השם הראשון שקופץ לראש הוא גארת' בייל. אולי זו סמיכות הזמנים. השבועות האחרונים חייכו לבייל: הוא זכה בפעם החמישית באליפות אירופה עם ריאל מדריד (יותר מכל שחקן בריטי בהיסטוריה), ובעיטה חופשית שלו הביאה לשער היחיד במשחק המכריע נגד אוקראינה, זה שהעלה את וויילס למונדיאל בפעם הראשונה מאז 1958.
"זאב בודד": המדור של זאב אברהמי
איך זה שבייל יכול להיות כל כך משפיע, פרודוקטיבי, איכותי ועקבי כשהוא לובש את מדי הנבחרת הלאומית, ולהפוך לשנוא האוהדים והמדיה. איך הוא יכול להתאושש מהעובדה שקרלו אנצ'לוטי מייבש אותו על הספסל או מכניס אותו להופעות אורח של שלוש דקות נגד פריס סן-ז'רמן, ואז לעלות ולתת את הנשמה עבור וויילס?
ישנן הסיבות הברורות. בייל של ווילס הוא המנהיג, הקפטן, השחקן הטוב ביותר. בריאל הוא עוד כוכב שאמור להוכיח את עצמו כל פעם מחדש ולהתמודד על מקום בהרכב. ועדיין, הפערים הם בלתי נתפשים. בקלאסיקו השנה מול ברצלונה בייל לא מצא לעצמו מקום בסגל. ארבעה ימים לאחר מכן הוא הבקיע שני שערים עצומים במדי הנבחרת נגד אוסטריה שהעלו אותה לגמר פלייאוף העלייה לגביע העולמי. הוא חזר לספרד, ושוב לא מצא מקום בסגל. בעצם, בייל מתאמן בריאל כדי לשמור על כושר למשחקים של וויילס. זה מקביל לכך שהפילהרמונית של וינה תשכור את שירותיו של נגן ישראלי, והוא יתאמן אתה רק כדי שיוכל מדי פעם לחזור לארץ ולנגן את ההמנון.
"האם זה הסמל של וויילס על החזה שגורם לו ולאחרים להתאמץ יותר אפילו אם הוא לא משחק הרבה עבור הקבוצה שלו? אני בטוח שכן. יש בזה משהו מעצים", אמר על בייל מאמן הנבחרת רוברט פייג', "כל אחד פה מוכן ללכת על זכוכיות שבורות כדי להיכלל בסגל". חבריו לסגל של בייל בנבחרת - שעשתה מסע מופלא עד לחצי גמר היסטורי ביורו 2016 - סיפרו בראיונות שעבור בייל, מלבד הגאווה הלאומית לייצג את המדינה, הנבחרת הקטנה והאנדרדוגית הייתה סוג של בריחה ממועדון ענק כמו ריאל.
"האורות של מדריד לא מתאימים לגארת'", אמר חברו לנבחרת ניל טיילור, "הוא איש פרטי ולא סופרסטאר, וכשהוא מגיע לנבחרת וויילס, כולנו גארת' בייל. אני חושב שכשספורטאי נמצא בסביבה שהוא אוהב ושהיא נוחה לו, זה מעלה את התפוקה שלו בעשרים עד שלושים אחוז". גם בייל עצמו התוודה לפני מספר שנים כי הוא מתלהב הרבה יותר לשחק עבור וויילס. "אני משחק עם הבחורים הללו מאז שהיינו בנבחרת הנוער", אמר בייל, "הם מדברים באותה שפה, יש לנו רקע משותף ואני מרגיש הרבה יותר בנוח. זה כמו לשחק עם החברים שלך בפארק בימי ראשון".
זו הייתה אולי השנה הגרועה בקריירה של בייל. בקבוצה. החזרה של אנצ'לוטי, שבייל שיחק אצלו תפקיד מרכזי בתארים בסיבוב הקודם של המאמן בריאל, הבטיחה לו דקות משחק אחרי שנת השאלה בטוטנהאם. אבל בייל לא קיים. האוהדים שרקו לו בוז, התקשורת המדרידאית האכזרית כינתה אותו "טפיל" והאשימה אותו שהוא מתאמץ הרבה יותר עבור הנבחרת מאשר עבור ריאל. וכי הקבוצה היא הדבר השלישי הכי חשוב לבייל אחרי הנבחרת ומשטח הגולף. גארת' בייל שיחק תפקיד מרכזי בעלייה של וויילס לגביע העולם. חבריו לקבוצה, התקשורת והאוהדים סוככו אותו באהבה. זו הייתה אולי השנה הטובה בקריירה של גארת' בייל. בנבחרת.
מסקילאצ'י ועד פודולסקי
יש שחקנים שהם פשוט שחקני נבחרת. לוקאס פודולסקי עשה קריירת מועדונים לא רעה בארסנל, באיירן מינכן ובעיקר פ.צ.קלן. טובה, אבל שום דבר שאמור להעיד על אחת הקריירות הבינלאומיות המפוארות של גרמניה: 130 הופעות (שלישי ללותר מתיאוס ומירוסלב קלוזה) ו-59 שערים (שלישי לקלוזה וגרד מולר) במדי המנשאפט.
אדוארדו ורגאס הצ'יליאני הוא עוד חלוץ שפרח בנבחרת הרבה יותר מהקריירה המועדונית שלו. הוא נתן הופעות בלתי נשכחות בשני קופה אמריקה רצופים שבהם היה מלך השערים והוביל את נבחרתו לזכייה, בניגוד גמור לשנים שלו באירופה. "אין שום הבדל ברמת ההשקעה והתשוקה שלי ברגע שאני עולה לשחק במדי הקבוצה או הנבחרת", אמר ורגאס, "אז אין לי ממש הסבר למה אני יותר טוב בנבחרת צ'ילה. אני חושב שהסיבה מצויה במקומות שבהם אי אפשר ממש להסביר דברים".
אליוסבה אסאנוביץ' היה אחד הכוכבים המרכזיים בדור הזהב של הכדורגל הקרואטי (רבע גמר אליפות אירופה 96' ומקום שלישי במונדיאל 98') לצידם של של זבונימיר בובאן, רוברט פרוסינצ'קי, אלן בוקסיץ' ודאבור שוקר. בקרואטיה הוא היה ועדיין אליל גדול, אבל כמה מכם בכלל מכירים או זוכרים את השם שלו? סרחיו רומרו היה שוער מחליף במונאקו, סמפדוריה ומנצ'סטר יונייטד, ולאורך אותה תקופת זמן הוא השוער הראשון של נבחרת ארגנטינה, שעולה לגמר גביע עולמי אחד ולשני גמרים בקופה אמריקה (הפסידה בכולם), כשהוא רושם יותר הופעות בנבחרת מאשר במועדונים שלו.
צריך לציין: המאזניים בדרך כלל הפוכות. הרבה אוהדים, בעיקר בצרפת, מתלוננים שהשחקנים שלהם נלחמים ומשחקים הרבה יותר טוב במדי הקבוצות, שאחראיות למשכורות הענק שלהם. ועדיין, עניינים של גאווה על ייצוג המדינה, נוחות חברתית ושיטות כדורגל וחברים שהם גדלו איתם מגיל צעיר, הפכו לא מעט שחקני מועדונים טובים לגיבורים לאומיים. קלוזה הוא דוגמא לחלוץ שעשה קריירת מועדונים מאוד טובה, ועדיין הביצועים שלו בנבחרת מעפילים על ביצועי המועדון. כך גם רובי קין. סלבטורה ("טוטו") סקילאצ'י עשה קריירת מועדונים בינונית במקרה הטוב. בגביע העולמי הביתי של איטליה ב-1990 הוא היה מלך השערים ושחקן הטורניר, לפני דייגו מאראדונה. ניקלאס בנדטנר, פיטר קראוץ' והנבחרת היוונית שזכתה ביורו הסנסציוני ב-2004 הם עוד דוגמאות כאלו.
אמון מהמאמנים, סבלנות מהצופים
בשביל שחקנים כמו בייל (ובמידה מסוימת גם ניימאר), הרגישות להבדל בין המועדון לנבחרת עושה את ההבדל. בייל הודה פעמים רבות כי לא רק שהכימיה בנבחרת הוולשית היא דבר כמעט מובנה לאחר שנים רבות של משחק ביחד, אלא גם האמון, היכולת לסמוך על החברים לקבוצה, ההבנה העיוורת. "כל הדברים הללו עדיין לא מסבירים את הפער בין היכולות שלי וכמה אני נלהב ללבוש את המדים הלאומיים", אמר בייל אחר משחק נבחרת ב-2019, "אבל אני לא יכול לשים את האצבע ולהסביר מה בדיוק גורם לי לרצות לרוץ יותר מהר בנבחרת".
צריך להוסיף לסיבות הללו גם מידת אמון גדולה יותר מהמאמנים וסבלנות גדולה יותר מהצופים במהלך משחקים בינלאומיים. "ויש גם את עניין הכסף", אמר פודולסקי במהלך מונדיאל 2014, "במועדונים משלמים עבורנו סכומי כסף מאוד גדולים ואנחנו אמורים להחזיר את ההשקעה. גם בנבחרת יש כסף, אבל הרבה פחות ולהרבה שחקנים יש הרגשה חזקה שהם צריכים לשלם בחזרה למדינה ולהתאחדות שהשקיעה בהם כל כך הרבה". כשאנטואן גריזמן נשאל בעבר על ההבדל ביכולות שלו בין ברצלונה לנבחרת צרפת, הוא אמר שבצרפת הוא משחק בתפקיד הטבעי שלו.
שחקנים שמצטיינים בנבחרות לא רק רוויים בפטריוטיות, כבוד וגאווה, אלא שהם שחקנים שבדרך כלל יכולים להפגין יכולות גם ברמות לחץ שונות. הרבה שחקנים לומדים איך לחיות עם הלחץ של כדורגל המועדונים, מונוטוניה שנשברת חמש או שש פעמים בשנה למשחקים גורליים. משחקי הנבחרת תמיד לא צפויים. אתה יכול לשחק במשחק ידידות בחודש אחד ובגמר הגביע העולמי בחודש אחריו. רמת הלחץ והציפיות לייצג את ארצך, את המשפחה שלך, את המקום שבו גדלת יכולה לגרום לשיתוק.
פורסם לראשונה: 08:45, 10.06.22
