סטיב קר מדבר על הטבח בטקסס
אי אפשר להתבלבל בכמעט שלוש דקות של מסיבת העיתונאים של מאמן גולדן סטייט סטיב קר. הוא מדבר רק על הטבח בבית הספר בטקסס. שבור, רותח, מתאמץ לעצור את הדמעות. הוא רועד מכעס ומעצבים, ידיו מכות בפודיום. הוא קורא בשמות ומפנה אצבעות. "אסור לנו להיות אדישים", הוא מתרעם על הקלות הבלתי נסבלת שבה עוד מקרה נכנס לשרשרת מסעות ההרג באמריקה.
"זאב בודד": המדור של זאב אברהמי
סטיב קר חי את החלום האמריקאי. יש לו משפחה למופת, הוא עשה קריירה נפלאה כשחקן, פנה לאימון רק אחרי שילדיו גדלו והתפנה לו זמן, הפך את גולדן סטייט לשושלת. רק שבשורש חייו טמונה טרגדיה שמסבירה מדוע הוא לא מתמהמה להביע את דעתו הנחרצת על החברה והפוליטיקה האמריקאית, מדוע הוא חושב שזה הייעוד שלו, שלו לנצל את הפלטפורמה שנתן לו הכדורסל כדי להשפיע על הנוף האמריקאי. כדי להגיע לזרעים של הטרגדיה ששינתה את חייו בן לילה, צריך ללכת 101 שנים אחורה.
שני כדורים בעורף
סטנלי ואלזה קר, הסבא והסבתא, היו שני מיסיונרים שנפגשו בטורקיה ב-1921. סטנלי, בין היתר, תיעד את שואת הארמנים. הם עברו ללבנון, ניהלו בתי יתומים ולימדו באוניברסיטה האמריקאית בביירות. זו הייתה אז עיר קוסמופוליטית שהשמש נישקה מדי יום, עיר פתוחה וסובלנית שבה דתות ולאומים שונים חיו בהרמוניה. "פעם, העולם אהב את אמריקה כי היינו הולכים לכל מקום לעזור", אמר קר בראיון לפני כמה שנים. "היום אנחנו בעיקר מתערבים צבאית. זה עצוב".
מלקולם קר, בנם של סטנלי ואלזה ואביו של סטיב, למד בארה"ב וב-1954 חזר לאוניברסיטה בביירות לתואר שני. הוא פוגש שם את אן, סטודנטית מקליפורניה שהגיעה ללמוד שנה בביירות. הם נישאים. שלושת ילדיהם הראשונים (מבין ארבעה), כולל סטיב, נולדים בביירות. בירת לבנון היא הבסיס, אבל הם נודדים לטוניסיה, מצרים, צרפת וקליפורניה.
מלקולם וסטיב מתחברים דרך הספורט. הם זורקים שעות לסל המוצב בחניה. לילדים מותר לראות טלוויזיה רק שעה בשבוע, לא כולל ספורט. "מגיל צעיר מאוד היה ברור שהקריירה של סטיב תכלול ספורט", אמרה אן.
המשפחה מארחת באופן קבוע משפחות אחרות. אחרי האוכל תמיד יש שיחות ארוכות על החיים. הילדים נשארים בחדר להקשיב. יום אחד סטיב חוזר עם חברים מאימון בייסבול, ואבא שלו מקבל אותם בריקודים שמחים. זה היה היום שבו בגין וסאדאת חתמו על הסכמי קמפ דייויד. "כילד בעיקר ספגתי את כל מה שדיברו עליו, והייתי בטוח שיש לי זמן, שכשאהיה גדול אבא שלי יסביר לי", אמר בעבר קר.
הוא משחק כדורסל בתיכון בקהיר, אבל מבקש מהמשפחה לחזור לקליפורניה, לשחק ברמה גבוהה יותר. בשנה האחרונה בתיכון אין לו כמעט הצעות למלגת ספורט. הוא נוסע למכללת גונזגה, אבל פוינט-גארד מקומי בשם ג'ון סטוקטון משפיל אותו. ברגע האחרון, ועם קצת עזרה מאבא, הוא מקבל מלגת כדורסל לאוניברסיטת אריזונה.
בינתיים, האב מלקולם, שנחשב למטאור בלימודי המזרח התיכון, מקבל הצעה להיות נשיא האוניברסיטה האמריקאית בלבנון. הוא מסכים מיד. הוא אמור להגיע לשם ביוני 1982, יחד עם הכוחות של אריק שרון ויאסר ערפאת המגורש. האוניברסיטה מבקשת ממנו לחכות עד שהעניינים יירגעו, אבל ביולי נחטף הנשיא הזמני דייויד דודג', וקר מתבקש לבוא.
אירוע רודף אירוע. פיצוץ בשגרירות האמריקאית. מלקולם נוסע לבקר את סטיב באריזונה. הם ישנים במעונות, במיטת קומותיים, ומדברים על החיים. ביולי 1983 סטיב נוסע לבקר את אביו בביירות. הם מטיילים על ההרים, שוחים בים התיכון. בלילה הם משחקים קלפים ומשרתים מגישים להם אוכל ושתייה.
כשסטיב רוצה לחזור הביתה, הוא מגיע לשדה התעופה. פצצה אחרי פצצה מרעידות את מסלולי ההמראה והנחיתה. הוא בורח יחד עם אמו. הם מחפשים טיסה אלטרנטיבית יחד עם חיילי מארינס. סטיב מדבר איתם בזמן ההמתנה. בסופו של דבר, הוא נאלץ להימלט עם רכב לדמשק ומשם לעמאן. הנהג שמסיע אותו נרצח כעבור שנה על ידי צלף. שבועות לאחר מכן מתפוצץ בניין המארינס בביירות. מאות נהרגים, ביניהם חיילים שאיתם שוחח קר בהמתנה לטיסה.
ב-18 בינואר 1984, מלקולם יוצא מהמעלית באוניברסיטה לכיוון משרדו. שני פעילי ג'יהאד איסלאמי יורים שני כדורים בעורפו. עוד מטרה אמריקאית שמסמנת לרייגן להתנדף מהעיר. הרצח מדווח בעמוד הראשון של "ניו-יורק טיימס". חבר של המשפחה מעיר את סטיב קר בטוסון שבאריזונה ומבשר לו על מות אביו. קר מתחיל לרוץ בלי מטרה. "אני זוכר שהסתכלתי על מגדל השעון ושאלתי את עצמי איך המחוגים מעזים לזוז", סיפר.
בנעליים של אחרים
קר לא משתתף בשני טקסי הזיכרון לאביו. הוא משחק כדורסל כתרפיה. יומיים אחרי הרצח הוא משחק נגד אריזונה סטייט וקולע חמש שלשות משבע זריקות. ארבע שנים לאחר מכן הוא יחזור לאותו אולם, ואוהדי היריבה יקבלו אותו בצעקות "P.L.O" ו"איפה אבא שלך". קר קולע שש שלשות. הוא נבחר על ידי פיניקס בסיבוב השני של דראפט ה-NBA. קלע נהדר (שיאן הליגה באחוזים משלוש), אבל עובר קריירה לא משמעותית עד שהוא נוחת בשיקגו.
לפני שהגיע לבולס, בעמדה שלו שיחק קרייג הודג'ס, קלע שלשות נהדר שזכה עם מייקל ג'ורדן בשתי האליפויות הראשונות שלו. הודג'ס מבקש מהשחקנים להיות מעורבים יותר חברתית ופוליטית, לחשוב מדוע אמריקה מתערבת במלחמת המפרץ ומי תופר את הנעליים שלהם. השחקנים רוצים שירפה, אבל המאמן פיל ג'קסון נותן לו גב. למרות שתי אליפויות ויכולת הקליעה שלו, הוא נפלט משיקגו ולבסוף גם מהליגה.
כשקר מגיע לקבוצה, ג'ורדן איננו. הוא עדיין בתוך הפרישה הראשונה שלו, מחפש את עצמו בבייסבול. כשג'ורדן חוזר מפרישה, הוא דוחף את קר החוצה מהרוטציה. הם מתעמתים באימון, וקר נכנס לדו-קרב הראשון שלו כבוגר ויוצא ממנו עם פנס בעין. מצד שני, הוא מרוויח את הכבוד של ג'ורדן ואסיסטים לסלי ניצחון מכריעים בסדרות גמר.
פיל ג'קסון מקפיד לנהל איתם שיחות על החיים באמריקה, על נשק במדינה, על כמה עולה הסיכון לקורבנות אם אתה מחזיק נשק בבית. השחקנים מסבירים לג'קסון שהם חייבים נשק, כי הם מרגישים פגיעים. ג'ורדן וקר משתתפים בפגישות ושותקים. שני האבות שלהם נרצחו ביריות אקדח. אחרי האליפויות בשיקגו, קר ממשיך לסן-אנטוניו תחת גרג פופוביץ', מאמן שברק אובמה אמר פעם שהיה מוכן לשחק רק תחתיו. פופוביץ' הוא קוסם שיודע להעלים אגו, ואזרח נפלא שלא מהסס לדבר על כל מה שנראה לו פגום בשיטה ובחברה האמריקאיות.
קר תמיד גדל אחרת: בתרבויות אחרות, עם מעמדות אחרים, שפות אחרות. בקהיר הוא נתקל בעוני ובחרפת רעב מדי יום. ב-1971 כתב אביו הקדמה לאסופת מאמרים על מלחמת ששת הימים מנקודת מבט ערבית: "תרבותו של אדם ניחנת במידת האמפתיה שלו, בהכרה שלו כי החשיבה וההבנה של אחרים מתרבויות אחרות, שונה משלו. מה שנראה לו טבעי, הוא גרוטסקי לאחרים". מגיל צעיר, סטיב קר למד לשים את עצמו תמיד בנעליים של האחר. כשהוא גדל לתוך הכדורסל, הוא גדל לתוך תרבות שחורה, הפוכה לזו שמתרחשת מחוץ לאולם. אבל לקר יש קוד גישה לעולם הזה.
"אני נקרע מבפנים"
הרבה אוהדים דורשים שהספורטאים שלהם רק יודו על המזל שלהם, שיהיו צנועים, שיעמדו בהמנון, שלא יביעו את דעתם מחוץ לספורט. הם שומרי הסף של האסקפיזם. תשתקו ותמשיכו לכדרר, תחייכו ותנו חתימה.
אבל ספורט הוא גם פריט חשוב מהקולקטיב שנקרא תרבות אמריקאית. והמשתתפים בו באים מרקעים שונים שמרכיבים את הפסיפס האמריקאי ויכולים להסביר אותו. מלבד זאת, הספורט עצמו הופך גם הוא להיות חלק בלתי נפרד מהספרה הפוליטית. ואף אחד לא צריך כתבה בעיתון או ראיון מוקצב בטלוויזיה כדי להביע את דעתו.
קר הוא קורבן אמיתי של הטרור. אביו היה מטרה, לא קורבן אקראי. זה נותן לו קול, והכדורסל נותן לו פלטפורמה. אם ישתוק, זכר אביו יתאייד. יש לו ידע נרחב בהיסטוריה של המזרח התיכון, השואה, הקמתה של ישראל, מלחמת ששת הימים, הסכסוך, ואחרי אילו אינטרסים ארה"ב רודפת באזור, אבל כשהוא חוזר לזירה הספורטיבית ב-2014 כמאמן גולדן סטייט (משחקת באוקלנד, הסמוכה לסן-פרנסיסקו), הוא מדבר בעיקר על נושאים פנימיים, ובעיקר על הנושא הקרוב לליבו, כלי נשק.
הוא נושא את זכר אביו: תמיד מכבד את האחר, תמיד מדבר ולא מרצה, לא מדבר כשהוא כועס, מאפשר לאחרים חלל לבטא את עצמם, למצוא את הזמן והמקום שבו הוא יכול לדבר. גולדן סטייט זוכה באליפות, ובבית הלבן הוא מברך את הנשיא אובמה על מדיניות הנשק שלו.
שנה לאחר מכן הוא מדבר בראיון לרדיו על הטירוף שבו אמריקה לא מאמצת חוק לבדיקת רקע לרוכשי נשק, מנטרה שחזר עליה גם אחרי הטבח בטקסס השבוע. "זה הורס אותי כל פעם מחדש שיש תקרית של נשק, כנראה בגלל הרקע שלי", אמר אז קר. "וכל פעם נכנעים לאיגוד הרובאים הלאומי (NRA) ולזכות הבסיסית של כל אדם לרכוש נשק מתוך מגילת זכויות לא מעודכנת. בכל פעם שאני עומד בדקות דומייה אני נקרע מבפנים, כי אני יכול להתחבר. כולם עומדים דקה וממשיכים בחייהם, אבל אני מודע לכאב הלא נגמר של משפחות הקורבנות, לחור שאי אפשר למלא".
הוא נחרד מפוליטיקאים שמביעים שאט נפש וצער על עוד מסע רצח ואז אומרים שיעשו ככל שביכולתם כדי למנוע מהשמאל הקיצוני באמריקה לגנוב את התיקון השני לחוקה, שמאפשר לאזרחים לשאת נשק. ואז דונלד טראמפ נבחר לנשיא.
"תלמד את טראמפ לא להיות גזען"
"במשך שנים אנשים קיבלו מיליונים כדי לצעוק אחד על השני בטלוויזיה בכל נושא, ופתאום אחד מהם הפך לנשיא ארה"ב", אמר קר. "פתאום אתה חי במציאות שבה המנהיג שלך הוא מישהו שביטויים מיזוגניים, משפילים וגזעניים הם חלק מהיומיום שלו". שחקן הפוטבול קולין קאפרניק מתחיל לכרוע ברך בעת נגינת ההמנון, גם הוא בסן-פרנסיסקו, העיר שבה התחוללו הפגנות האזרחים מהגדולות שידעה אמריקה.
גם הליגה היא מקום מכיל יותר. אדם סילבר הוא קומישנר הרבה יותר פרוגרסיבי מדייויד סטרן. הוא זורק מהליגה את הבעלים של לוס-אנג'לס קליפרס דונלד סטרלינג בגלל התבטאויות גזעניות, ומעודד שחקנים לדבר ולנקוט עמדה. סטף קרי ולברון ג'יימס מכריזים שהם לא יבקרו את טראמפ בבית הלבן אם יזכו באליפות. טראמפ אומר שהם בכלל לא מוזמנים.
היומיום האמריקאי דוחף את השחקנים להתבטא על טראמפ, על גזענות, על אלימות ברוטלית של שוטרים. קרייג הודג'ס, זה שנזרק לפני 20 שנה משיקגו ושאת מקומו תפס קר, היה פורח בליגה כזו. קר מושיב את השחקנים שלו מסביב לשולחן ומדבר איתם על נושאי השעה. הם מוכיחים שהדברים הללו לא מפריעים להצלחה הספורטיבית שלהם.
אין מישהו שיכול להיות גרוע יותר כנשיא ארה"ב מאשר טראמפ, אומר קר. "תלמד אותו לא להיות גזען", הוא כותב לחתנו של טראמפ, ג'ארד קושנר. טראמפ יורד על קר (ועל פופוביץ') על השתיקה שלהם בנוגע לסין וקורא לקר "ילד קטן". קר חושב להגיע למשחק הבא עם תלת-אופן, ומוותר. הוא מדבר על מדיניות הגירה שמתדלקת פחד ואימה, ועומדת בניגוד לכל הערכים של אמריקה.
"אני מכיר תודה לאבא שלי על 18 שנים שביליתי איתו. הוא עדיין השראה עבורי מדי יום", אמר קר. "ההורים שלי תמיד חשפו אותנו לעולמות שהיו קיימים מחוץ לתרבות האמריקאית. הם לימדו אותנו שאנשים מדברים בשפה אחרת, מתלבשים אחרת, יש להם מנהגים ודעות שזרות לי. זה היה חשוב לא רק להבין את השונות, אלא לאמץ אותה. אני חושב שהחיים האלו, למשל לראות עוני מול העיניים כל יום כשאתה יוצא מהבית בקהיר, לימדו אותי להסתכל על דברים מפרספקטיבה אחרת. אני חושב שזה מאוד עזר לי להתחבר לשחקנים שהגיעו מלמטה".
ב-2018, אחרי תקרית ירי בפלורידה, הוא טוען שלממשל האמריקאי לא אכפת מכך שילדים נהרגים. במהלך סדרת הגמר נגד טורונטו ב-2019, הוא מדבר על החובה להשתתף בבחירות, להביא פוליטיקאים שיטפלו בנושא הנשק. זה קורה אחרי עוד טבח, הפעם בווירג'יניה-ביץ'.
כשקר מדבר, יותר ויותר אנשים מקשיבים. יש לו עדות מגוף ראשון. הוא לא מייצג שום אינטרס. הוא מדבר מעמדת כוח, פריבילג לבן שיכול לשתוק אך מעדיף להסיט את הווילון מהמקומות שאמריקה מעדיפה להסתיר. המעמד שלו מונע את התיוג שלו כקורבן או כמי שסובל מרחמים עצמיים. הוא מוכיח שאפשר לדבר על גזענות, על הגירה או על אפליה גם אם אתה לא סובל מהן. שחקנים כמו סטף קרי מתחילים להדהד את המסרים שלו. "קל יותר להשיג אקדח באמריקה מאשר אוכל לתינוקות", אמר שחקן גולדן סטייט דמיון לי אחרי האסון השבוע בטקסס.
ללכת שבי אחריו
אף אחד לא ראה את זה מגיע. לא צ'ארלס בארקלי שאמר שקר הוא השחקן שהוא הכי היה רוצה שייקח עבור הקבוצה שלו זריקה אחרונה. לא דניס רודמן, שקר היה מבלה איתו לילות ארוכים על אוטובוסים מלאים בבחורות ובשתייה בדרך ללאס-וגאס ("דניס היה בורח מאיתנו רוחנית, ואני הייתי שם רק כדי להחזיר אותו", אמר קר בזמנו).
גם לא קר בעצמו, שאמר פעם כי "רק שתי קבוצות אוהדים מעריצות אותי: ילדים בני שמונה שמתחברים למראה שלי, וסבתות של ילדים בני שמונה". לא התיכוניסט שהיה יוצא לדייטים רק עם הנערות היו מתחננות אליו. אף אחד לא ראה את האליפויות, ההצלחות, איך יהפוך למעין גורו ששחקניו יילכו אחריו ועבורו באש ובמים, כי הוא מעז לדבר את מה שתמיד אמרו להם לשתוק. הוא אחת הדמויות שאחראיות יותר מכל לכך שה-NBA הפכה מליגה של משחק פיזי גברי לפלטפורמה של רגשות שבה אפשר לדבר על חרדות, על דיכאון, על גזענות.
הליגה נמצאת היום במקום אחר. שחקן ומאמן העבר לני ווילקנס סיפר פעם שכששיחק בסיינט לואיס, השכן שלו היה יוצא מהאוטו והולך עם הגב לביתו כדי לא לראות את שכניו השחורים. כיום זו ליגה של שחקנים. האפליה קיימת, אבל לשחקנים שחורים יש הרבה יותר כוח. קר מעביר לשחקניו את העובדה שכוח טומן בחובו אחריות, גילויים פומביים של אזרחות, קריאה להצביע, להיות חלק מקבלת ההחלטות. לא להיות אדישים. סטף קרי צייץ את הנאום הכואב של מאמנו במלואו, וביקש מעוקביו לצפות בו כמו שהם צופים במשחק.
צדק במקום נקמה
אן קר אדאמס נישאה בשנית והיא מתגוררת באותו בית בקליפורניה שמשקיף על האוקיאנוס השקט. היא מלמדת קורס באוניברסיטת UCLA על איך אמריקה נראית בעיני העולם. השחקן האהוב עליה הוא קליי תומפסון.
באמצע שנות ה-90 תבעה המשפחה את איראן על רציחתו של האב מלקולם. קר העיד בדלתיים סגורות. המשפחה זכתה במיליונים שאותם לא תראה לעולם. "זה לא היה עבור הכסף, אלא כדי לסגור מעגל דרך צדק וממערכת החוק, בלי להיות פורעי חוק", אמר קר. "זו דרך הרבה יותר בריאה מאשר נקמה". כבר שנים ארוכות שהמשפחה מעניקה מלגה לסטודנטים מהמזרח התיכון.
סטיב קר מעולם לא ביקר בביירות אחרי רצח אביו.
אן קר אדאמס נוסעת פעם בשנה לביירות. לפעמים אנשים מתקרבים אליה ומספרים לה שהם קמים באמצע הלילה כדי לראות את יליד ביירות מאמן קבוצה בדרך לאליפות.
פורסם לראשונה: 07:49, 28.05.22
