"המאסטר", ספרו של כריסטופר קלרי על רוג'ר פדרר, הוא מסע מרתק. מהשורשים של פדרר וההשפעות של הוריו, מקום הולדתו ומאמניו על הפיתוח שלו והכוונתו דווקא לטניס, עד שלהי הקריירה שלו. קלרי, כתב הטניס של "ניו יורק טיימס", אוסף פרט לפרט, מכל תחנה בחייו של פדרר, עם גילויים ותובנות מרתקות. הוא מנצל את מאות שעות פדרר שיש לו בסבב, על פני יותר משני עשורים, כדי לבנות את הטיעון לפיו פדרר הוא לא הטניסאי הגדול בהיסטוריה, אלא ספורטאי שהמציא את הענף מחדש. יש טניס לפני פדרר, ויש טניס אחריו.
"זאב בודד" - המדור של זאב אברהמי
מדובר בביוגרפיה שמתאימה את עצמה לרמתו של הנושא שלה. היא גם ממלאת חלל בזמן: פדרר כבר בן 40, לא ברור מתי ואם יחזור לשחק. ברור שאם יחזור, הוא כבר לא יהיה שגריר הטניס שהיה בשיאו. קלרי מטייל לצד פדרר בכל העולם, מספק הצצה לעולם העושר של מטוסים פרטיים, ארוחות בוקר מפוארות מול אגמים, נסיעות בלימוזינות, אהבת ההמונים. אבל הוא גם נותן הצצה להקרבה העצומה שפדרר, כמו ספורטאי-על אחרים, היה צריך לעשות בדרך לתהילה, ומספק תובנות לגבי הקושי העצום לוותר על רגעי התהילה הללו עם הפרישה המתקרבת.
הטרגדיה ששינתה את הכל
איך נולד החסד המופלא שהוא הטניס של רוג'ר פדרר? קלרי כותב שהאמנות שלו טמונה, מבחינה מקצועית, ביכולת שלו להביט בכדור זמן רב יותר לפני שהוא חובט בו בהשוואה לשחקנים אחרים. אבל פדרר, הוא טוען, הוא יציר של עשרות סיבות מקריות: הבחירה שלו בטניס על פני כדורגל (כמו נדאל), ומערכת הענישה של מאמניו והוריו, כולל הליכה ברגל של קילומטרים ארוכים לביתו כנער, שאילפה את הטמפרמנט הסוער והכועס של פדרר הצעיר ותיעלה אותו לאמנות טניס.
המסע של קלרי מגיע ממש עד לימים אלו, אבל הוא לא מתחיל עם הולדתו של פדרר, אלא הרבה לפני כן, כשהוריו נפגשים בדרום אפריקה (שם נולדה אמו, לינט), מחליטים להינשא ולחזור לשווייץ, ואיך השפיעה העיר באזל מרובת השפות והתרבויות על סגנון הטניס שלו.
דרך עשרות ראיונות חושף קלרי עוד ועוד חלקים מהתפאורה שעזרה לפדרר לשנות את המשחק. למשל, ההיכרות שלו עם אשתו מירקה באולימפיאדת סידני 2000 וההשפעה האישית והמקצועית שלה עליו. או מותו הטרגי של המאמן פיטר קרטר ב-2002, שנתן את הדחיפה המשמעותית ביותר לקריירה של פדרר, שהחליט לא לבזבז את הכישרון שלו אחרי המוות (קלרי מצייר סצנה מדהימה שבה פדרר יוצא לרוץ ללא מטרה ברחובות טורונטו, דמעות שוטפות את פניו, אחרי שמגיעה אליו ההודעה על מותו של קרטר. ובכלל, הדמעות של פדרר הן מוטיב חוזר בספר).
קרטר, לפי הספר, היה טניסאי בינוני שהרבה להפסיד כי העדיף לשחק טניס סטייליסטי על פני טניס נכון ויעיל, ומצא בפדרר את הטניסאי המושלם ליישם את התורה הזו לניצחונות. קרטר מת בתאונת דרכים בירח דבש בדרום אפריקה, שאליו נסע בהמלצתו של פדרר. המוות שלו הוא רגע מונומנטלי. התפרצויות הכעס, שבירת הרקטות, הקללות – כולן נמחקות מסדר היום של פדרר אחריו. הוא מחליט להקריב הכל עבור קריירת הטניס.
קלרי כותב גם על ההחלטה של פדרר לשכור פסיכולוג ספורט, שעזר לו בעיקר להתרכז ולשמור על ריכוז בין נקודות, וחושף את ההשפעה העצומה של מאמן הכושר פייר פגאניני על השיפור במשחקו. ולצד אלו הוא גם נותן מבט חטוף (אבל לא מספיק) לחייו הפרטיים ולאנקדוטות מהם: כך, למשל, במהלך צילומי פרסומת בבית הקפה של נייקי, הוא שימש במשך שעות מלצר ובריסטה של עובדי החברה. "בוקר טוב, קוראים לי רוג'ר פדרר ואני אהיה המלצר שלכם היום".
האיש הפשוט עם הבגדים היוקרתיים
"אני מרגיש בר-מזל. זו חוויה חוץ גופית לחיות את החיים שלי. כשאפרוש, אחיה בשלום כאיש משפחה, אבל אני רוצה להאריך את הקריירה שלי ככל האפשר. אני יודע שהרגעים האלו, החוויות שחוויתי, רכבת ההרים האמוציונלית שבה אתה חי כספורטאי מקצועני, כבר לא תחזור אחרי שאפרוש" (רוג'ר פדרר)
הספר מצייר את פדרר דרך היריבים שלו נדאל ונובאק ג'וקוביץ', שתי הצלעות הנוספות של משולש הזהב, אבל גם פיט סמפראס, מראט סאפין ואנדי רודיק. הוא מתאר בפרוטרוט את המשחקים הגדולים בקריירה שלו, ניצחונות מלאי השראה והפסדים שוברי לב. התיאורים הטובים ביותר הם של היריבות עם נדאל, על ומחוץ למגרש.
קלרי נותן הצצה לפדרר איש הרנסנס. דובר שמונה שפות. האיש הפשוט שכולם אוהבים בסבב, אבל גם זה שיושב לצד עורכות של "ווג" ולבוש בגדי אופנה יוקרתיים. המותג. האב לשני זוגות תאומים. התאגיד. העובדה שלקח את הטניס מהדור הקודם, וכעת הוא מעביר את השרביט לדור הבא. הוא נותן מבט על פדרר הפוליטיקאי, היזם, אחד שלא מפחד לשנות סדרי עולם קיימים בטניס.
הוא שופך אור לא רק על ההקרבות הפיזיות שפדרר נאלץ לעשות בשביל ההצלחה, אלא גם על גדלות הנפש הספורטיבית שלו בהחלפה מסיבית של מאמנים במחנה שלו, ניגוד מוחלט לשחקנים אחרים שמנסים להישאר עם סגל יציב סביבם. "אם יש דבר אחד שאני לא אוהב, זה אנשים שאומרים לי 'כן' כשצריך להגיד לי 'לא' רק בגלל שאני רוג'ר פדרר. אני לא צריך אנשים כאלו סביבי. אני לא צריך אנשים שיעשו אותי שמח, אלא אנשים שיגרמו לזה שאשחק טניס יותר טוב", אמר לפני מספר שנים.
מה שקלרי מצליח לעשות הוא לבנות אלפי נקודות, תיאורים, אנקדוטות, ציטוטים, זיכרונות, מסעות בזמן. הייתה לו נגישות גדולה למושא הספר שלו, אבל הוא לא מנתח את הנקודות, אלא משאיר לקורא את המשימה לחבר ביניהן, איך כל אחת קשורה לאחרת, ואיך כולן התחברו כדי להעניק לעולם את החוויה המיסטית של לראות את רוג'ר פדרר משחק טניס.
השגריר האולטימטיבי
"הפסדתי היום במשחק טניס, אבל לא שיחקתי נגד טניסאי. שיחקתי נגד מישהו שמחזיק ברקטה וחובט בכדור מעל הרשת, אבל הוא משחק משחק אחר. הוא ממציא טניס, כותב אותו בראש בין נקודה לנקודה. זו הייתה חוויה מפחידה. אני הייתי צריך להתחרות רק בפיט סמפראס. אני לא מקנא באלו שצריכים לשחק בעתיד נגד פדרר. זה כמו לנסות להיות יותר גבוה מהאוורסט" (אנדרה אגאסי, מיד אחרי הפסד לפדרר לפני עשרים שנה)
לא היה טניסאי, אולי ספורטאי, אהוב כמו פדרר. כל מקום שבו הופיע הפך לבית עבורו. הטיולים בעולם נתנו לו אנרגיה (הם התישו את ביורן בורג, סמפראס וסטפן אדברג הנערצים עליו כל הדרך לפרישה מוקדמת). הוא היה לוקח מורה ללימוד סינית כדי ללמוד כמה מילים אם שהה במדינה רק שבועיים. הוא היה השגריר האולטימטיבי של המשחק, שלפניו היה אהוד בעיקר באירופה ובצפון אמריקה.
פדרר לא שיחק טניס, הוא עסק באמנות שכללה רקטה, כדור, רשת, שופט ויריב. "זה הדבר הכי אלגנטי שדרך אי פעם על מגרש הטניס", אמרה עליו בילי ג'ין קינג האגדית. כמו זינדין זידאן, הוא שיחק את הספורט שלו בצורה רגועה ואיטית יותר. חלק מהדריבלים של זידאן, כמו המכות שחבט פדרר, הם לא ביצועים שאפשר להתאמן עליהם. אם ראית אותם, ראית אותם בפעם הראשונה על המגרש. לכן גם הכל נמדד ביחס אליו. לנדאל אין 21 תארי גראנד סלאם, יש לו אחד יותר מפדרר.
רוג'ר פדרר לא פחד לנסות, להעז, לקחת דרכים צדדיות כדי לחזור לדרך הראשית. הוא בחר בטניס כי רצה להיות תלוי בגורלו ולא בחברים לקבוצה, אבל סמך את ידיו על כל מי שהיה סביבו. המפסיד הכי גרוע בעולם, כהגדרתו, ביטל את התכונה הזו על ידי כך שהעמיס ניצחון על גבי ניצחון.
טניס הוא ספורט משונה. הוא דורש סיבולת וכוח מתפרץ. מרתון וספרינט. שחקן אחד, לבדו, מול אלפי צופים ויריב שרק רוצה להוריד אותך מהמגרש. ושני הקולות הללו שמתנגנים לך בראש: "איך יכולת להחטיא את הכדור הזה, יא אפס" ו"לא נורא, תתרכז בנקודה הבאה, אפילו שאתה אפס". ופדרר הצליח להביא לאיזון את כל הווקטורים הללו, לנגן מוזיקה קלאסית של טניס. לשחק טניס של אלוהים בלי למכור את נפשו לשטן.
