"המצרך הכי חשוב מבחינתי בשלוש השנים של ההכנות האולימפיות היה הזמן - זו הסיבה שמיד חזרתי להתאמן אחרי המדליה בטוקיו. בלי חגיגות, בלי רשתות חברתיות שמפריעות לי לעבוד בשקט. אלו לא דברים שאני רוצה לבזבז עליהם אנרגיה. יש לי שגרת יום מאוד מסודרת. אני חי בבועה של עצמי, יחד עם המאמן סרגיי וייסבורג. כל דקה קריטית. לכן אני מרוכז רק באימונים ובהתאוששות. אותי לא יראו בהשקות. זה רק אני והמזרן. כל אימון מסייע לדיוק, לא לעשות טעות. זה על חודה של תנועה או נפילה".
הכותרת
זהב כחול-לבן: החלום האולימפי הישראלי
21:40
אם תיתקלו בארטיום דולגופיאט ברחוב ספק אם רובכם תזהו אותו. לא תדעו שהבחור הצנוע והמופנם שחלף על פניכם כרגע הוא אחד מגדולי הספורטאים שקמו לנו. האמת, זה קצת לא פייר כלפי מי שהעניק למדינה מדליית זהב אולימפית רק לפני שלוש שנים בטוקיו, ועוד בהתעמלות מכשירים - אחד מענפי הליבה של המשחקים. אבל זה גם קסמו של דולגופיאט: הוא חף ממניירות, לא אחד שרודף אחרי התהילה והפרסום. ספורטאי טהור, מקצוען נטו שמקדיש את השנים הכי יפות שלו כדי להיות מספר 1 בתחומו.
צילומים: Getty Images, AP
אם כתבנו "אחד מגדולי", אז כבר בסיום השבוע הראשון של אולימפיאדת פריז ייתכן שנוכל להסיר את ההסתייגות הקטנה ולהפוך את זה ל"גדול מכולם" באופן רשמי. זה יקרה אם יצליח להפוך למדליסט הזהב הישראלי הראשון שמגן על התואר החשוב מכולם (גל פרידמן, שזכה בזהב באתונה, הפסיד לשחר צוברי במאבק על הכרטיס לאולימפיאדה הבאה בבייג'ינג; לינוי אשרם פרשה אחרי טוקיו).
צריך ארון קיר כדי לאכלס את כל המדליות שאסף דולגופיאט בקריירה, נמלא עמוד שלם אם נמנה את כולן - אז נזכיר רק שמדובר גם באלוף העולם ופעמיים אלוף אירופה. הילד שעלה בגיל 12 מאוקראינה שבר כל תקרת זכוכית אפשרית, ומשנה לשנה רק מרים את הרף ועושה דברים שאף ספורטאי ישראלי לא עשה לפניו.
מבנה הגוף שלו - 1.62 מ' על 58 ק"ג של גמישות מטורפת וכוח מתפרץ - לא נותן שום רמז להיותו מפלצת ספורט זוללת תארים. טיל קרקע עם יכולת טכנית מובנית, אחד שאמנם מודה שהלחץ הוא האויב הכי גדול שלו, אבל במעמדים גדולים רואה רק דבר אחד מול העיניים - פודיום. וכאמור, היציבות שלו היא לא רק ברגלי הבטון שלו, אלא גם בשמירה על המקום הקבוע שלו בטופ העולמי.
4 צפייה בגלריה
מבנה הגוף שלו לא נותן שום רמז להיותו מפלצת ספורט זוללת תארי. דולגופיאט עם מדליית הזהב בטוקיו
(צילום: אורן אהרוני)
דולגופיאט (27) עזב לאחרונה את בית הוריו בראשל"צ ועבר להתגורר בנתניה עם ארוסתו מאשה, קרוב למתקן האימונים במכון וינגייט. בשבת הקרובה, במרחק אלפי קילומטרים משם, הוא יעמוד על קו הזינוק לקראת הרגע שאליו התכונן שלוש שנים, מודע לגודל הציפיות ממנו - לאפשרות שיעשה משהו היסטורי והיסטרי. "זה רק יכול להלחיץ אותי", הוא אומר בחיוך ביישני בפתיחת הריאיון, ואז מיד מרגיע: "יהיה בסדר, אני מגיע עם ראש פתוח לעשות את הכי טוב שלי". כן, אנחנו כבר מכירים את הכי טוב הזה.
הצניעות שעשויה להישמע כמו חוסר ביטחון לא עוזבת לרגע, צצה בכל שלב בשיחה. "להיות אלוף אולימפי זה סיפוק אדיר, אבל לא האמנתי שזה יקרה. רציתי מאוד שתהיה לי מדליה, אבל לא העזתי לחלום על זהב", הוא משתף. "אחת ההחלטות החשובות שקיבלתי אחרי האולימפיאדה בטוקיו היא שלא משנה מה יהיה, אני ממשיך ולא פורש. כמה ימים אחרי כבר חזרתי לאולם כדי להתאמן".
מצד אחד אתה מדבר על לחץ, מצד שני ברגע האמת נראה שזורם לך קרח בוורידים. אתה מגיע כאלוף אולימפי מכהן וכאלוף העולם - הציפיות ממך הן לא פחות מזהב נוסף.
"אני אחד שתמיד מרגיש לחץ, לחץ חזק מאוד אפילו, אז אני מעדיף להתנתק כמה שאפשר, להתרכז באימונים שלי, בתחרויות שלי, להצליח מול עצמי ולא לחשוב מה אחרים מצפים ממני. ברור שאני מרגיש את הלחץ בכל פינה. אני בא לעשות את הדבר הכי טוב שאני יכול בשבילי ובשביל המדינה. מבין את החשיבות של הישגים ספורטיביים בתקופה הזו. גם למדתי לנסות להתייחס לזה כאל עוד תחרות, לחשוב כמו בכל תחרות. לעשות את ההכנות הכי טובות. זה מוריד מהלחץ. ברור שאולימפיאדה זה הקצפת, אבל אני מכין את עצמי בצורה מסוימת. שנה לפי טוקיו, אבא שלי שלח לי סרטון שבו נראה מאמן מנסה להרגיע את החניכה שלו באולימפיאדה, כשהוא אומר לה: 'אל תילחצי, זו אותה תחרות כמו תמיד, עם אותם מתחרים ואותם שופטים, רק השם גדול’. זה הרעיון שמנחה אותי".
בין הרגליים לאוזניים
בשבת, יום אחרי טקס הפתיחה, אתה מתחיל את המוקדמות - ואז צריך לחכות שבוע לגמר אם אכן תגיע אליו. לא פשוט מנטלית ופיזית. מה למדת מהניסיון הדומה בטוקיו?
"בטוקיו לא היה קהל, בפריז יהיה - והרבה, אבל כבר למדתי לאטום את האוזניים ולא לשמוע מה קורה מסביב. אני מקשיב רק לצעדים שלי ומרוכז בעצמי. למדתי איך להתכונן. אתה נמצא בכפר האולימפי, כולך מתוח ודרוך, הפעם אני מקווה שאהיה פחות לחוץ, כי כבר הבנת שהלחץ אצלי הוא דבר משמעותי ואתה יודע איך זה בהתעמלות – חוסר ריכוז קטן, צעד אחד לא טוב וגמרת את הסיפור. יש קושי גדול לחכות שבוע שלם. צריך למצוא פתרונות תזונתיים, אימונים. אתה לא רוצה לעייף יותר מדי את הרגליים בתרגילים או לסבול מכאבים".
דולגופיאט: חיכיתי 3 שנים לרגע הזה
(ONE)
באליפות אירופה האחרונה באיטליה סיימת שני. התאכזבת?
"אני לא הכי מרוצה ממדליית הכסף באליפות אירופה. עשיתי תרגיל לא הכי טוב, אבל זו הייתה תחרות ממש קשה. התחריתי בקרב-רב, ויומיים אחרי היה לי גמר קרקע ואז גמר קרב-רב עם עוד חמישה מכשירים, ומבחינת הרגל לא הרגשתי הכי טוב. אבל הייתי ממש קרוב. הקדשתי את המדליה הזו לחטופים, לחיילים ולכל עם ישראל, זה משהו שחשוב לי מאוד. המטרה שלי הייתה להעלות את דרגת הקושי בתרגיל, אבל הפציעה ברגל הציקה לי. עכשיו אנסה להתמקד בביצוע הטוב ביותר. הייתי צריך ללמוד חיבורים חדשים. כל הזמן צריך להתאים את עצמך לדרישות ולסגנונות המשתנים".
מה היחס שאליו אתה זוכה בקרב המתעמלים בעולם?
"מהרגע הראשון לא אהבתי את הסטטוס של אלוף אולימפי. הגעתי לתחרות הראשונה בגרמניה והייתה לי שם נפילה. מהר מאוד זה נתן לי את ההבנה שעם כל הכבוד למה שעשיתי בטוקיו, זה לא מעניין הלאה, אני צריך להיות מוכן לפריז. אני מעדיף להיות בפינה שלי, לעלות למזרן, לעשות את העבודה בצורה הטובה ביותר וזהו. מה שהיה בטוקיו מאחוריי. עכשיו אני בוחן את עצמי רק לפי מה שיהיה בפריז. לא סתם עזבתי את הלימודים לטובת התרכזות בהתעמלות. זו החלטה שלקחתי מכל הלב, והמטרה שלי הייתה לשמח את ההורים שלי - שיהיו כמה שיותר מאושרים מההישגים שלי".
תאר את ההכנה שלך לקראת המשחקים הפעם.
"הרבה כאבים בצוואר ובגיד האכילס בעקבות עצם שגדלה לי באזור. בכלל, מתעמלים חשופים באופן טבעי לפציעות. אני דווקא לא אחד שהקריירה שלו לוותה בפציעות, אבל זה לקום כל יום עם כאבים מטורפים, כל יום, ועדיין זה שווה הכל כשאתה עומד על הפודיום".
המופע של שיא הרגש
הזכייה האחרונה של דולגופיאט באליפות העולם באנטוורפן רשומה על התאריך הטראומתי 7 באוקטובר - אותו בוקר שבת ארור שבו חמאס פשט על יישובי העוטף וביצע טבח. ההתרעות מפיקוד העורף שקיבל לטלפון הנייד העירו אותו בחמש וחצי בבוקר. האלוף האולימפי חשב תחילה שמדובר בירי רקטות שגרתי מעזה, כחלק מהמציאות הישראלית, אבל מהר מאוד התחילו לזרום אליו התמונות הראשונות של הזוועות - והוא התחיל להבין את גודל האסון. בשל המצב הובהר לו מראש כי לא יוכל לטוס ארצה בטיסת הקונקשן המתוכננת דרך טורקיה, והוא קיבל הנחייה להסתגר בבית המלון.
נדב צנציפר, שליח ynet ו"ידיעות אחרונות" לפריז"
(צילום: עוז מועלם)
אחרי שהתאושש מההלם דולגופיאט כיבה את הטלפון, שם אוזניות, התנתק מהכל והחליט ששום דבר לא ימנע ממנו להתעטף בדגל ישראל ולהעניק קצת נחת וגאווה למדינה ביום הקשה הזה. "לפני שירדתי לארוחת הבוקר במלון התחלתי לראות סרטונים של רכבי המחבלים בשדרות, יורים בניידות משטרה. הייתי בהלם", הוא משחזר בקול חנוק. "מיד יצרתי קשר עם המשפחה שלי. אמא שלי גרה בראשל"צ, והם היו בממ"ד בגלל האזעקות. נכנסתי לדיכאון, לחרדה. אמרתי לעצמי שאני חייב להשתחרר מהכל וניסיתי לא לחשוב על זה, אחרת אני לא הולך להתחרות בגמר".
והצלחת להתנתק?
"הגעתי לאולם עם אוזניות והייתי בעולם משלי. זה היה קשה, לא היה לי קל להתנתק. הכנסתי את עצמי לאווירה של תחרות. בסופו של דבר גם עשיתי תרגיל טוב, אם כי לא מושלם. למזלי גם המתעמלים האחרים קיבלו ציונים לא גבוהים כי היו שופטים קפדניים. גם לא הסתכלתי על התרגילים של האחרים, זה היה מכניס אותי לעוד יותר לחץ. רק אחרי התרגיל האחרון, של מתעמל יפני, הבנתי שאני אלוף העולם. זה היה אחד הימים הספורטיביים הגדולים שלי, אבל זה קרה ביום הכי קשה של המדינה שלי. בזמן נגינת 'התקווה' ירדו לי דמעות. זה אמור היה להיות אחד הימים הכי שמחים בקריירה שלי, אך הלב והראש היו בארץ.
"עוד לפני שעמדתי על הפודיום פתחתי את הנייד וקראתי הודעות מרגשות מאוד מאנשים, הם אמרו לי שביום הנורא הזה הייתי מבחינתם נקודת אור. שלחו לי גם סרטוני ברכה שממש חיממו לי את הלב. הרגשה שאני לא יכול להסביר, הכי רעה שיכולה להיות. ראיתי את הסבתא שנחטפה מהבית, ושמעתי שרצחו סבתא אחרת והעלו את זה לפייסבוק. זה היה כבד לי בלב. התמונות האלה ישבו לי בראש ולא עזבו".
4 צפייה בגלריה
ניסה למכור את המדליה האולימפית כדי לסייע לנפגעי הטבח של חמאס. דולגופיאט
(צילום: AP Photo/Geert vanden Wijngaert)
כאייקון ישראלי, איך אתה חווה את השיח העוין ברשתות?
"יש בתגובות לפוסטים שהעליתי באינסטגרם אנשים שכותבים 'לשחרר את פלסטין' וכאלה, שמים את הדגל הפלסטיני שלהם עם לב. יש מתעמלים שמעלים פוסטים של תמיכה בפלסטינים. אני לא מתייחס או מגיב לאנשים האלו, חוסם אותם ישר. מה שבטוח הוא שאני לא מדבר איתם כשאני פוגש אותם. אני כועס על המצב, על האנשים האלו שבכלל לא מבינים מה הם כותבים. יש לנו חבר בנבחרת ששאל את אחד המתעמלים למה הוא עשה דבר כזה, הוא השיב כי הוא מוסלמי".
דולגופיאט העמיד את המדליה מאליפות העולם למכירה פומבית במטרה לסייע לנפגעי הטבח של חמאס. הוא נקב במחיר התחלתי של 100 אלף דולר, אבל זה לא יצא לפועל בסופו של דבר. "היה לי ברור שאני נפרד מהמדליה שהיא משיאי הקריירה שלי לטובת מטרה חשובה מאוד, עם הרבה רגש", הוא מספר. "ברור שזו מדליה יקרה עבורי, המטרה הייתה להחזיר למדינה שנתנה לי הרבה מאוד".
מי היריבים המשמעותיים שלך בקרב על הזהב בפריז?
"אין מישהו ספציפי שאני יכול לדבר עליו. אני מגיע לתחרות ואני היריב של עצמי. לא חושב מי מגיע ולא מגיע, לא אוהב את הסרטים האלו שיכולים להיכנס לראש. בהתעמלות אתה עושה צעד קטן ואתה מחוץ לגמר. אפילו עייפות יכולה להכריע, אז אני בעיקר היריב של עצמי".
"בלי קשר לתוצאה בפריז - אני ממשיך ללוס אנג'לס 2028. אהיה בן 31 וזה בסדר גמור. זה גם מוריד לי את הלחץ שזו לא האולימפיאדה האחרונה שלי"
אמרת שאחת ההחלטות החשובות שקיבלת וסייעו לך בהכנות הייתה להמשיך אחרי פריז. לוס-אנג'לס 2028 על הפרק?
"ההחלטה התקבלה מזמן, בלי קשר לתוצאה שלי בפריז - אני ממשיך ללוס-אנג'לס. אהיה בן 31 וזה בסדר גמור. יהיו לי ארבע שנים להתכונן, וזה גם מוריד לי את הלחץ שהאולימפיאדה הנוכחית היא לא האחרונה שלי".
אז גם הפעם אתה חוזר ישר לאולם ההתעמלות בהדר יוסף, או שתיקח קצת חופש?
"ארוסתי כבר הודיעה לי שאחרי האולימפיאדה אנחנו מתחתנים, זו הוראה ואני מאוד רוצה. הפעם נתחתן, נצא לירח דבש, זה חשוב לי מאוד".
פורסם לראשונה: 01:30, 21.07.24
