מיכאל שומאכר היה נהג נועז שלא היסס להתנפל על המסלול כמו אריה שרואה טרף, גם כשכל התנאים היו נגדו. הוא אהב אתגרים וקשיים, ולא עזב את פרארי עד שהביא לה את האליפויות הנכספות. הנהיגה האמיצה שלו גם סיבכה אותו בלא מעט צרות בקריירה.
אין ספק שהקריירה שלו היא חומר מצוין לסרט, ואפילו לסדרה. אבל הסרט "שומאכר" בנטפליקס, שאמור להיות "הריקוד האחרון" של הגרמני, מסיים במקום האחרון במרוץ סרטי הספורט, בעיקר בשל העובדה כי התעלומה שמעסיקה את כל האוהדים, מה מצבו הנוכחי אחרי תאונת הסקי ב-2013, זוכה להתייחסות מינורית, מס שפתיים בסוף הסרט.
נטפליקס אוהבת ספורטאים, והיא אוהבת להעניק להם יחס מלטף מדי. כך היה לאחרונה עם נאומי אוסקה, שמהסדרה שנושאת את שמה ניתן להבין כי מדובר בטניסאית הגדולה והמשפיעה בכל הזמנים (היא לא). או בסרט על אנטואן גריזמן, שהסרט אודותיו לפעמים עושה ממנו יורשו של זינדין זידאן (הוא לא). שומאכר הוא ספורטאי הרבה יותר מצליח מגריזמן ואוסקה, אבל כמויות הדבש שנשפכו עליו הופכות את הסרט אודותיו לסרט תדמית מביך, כזה שעושים לסמנכ"ל כספים שפורש.
הרגעים המעניינים ביותר בקריירה של מיכאל שומאכר הם לא הניצחונות המרשימים. מסרט כזה מצופה להביט בלבן של עיניי הכישלונות, והיו כאלה. כך שנראה שמעבר להיותו ספורטאי ענק, הוא גם היה בן אדם. אבל לא, יוצריו החליטו לתארו כאדם על-אנושי ללא חולשות כלל. זה לא ממש מעורר הזדהות כלשהי באדם הפשוט שיושב בבית, אפילו לסופרמן יש חסרונות.
(הטריילר לסרט בנטפליקס)
הרגעים בהם שומאכר שגה והתנהג כמו אדם בשר ודם מקבלים בסרט תיאור מעורפל בקיצור נמרץ. כמו התאונה החשודה משהו עם דיימון היל ב-1994, שבזכותה זכה באליפות. מדובר בדרמה אדירה שיכולה לשפוך לא מעט אור על אופיו האמיתי של הנהג הגרמני, אולם אנחנו מקבלים רק את תקציר האירועים. היו גם התנגשויות נוספות עם ז'אן וילנב ודייויד קולת'ארד, גם עליהם הסרט מדלג בקלילות כאילו לא הם לא אירועים משמעותיים במיוחד. מסמנים עליהם "וי" וממשיכים הלאה לעוד תיאור על איזה איש משפחה למופת היה שומאכר, ואיך הוא ידע איך קוראים לכל המכונאים בצוות שלו, הוא אפילו החמיא לטבח על הפסטה שהוא הכין לו. מידע מרתק ללא ספק.
עד שכבר מנסים לצלול לנפשו של שומאכר חם המזג, אחד ממנהליו מביא לנו הסבר מתחום האסטרולוגיה. שומאכר, הוא מספר בשיא הרצינות, הוא בן מזל גדי, וגדיים אינם מודים בטעות אף פעם. הוא גם עבד קשה עד השעות המאוחרות כדי להבטיח את הניצחון, וכל קלישאות הספורט שאנחנו מכירים על ווינרים. לא נחסכה מאיתנו אפילו קלישאה אחת. הכל שם, בשעתיים שנראו לפעמים כמו נצח.
גם "הריקוד האחרון" הייתה סוג של עבודת אלילים, אבל אפילו שם מייקל ג'ורדן מעד בלשונו לא פעם ואיפשר לנו לקבל הצצה קטנה לנפשו המורכבת ולעיתים הקטנונית. אף אחד מממשתפי הסרט לא מעיז לעשות כך לשומאכר, והוא עצמו נפקד ממנו בשל התאונה ההיא.
תאונת הסקי המחרידה בה שומאכר נפגע בראשו מוזכרת בסוף הסרט, כדי לצאת לידי חובה. בני המשפחה מדברים עליו כאילו הוא איננו עוד, ואולי כך ניתן להבין מה מצבו הנוכחי. כשבנו מיק שומאכר אומר ש"הם לא יכולים לדבר באותה שפה כמו פעם", ניתן לנחש שמצבו חמור.
"פרטי הוא פרטי", מתעקשת קורינה שומאכר (אשתו) בסוף הסרט. אם כך, מדוע הסרט בכלל צולם? אם זה בשביל בני המשפחה, אפשר להבין. אם זה בשביל שאוהדים חדשים יגלו את המותג "שומאכר", אז קשה לראות איך הם יתחברו אליו באמצעות סרט כה משעמם ודל פרטים.
