סמואל אטו יוצא בחיוך ענק למרפסת של מלון הילטון בת"א. וברגע שקו החוף נפרש לפניו, האושר מציף אותו. תמונה מוקדמת של קיץ, וכוכב העבר הקמרוני בן ה-41 מניף שתי ידיים לאוויר כמו הקיסר של הים התיכון, בלוק של נשיא דרום-אמריקאי שמיליון אזרחים נלהבים מחכים לנאום שלו למטה בכיכר.
וזה בערך נכון. מחוץ למלון התכנסו כ-15 קמרונים שעובדים וחיים כאן, והדבר האחרון שדמיינו לעצמם הוא שיפגשו דווקא בישראל את האליל שלהם. הרמקול שלהם מנגן שירים מהמולדת, הם רוקדים בחניה באושר, ואחד מהם - בעל חברת ניקיון מחיפה - אומר שהגיע במיוחד ברגע ששמע על הביקור: "בשבילנו הוא הכי גדול שיש, יותר מנשיא קמרון". מעט לאחר מכן דאגו לארגן להם פגישה איתו, רגע של פעם בחיים עבורם.
אטו הגיע לארץ לביקור בזק כחלק מהמסורת של מותג הבירה "היינקן", נותן החסות הרשמי של ליגת האלופות, להנחית בישראל אגדות כדורגל. והוא היה השם שנשלח במיוחד לפסגה של העונה - גמר הצ'מפיונס. אפשר לומר, בלשון המעטה, שיש לו ידע מסוים על המעמד. עוד כילד בן 19 שחיפש את המקום שלו, הוא שיחק מספר פעמים במדי ריאל מדריד בדרך לזכייה ב-1999/2000. באותה עונה הוא לא שותף במשחקי הנוקאאוט, אבל עשור מאוחר יותר השינוי היה מוחלט: בחיבור של שנתיים מושלמות, אטו זכה עם ברצלונה בטרבל ב-2009, ושנה לאחר מכן שיחזר את ההישג עם אינטר. ליגת האלופות הייתה מגרש המשחקים שלו.
אבל כפי שמגלים מהר מאוד, אטו הוא לא בחור סנטימנטלי. הוא אינו אחד משחקני העבר האלה שמדברים ברטט על הגעגועים למגרש. בשיא הביטחון העצמי, הוא אומר שהמשיך הלאה בחייו. הוא עלה על מסלול מסוים כשהגיע לריאל בגיל 16 ("לא הרגשתי לחץ כשעברתי למדינה אחרת, הלכתי לחפש חיים טובים יותר") וכבש אותו. כשאני שואל אותו מה הוא מרגיש כשהוא שומע את המנון ליגת האלופות, הקמרוני שמשוחח בספרדית מצהיר באופן נחרץ: "נאדה".
לא חסר לך כלום מאז הפרישה ב-2019?
"שום דבר. השגתי כל מה שיכולתי להשיג כשחקן. זה מה שאלוהים תיכנן עבורי, וקיבלתי כל מה שאפשר. אני שמח על התקופה הזו ומודה עליה, אבל עכשיו אני ממוקד בלעשות טוב לכולם".
"מסי ואינייסטה מעל כולם"
מעבר לכך, למרות ההצלחה הגדולה לאורך השנים, הזיכרון הטוב ביותר שלו מהצ'מפיונס מפתיע מאוד: "יותר מהכל, זה המשחק הראשון שלי במפעל". רק מה? הוא מודה שהוא אפילו לא זוכר אם זה היה במדי ריאל או מאיורקה... לטובת הקורא סמואל - מדובר בריאל, ב-17 דקות נגד מולדה הנורווגית ב־21 בספטמבר 1999.
אתה אחד מהשחקנים הנדירים שהופיעו גם במדי ריאל וגם במדי ברצלונה. מה ההבדל הגדול ביותר בין המועדונים?
"מבחינתי, ההבדל היחיד הוא שבריאל מדריד שיחקתי פחות ובברצלונה שיחקתי הרבה יותר".
שיתפת פעולה עם סופרסטארים נצחיים. עם מי אתה הכי מתגעגע לשחק?
"יש שניים כאלה שעומדים מעל כולם - אנדרס אינייסטה ולאו מסי".
בנוסף, גם שיחקת תחת כמה מאמנים אגדיים, כמו פפ גווארדיולה וז'וזה מוריניו. מי השפיע עליך יותר מכולם?
"לואיס אראגונס בתקופה שלי במאיורקה", הוא משיב עוד לפני שהשאלה מסתיימת. "הוא אימן אותנו כמו שפפ ומוריניו אימנו 15 שנה מאוחר יותר. מה שהוא עשה בתחילת שנות האלפיים היה חדשני מאוד באותו הזמן".
כמו רבים אחרים, לא היה לך קל עם מוריניו באינטר למרות ההצלחה. באיטליה טענו שפעם אמרת לו בצורה די בוטה מה אתה חושב עליו.
"השמועות על כך ששחקנים מתקשים להסתדר איתו לא נכונות, היו הרבה שמות גדולים שעשו דברים יפים איתו. זה נכון שרבתי איתו כמה פעמים, אבל יש לי המון כבוד כלפיו, הוא גבר אמיתי. כשאתה ניצב מול אדם כזה אתה יכול להסתדר, הוא לא מתחבא".
עכשיו אתה מוצא את עצמך בתפקיד הבוס, נשיא ההתאחדות הקמרונית (נבחר לפני חצי שנה). מה החזון שלך?
"אני רוצה להעלות את הכדורגל במדינה שלי לרמה יותר גבוהה. שהכל יהיה מסודר ומאורגן, שהגברים והנשים יקבלו את אותם התנאים, שנגיע למקצוענות ברמה עולמית".
ההגרלה שלכם במונדיאל בקטאר לא פשוטה - ברזיל, שווייץ וסרביה.
"אני לא חושב שיש במונדיאל הגרלה קשה או קלה, בסופו של דבר אתה צריך לשחק מול הטובים ביותר כדי להצליח. אין בטורניר הזה חייזרים שבאים מבחוץ ומנצחים, זה משהו שנבנה עם הזמן וצריך לעבוד קשה מאוד בשבילו. אני רוצה לתת לשחקנים שלי את הכלים כדי שיגיעו עד לגמר ב-18 בדצמבר".
אם נבחרת אפריקאית שאינה קמרון תשבור את המחסום ותגיע לראשונה לחצי הגמר, תשמח עבורה?
"בסופו של דבר אפריקה היא יבשת אחת. כמובן שאני רוצה שקמרון תהיה זו שתעשה היסטוריה, אבל אשמח מאוד גם אם נבחרת אחרת מאפריקה תעשה את זה".
"יש עדיין הרבה אפליה"
אז סנטימנטלי הוא לא, אבל פטריוט גדול - כפי שאפשר להבין - בהחלט כן. אם צריך לבחור בין 16 התארים שבהם זכה עם הקבוצות שלו, לבין ההצלחה האדירה עם קמרון, אין לו ספק. הוא מלך השערים בכל הזמנים של "האריות הבלתי ניתנים להכנעה" (56 ב־118 הופעות), ייצג את המדינה בארבעה מונדיאלים וגולת הכותרת הייתה הזכייה בשתי אליפויות אפריקה ובמדליית זהב אולימפית בסידני 2000. רק כשמדברים איתו על ההישגים הללו הוא מתרגש באמת: "זה כבוד גדול לזכות בליגת האלופות ובתארים עם הקבוצה שלך, אבל ניצחונות עם הנבחרת הלאומית? אין דברים כאלה".
אגב, הכישרון עדיין שם. זה לא משהו שנעלם. בשבוע שעבר הוא היה אחראי לארגון משחק כוכבים בסן סירו, בהשתתפות שמות כמו דקו, פיליפו אינזאגי, ווסלי סניידר, פרנצ'סקו טוטי, אנדראה פירלו ופאולו דיבאלה, וגנב את ההצגה כאשר הקפיא את שוער נבחרת קמרון הנוכחי אנדרה אוננה בהטעיה קלאסית ובעט פנימה.
"זו הייתה הרגשה נהדרת להרים את המשחק הזה", הוא אומר. "הוא התקיים למען מטרה טובה". אותה מטרה הייתה גיוס כספים לפעילות נגד חוסר שוויון ברחבי העולם - בעיה שהוא מכיר היטב בתור מי שספג קריאות גזעניות בספרד ובאיטליה (ב-2006 אף ביקר בישראל כאורח "מרכז פרס לשלום" במסגרת קמפיין נגד גזענות). לצד זאת הוא ממשיך בעשייה ב"קרן סמואל אטו" שנועדה לקידום בני נוער בקמרון. "זה עולם משוגע", מוסיף אטו, "ישנה עדיין הרבה אפליה, והמשחק הזה מפיץ את המסר שכולנו יכולים לחיות יחד".
כוכבים אפריקאים אחרים בחרו בדרך מעניינת - ג'ורג' וואה מכהן כנשיא ליבריה, דידייה דרוגבה פעיל מאוד בקבלת ההחלטות בחוף השנהב. הפוליטיקה נמצאת גם באופק שלך?
"אני בחרתי בכדורגל".
פורסם לראשונה: 11:57, 31.05.22
