כמה שזה כואב, שובר את הלב. במדור הקודם שלי, בשבוע שעבר, כתבתי על מותו של ענק הכדורסל הסרבי של דושאן איבקוביץ', וציינתי שהוא הצטרף לרשימת אגדות כדורסל שהלכו לעולמם בגיל 77. לא דמיינתי לעצמי שתוך שבוע שוב אכתוב הספד, אבל לא למישהו שהגיע לגיל כזה, אלא לאחד שעזב אותנו בגיל 49 בלבד, צעיר כל כך. אבל נגיף הקורונה הכניע את אריק אלפסי ז"ל, שנלחם בכל כוחו במשך שבועות ארוכים, אבל לבסוף עצם את עיניו לנצח.
אלפסי היה עולם ומלואו, ומכור כל כולו לכדורסל. הוא התרוצץ שנים על גבי שנים באולמות ובמגרשים, לא חסך דברי ביקורת מהשופטים וגם ידע לשאוג על שחקניו, אבל לא הייתה בו טיפת רוע, וברגע שהאינטנסיביות של המשחק פינתה את מקומה, הוא תמיד היה עם חיוך רחב על השפתיים, זרק בדיחות וידע ליצור אווירה נהדרת. כך תמיד התנהלו השיחות שלי איתו. הוא לקח הכל בקלות, אבל זה לא הפחית מהפוקוס שלו בנוגע לכדורסל – והוא הביא שורה של תוצאות מרשימות, וידע לחגוג בגדול אירועים שחייבו זאת מבחינתו.
למרות שיצא בהמשך גם למקומות אחרים, אלפסי היה ונותר איש של נתניה. ב-2003 הוא לקח את קבוצת הנוער של מכבי נתניה עד לזכייה בגביע המדינה, ושלוש שנים לאחר מכן עמד על הקווים כאשר תיכון שרת העירוני זכה באליפות התיכונים, ושחקני אותה קבוצה גם סיימו כאלופה המדינה לנוער במדי מכבי נתניה. בעונת 2007/08 הוא עשה את הקפיצה לתודעה של הקהל שאינו מתמצא בכדורסל בגילים צעירים, כאשר העלה את ברק נתניה לליגת העל עם מאזן 1:33 (!) בלאומית. שם כבר אי אפשר היה לפספס אותו.
ב-2009/10 נתניה סיימה את העונה הסדירה במקום החמישי, ובתצוגה מדהימה באולם הקופסל העתיק ניצחה את מכבי תל אביב 103:114 אחרי שתי הארכות, ההפסד היחיד באותה עונה שספגה הקבוצה של פיני גרשון. ההישגים הללו הקנו לו את תואר מאמן העונה. שנה מאוחר יותר הוא הגיע לגמר גביע המדינה, שבו נתניה הפסידה לצהובים.
והיו גם תקופות באליצור אשקלון, מכבי אשדוד, הפועל אילת ועירוני נהריה. באיגוד הכדורסל לא התעלמו מהיכולת המיוחדת שלו באימון כדורסלנים צעירים, ומכך שתמיד ידע להוביל את האנדרדוג להישגים גדולים מאשר ציפו ממנו, והוא מונה למאמן נבחרת הנוער שסיימה במקום החמישי באליפות אירופה דרג ב' שהתקיימה במקדוניה ב-2013. משם הוא התקדם לתפקיד עוזר מאמן הנבחרת הבוגרת, בתקופה שבה אריק שיבק אימן אותה. הוא אמנם קיווה כמו כל מאמן להגיע לאחד משניים-שלושה המועדונים הגדולים בארץ, אבל ידע לשמוח במה שיש לו ולהתגאות בכך שתמיד הגיע מלמטה ועשה דברים גדולים.
נותרו לו עוד חלומות להגשים, אבל הקורונה עצרה אותו. הוא עבר שני חיסונים, אבל האבחנה שגילתה את הנגיף בגופו הגיעה לפני שהספיק לקבל את החיסון השלישי. המחלה פגעה בו קשה מאוד, ולמרות שמשפחתו וחבריו קיוו שיצליח להתגבר בסופו של דבר, זה היה קרב אחד שבו לא יכול היה לנצח.
את האהבה לה זכה בחייו אפשר היה לראות כאשר הידיעה על מותו התחילה להתפשט. ההספדים ברשתות החברתיות ובתקשורת היו מצמררים, והבהירו איזה אדם מיוחד איבדנו. שחקנים ומאמנים, שלעיתים היו היריבים הגדולים של המגרש, נשברו וסיפרו כמה אהבו אותו. כולם ביחד הזילו דמעה בלוויה או כשהתאבלו עליו מרחוק. ארבעת ילדיו נותרו ללא אבא. הכדורסל והספורט בישראל איבדו איש יקר.
