מתחילת המלחמה אני לא מסוגלת לראות כדורגל. ואני אוהבת כדורגל, מאוד.
אני ילידת שנות השמונים, הדור שבו בתור ילדה קטנה נדרשתי להוכיח שאני באמת מבינה את המשחק ולהסביר לילדים אחרים מה זה נבדל. הדור שבו בתור ילדה קטנה נעלבתי נורא כשסבי האהוב לקח באופן טבעי רק את אחי ואת בן-דודתי למשחק של הפועל באר שבע נגד ברצלונה ולא אותי (אבל כשהבין שאני באמת אוהבת כדורגל, קנה לי את הכרטיס למשחק הראשון שהלכתי אליו). אני מבקרת במגרשים מגיל צעיר מאוד. במשך השנים צפיתי במשחקי ליגת העל הישראלית ובמשחקי ליגת האלופות בארץ ובחו"ל. אפילו הגשמתי חלום, ולפני עשור הייתי בקאמפ נואו וצפיתי בקלאסיקו האגדי.
אבל מאז השבת השחורה, ולצערי באופן לא מפתיע, אצטדיוני הכדורגל מוכיחים שוב את עצמם כמקום שבו כל האמוציות העמוקות ביותר באות לידי ביטוי ללא סינון. רבים רואים בספורט, ובכדורגל בפרט, מודל לסובלנות, לגשר בין קהילות, וקוראים לו להיות מקום מנותק מפוליטיקה, מלאומנות ומגזענות. אבל השטח מתנהג אחרת. לא רק פה, לא רק באירופה, לא רק עכשיו.
רבים חקרו זאת, כתבו על הנושא והרצו עליו. שנים אני קוראת אותם ומאזינה להם מתוך אהבה למשחק, וגם כי יש לי עניין רב בתחומים השונים של מדעי החברה (בלימודי התואר השני בחוג לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון רציתי לכתוב את התזה על כדורגל ולאומיות, אבל זה לא הסתדר מסיבות כאלה ואחרות).
אנחנו לא צריכים להיות מופתעים. בעולם שיש בו רק מושגים מוחלטים – "טובים" ו"רעים", "אנחנו" ו"הם" – לעתים קרובות אקראיים (מי יודע להסביר למה הוא אוהד קבוצה א' או ב'?) ולעתים קרובות יותר צמודי-לאום, אין הרבה מקום לסובלנות ולקבלת האחר. לא נתקלתי בהרבה מקרים שבהם אוהדי הקבוצה המפסידה הלכו לאוהדי המנצחת ואמרו "אחלה משחק, שיחקתם יפה, נתראה בפעם הבאה". לעומת זאת, אני נתקלת רוב הזמן בשנאה תהומית שהמרחק בינה לבין היצמדות לערכים לאומניים מוחלטים קטן מאוד.
אנחנו רואים את זה, למשל, בקלאסיקו בין בארסה – קבוצת הקטלאנים לוחמי החופש, ובין ריאל מדריד – קבוצתו של הדיקטטור הספרדי. ראינו את זה במאה הקודמת, לדוגמה, בשמחתם של הארגנטינאים כשנבחרת הכדורגל שלהם ניצחה את נבחרת אנגליה לאחר מלחמת פוקלנד שבה ניצחו האנגלים. וראינו גם את מה שהיא אולי אחת הדוגמאות המדממות ביותר ממלחמות הבלקן – המעבר של קבוצת האולטראס של הכוכב האדום בלגרד בהובלת "אקראן" למיליציה סרבית שביצעה פשעי מלחמה.
גם אצלנו צמחו במשך השנים ארגוני אוהדים שצופפו שורות מאחורי אמונות לאומניות, והתחילו לפעול באלימות במגרשים ומחוצה להם. השנה האחרונה במגרשים הישראליים הייתה בלתי נסבלת. המפגש בין אלימות האוהדים ואוזלת היד של המועדונים ושל השחקנים (שלעתים גם השתתפו באירועי האלימות) ובין אלימות המשטרה, יצר זירה שכולה יצרים קדמוניים מדממים. ולמרות כל זאת, היה עוד בליבי מקום למשחק. לפחות באירופה. המשכתי לצפות במשחקים ולקוות לאסקפיזם של תשעים (++) דקות.
בשבת השחורה הרים את הראש מגוון תגובות ובתוכו גזענות, אנטישמיות וצדקנות. כל קבוצה בעולם התחילה להימדד אצלנו לפי תגובות ההנהלה שלה ו/או שחקניה ו/או אוהדיה למי מהצדדים: גינוי פעולות חמאס ותמיכה באוהדים הישראלים או ההיפך המוחלט. רבות הקבוצות שהותירו אוהדים שבורי לב שלא מסוגלים יותר לאהוב את האחת והיחידה שלהם. קצת כמו בגידה של איש או אישה אהובים.
ועכשיו אין יותר אסקפיזם מהנה. יש צפייה במשחק מתוך חרדה – אילו מסרים יעלו מהמגרשים ומהיציעים הפעם? ומה אם לא יעלו שום מסרים? מה אם זה יהיה רק כדורגל? איך אפשר להתרכז במשחק עצמו, במהלכים, בשחקנים, בטעויות הנוראיות של ה-VAR ובאמירה הקבועה בביתי: "לא בוכים על פנדל שנשפך"?
אני מצפה ליום שבו אלו יחזרו להיות הנקודות החשובות, ליום שבו אחשוב רק עליהן כשאני יושבת בנינוחות על הספה מול המסך.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
