70 אלף אוהדים ירעישו הערב (שלישי, 22:00) באצטדיון אליאנץ, כמעט כולם מהצד של באיירן מינכן, ינסו לדחוף את אלופת גרמניה לחצי הגמר אחרי הפסד 1:0 במשחק הראשון. עכשיו קחו את אנשי ויאריאל, לא את קבוצת הכדורגל אלא העיר עצמה, 50 אלף איש בסך הכל, ותכניסו לאצטדיון. עדיין תקבלו עודף. כן, יהיו הערב יותר אוהדי באיירן במגרש מאשר בכל העיר שמשחקת מולה.
נדיר שקבוצות ממקומות כה קטנים מגיעים לשלבים מאוחרים באירופה, בטח אין כאלה שחוזרות על הישגים אירופאים משמעותיים בעשורים שונים. בהקשר הזה ויאריאל ייחודית. מספר התושבים שווה לזה של נס־ציונה. מדובר בעיר הכי קטנה שזכתה אי פעם במפעל אירופי והשנייה בלבד שעושה את זה למרות שיש בה פחות מ־100 אלף תושבים (מכלן של אלי אוחנה היא הנוספת). ויאריאל היא אפילו לא העיר הכי גדולה בפרובינציה, יש לא פחות מ־180 ערים גדולות ממנה בספרד. ההצלחה שלה היא סיפור שאי אפשר למצוא במקום אחר.
על החוף המזרחי של ספרד, כ־50 דקות נסיעה צפונית לוולנסיה, נמצאת ויאריאל, בגרסת הכדורגל הנפלאה השנייה שלה. הגרסה המקורית, שחשפה אותה ליבשת התרחשה באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים, אז הספרדים, בהנהגת דרום אמריקאים כדוגמת חואן רומן ריקלמה, מרקוס סנה (שהתאזרח בספרד), חואן פבלו סורין ודייגו פורלאן, שזכה בנעל הזהב, היו רחוקים מרחק פנדל של ריקלמה מעלייה לגמר ליגת האלופות. שנתיים מאוחר יותר, עם ניהאט הטורקי, רובר פירס, סנטי קסורלה ואחרים, הגיע הישג שיא בליגה הספרדית, מקום שני.
מאז ועד היום ויאריאל הספיקה לחזור לליגת האלופות, אבל גם לרדת לליגת המשנה (שני האירועים קרו באותה עונה), כשרוב הזמן היא מצליחה להישאר בצמרת, בתודעה
"תלמדו עלינו באוניברסיטה"
איך זה קורה? הבעלים פרננדו רוץ' הוא אמנם מיליארדר, אבל הכסף הוא חלק קטן מהסיפור - ויאריאל מוכרת שחקנים בסכומים גבוהים יותר מאשר אלה שהיא מוציאה על רכש. העיקר הוא הניהול המקצועי, שמתחיל בגילים הצעירים, בחיבור ודגש על הקהילתיות. המטרה היא שהמועדון יגדל מקצועית, גם אם בצורה הדרגתית מתונה, אבל ירגיש משפחתי וישאיר אצלו שחקנים בעלי תחושת מחויבות.
השוער סרחיו אסנחו נמצא במועדון תשע שנים. הקפטן מריו גספר גדל במועדון ומשחק 13 שנים בבוגרים. הקשר מאנו טריגרוס נמצא במועדון פרק זמן זהה. פאו טורס, בלם נבחרת ספרד, הוא גדל בעיר ומשחק בבוגרים בחמש השנים האחרונות. ג'רארד מורנו, עוד שחקן הרכב בנבחרת ספרד, הגיע לוויאריאל בגיל 17 ורוב הזמן (השבוע חגג 30) מאז שיחק בקבוצה. הכישרון בן ה־19 ירמי פינו, שגם כבר כבש בנבחרת, הגיע לפני 5 שנים.
"חלק מהשחקנים שלנו נמצאים במועדון יותר מעשור אז כשאנחנו מחתימים שחקנים ותיקים מבחוץ כמו אלביול או פארחו הם נכנסים לפילוסופיה שלנו בקלות כי האחרים מכירים רק אותה", מספר חוסה יאנסה, סגן נשיא ויאריאל. "אנחנו מועדון ייחודי, צריכים ללמוד עלינו באוניברסיטאות".
בנוסף לספרדים מובילים כמו פארחו ואלביול הצליחו בוויאריאל להוסיף רכש מדויק מקבוצות קטנות באנגליה, למשל החלוץ ארנו דנג'ומה ששיחק בבורנמות' או אטיין קפו שהגיע מווטפורד. גם אונאי אמרי, המאמן שהבדיחה מספרת שצריך להטביע את דמותו על גביע הליגה האירופית, בא לפני שנתיים מאנגליה אחרי שלא הצליח בארסנל.
הבכי של טורס
אבל בסיס ההצלחה הוא ההמשכיות והחיבור של השחקנים לקבוצה ולעיר. אחד הדברים החשובים ביותר שעשה הבעלים רוץ' הוא בנייה של "העיר הספורטיבית" – מתחם אימונים ברמה הגבוהה ביותר בו, בין השאר, נמצאים כ־120 ילדים שלא רק מתאמנים ולומדים אלא מבצעים שירותים למעט הקהילה, בעיקר בעזרה לאנשים בעלי מוגבלויות. שבעה מתוך אלה ששיחקו בגמר הליגה האירופית בעונה שעברה עברו במחלקות הצעירות של ויאריאל או בקבוצת המילואים.
בהקשר הזה, ברור שהדמות המרכזית מבין השחקנים היא זו של הבלם פאו טורס, יליד ויאריאל, שאחרי הזכייה בעונה שעברה עשה עצירה עם הגביע בבית של סבא וסבתא. כשהיה בן 8 פאו ראה באצטדיון את ינס להמאן עוצר את הפנדל של ריקלמה ובכה. רגע לפני הגמר מול יונייטד אמר המאמן אמרי לשחקנים "תעשו את זה בשביל העיר של פאו". זה קרה ועלייה לחצי הגמר הערב יכולה גם היא לקרות.
"אני אוהב את זה", אומר טורס. "לא משנה כמה המועדון גדל וגדל העיר עדיין נשארת אותו דבר, 50 אלף איש. זה לא נורמלי שמועדון ממקום כה קטן מצליח כל כך. אני היחיד בקבוצה שנולד פה ואני מכיר את כל מי שנמצא ביציעים. בעצם כולם מכירים את כולם".
אז לא כולם יכולים להיות הערב במינכן, למרות שהאצטדיון יכול להכיל את כולם, והגיוני שבאיירן תמחק את הפיגור המינימלי ותהיה זו שתעלה לחצי הגמר, אבל גם אם זה יקרה, גם אם ויאריאל לא תעלה, הסיפור שלה יישאר מיוחד, אחר לגמרי ממגמת הסופר־ליג שאופפת את הכדורגל האירופי.
