כשגבר רנדומלי מגלה שאני אוהדת מכבי ת"א, ועוד בכדורגל (לא עלינו), הוא שולף מהכובע מבחן קבוע. זה יכול להיות כל אחד. לקוח חדש, קולגה מהעבודה, בחור באינסטגרם, מישהו בדייט. כולם ברגע של מבוכה יבקשו לאמת את העניין, לוודא ששמעו היטב. זה מסתכם במבחן קצר, הכי מקצועי שתשמעו עליו: ספרי לי מה זה אופסייד (המחמירים ילכו על נבדל פסיבי), או: מני שלושה שחקני הרכב (המחמירים עלולים לבקש ממש מערך).
אני לא זוכרת את הראשון ששאל, אני יודעת שהיה שלב שגם התחלתי גם לענות: "השאלה שלך לא רלוונטית ואתה מוזמן להתקדם, גבר". הרי אם הייתי חבר שלך, אח פוטנציאלי יקר, או לחלופין גבר כלשהו שהזדמן לחייך במשרד, בסיגריה במעלית, לא היינו מדברים על ברק יצחקי? אולי על איך שהקבוצה נראית? אולי על מה עשתה מכבי חיפה? או על היחס בווינר?
4 צפייה בגלריה
ככל שדמיינתי יום בו היציע מתמלא נשים וילדים, כך אני מבינה כמה הוא מתרחק. ביטון
(צילום: פרטי)
קצת לפני הבת מצווה הייתי במשחק הראשון, גיסי לקח אותי לשער 11. זה היה 0:6 בליגה האירופית, מול איזו קבוצה של דייגים. לא ידעתי כלום אז, לא קוון, ולא נבדל, לא חלוץ ולא בלם.
שאלתי ואז שאלתי שוב, אני זוכרת גם שבקידוש הוא הסביר לי עם כל מה שהיה על השולחן, מה הכוונה אופסייד. הוא לא הלך על ההסבר השחוק, מה שאתם מסבירים לבחורות, עם הקו קופות של זארה והבחורה מאחורייך.
מאז היו אין ספור משחקים, בית וחוץ, דרבים, שרב, גשם, סופות, פקקים, אנשים, שירים, תפאורות, מלחמות, אושר וגם דמעות. מכבי ת"א היא אוסף של רגעים שיישארו איתי לנצח, אולם ככל שדמיינתי יום בו היציע מתמלא נשים וילדים, כך אני מבינה כמה הוא מתרחק.
זאת מעין משוואה מוזרה ביחס הפוך. ככל שאת מתאמצת להיות חלק, את תמיד היוצא מן הכלל. המבחן שהצגתי בשיחת החולין הוא רק סממן קטן במלחמה של אישה אוהדת כדורגל.
היום עם השנים שעברו, אני בוחרת את המלחמות שלי. אז אני מתעלת את העצבים של השעות לפני המשחק, שומרת את הסטורי לעצמי, וגם את דעתי. נמנעת משיחות מזדמנות על הקבוצה עם זרים ומחביאה את ה-365 (לוח תוצאות בלייב) מתחת לשולחן.
הבעיה היא שככל שאת גדלה ומתעצבת כאישה, כך את מבינה שאת במיעוט. זה מן מלכוד כפול לא רק מחוץ למגרש, אלא גם בתוכו. את במיעוט כל הדרך לבלומפילד; את במיעוט בשער ביציע; את מיעוט בסיגריה במחצית וגם באצטדיון, גם מאחים צהובים שלנו לא חסרות תגובות.
אני לא מבקשת להיות נושאת הדגל, אני לא נמצאת שם בכל משחק ואינני האוהדת מספר אחת.
אני גם לא מדברת משוליה של החברה הישראלית, החוויה שלי לא פריפריאלית, לא שייכת לקבוצות ספציפיות באוכלוסייה ומתרחשת עמוק במגדלי השן של תל אביב. הגברים שמבצעים פעולה אוטומטית כזאת בראש, אינם חשוכים, אינם פרימיטיביים, הם חלק מקבוצת השווים שלי, שבכל היבט אחר אין שווה ופלורליסטית ממנה.
מה שבטוח, אני יודעת שאני לא היחידה, שאלפי נשים כמוני מרגישות בדיוק אותו דבר. אין לי טיפה של ציפייה מהמערכת שתעשה עם זה משהו, הרי היא צריכה קודם לטפל באלימות במגרשים או להציל את המקצועיות של הכדורגל הישראלי. אני אחרונה בסדר העדיפויות שלה.
מה שנותר לי לעשות הוא להפציר בכם אוהדים, בפעם הבאה שתפגשו אישה שהבנתם שהיא אוהדת כדורגל - אם אין לכם משהו מועיל לשאול, פשוט תסתמו. תחסכו גם את דעתכם על איך שהיא נראית כשאתם בדרך לשער שלכם, גם אם היא ממש פצצה. אל תעשו לה מבחנים ואל תופתעו כשהיא בוחרת להדיר רגליה מהאצטדיונים.
זה לא שלא תמיד תענוג לראות גבר מודה בהפסד, אבל חאלס, תתקדמו. אנחנו שם, כמוכם. ביציע, בטיסה, במעלית. בתוך ה-365, בתקציר ובכתבה. הדופק כמעט זהה בדקות של המשחק.
• הכותבת היא אוהדת מכבי ת"א ויועצת תקשורת במחלקה הציבורית במשרד בן חורין אלכסנדרוביץ'
פורסם לראשונה: 08:59, 07.12.21
