באחת מסחיטות הפנדל השגרתיות של שכטר, אלא בשמירה על הכדור ברמה כזו עד שבשלב מסוים לארד כבר לא הייתה אפשרות לעשות משהו חוקי כדי למנוע משכטר להבקיע. תומר יוספי הוא זה שמסר כדור גדול במהלך שהביא להכרעת "המשחק המטורלל". כמה שיגעון היה במשחק כזה? כאילו לא הספיק כל מה שראינו קודם, מבקיע שני הפנדלים היה איאד אבו-עביד, שעלה מהספסל כבלם שלישי ומעולם לא כבש פנדל במשחק ליגה. הפנדל השני מתוך שניים שם את הקבוצה שלו במקום הראשון בטבלה.
