"רגע השיא הכי גדול שלי כישראלית? טקס הפתיחה של אולימפיאדת טוקיו 2020, כשנשאתי את דגל ישראל יחד עם יעקב טומרקין. אי־אפשר היה שלא להרגיש את האושר והכבוד. הייתי מספיק ישראלית, והגעתי לנקודה הזו אחרי שהלכתי עם הלב שלי. באותם רגעים לא היו לי בכלל מחשבות רחוקות על חיי הקודמים באוקראינה, רק הובלת הדגל של ישראל שהתאהבתי בה מהרגע הראשון. זה אירוע גדול בחיי".
קופצת המשולשת חנה מיננקו, גדולת האתלטיות של ישראל במילניום הנוכחי, פרשה אתמול רשמית בגיל 35, והותירה בור גדול בספורט הישראלי. בור קפיצה גדול. היא לא הרבתה להתחרות בשנים האחרונות בגלל פציעות, האחרונה שבהן קרע בגיד אכילס באליפות אירופה לפני חצי שנה, אבל בגלל הישגי העבר ומעמדה נשארה תקווה קטנה שאולי עוד תשתקם. הפרישה עמדה על הפרק מספר חודשים, בינתיים חנה החמיצה את אולימפיאדת פריז הקיץ, ולבסוף היא קיבלה את ההחלטה: "חשבתי שאולי אוכל להשתתף באליפות העולם בטוקיו ב־2025, אבל הבנתי שבגלל הפציעה זה כבר לא יקרה".
"מרגישה שייכת לארץ"
מקצועית, מעבר להנפת הדגל, אפשר לומר שרגע השיא של מיננקו כישראלית הגיע באליפות העולם ב־2015, כאשר זינקה ל־14.78 מטרים, תוצאה שהייתה שווה את מדליית הכסף. עד היום מדובר בשיא הישראלי, והיא מחזיקה בשיא הלאומי גם בקפיצה למרחק, 6.52 מטרים.
לפני העלייה לארץ, כשעוד ייצגה את אוקראינה תחת השם חנה קנייזבה, היא פיספסה מדליית ארד אולימפית בלונדון 2012 כשחברתה לנבחרת, אולגה סלאדוגה, עקפה אותה בסבב הקפיצות האחרון. היא הייתה צעירה, רק בת 23, ולא לקחה קשה את ההחמצה כי ידעה שעוד יהיו לה הזדמנויות לתקן.
גם היה לה אופק חדש: באותה שנה היא פגשה במחנה אימונים ביאלטה את לוחם הקרב־10 הישראלי אנטולי מיננקו. הם התאהבו במהירות, וחודש אחרי לונדון היא עלתה בעקבותיו לישראל. הם נישאו בקפריסין, והאתלטיקה הישראלית זכתה בכוכבת – גם בזכות העובדה שהתאחדות האתלטיקה הבינלאומית חרגה ממנהגה, והסכימה לאפשר למיננקו לייצג את המדינה באופן מיידי, ללא צורך בתקופת צינון של שלוש שנים. לאחרונה בני הזוג פירקו את החבילה, אבל נותרו בקשר טוב.
איך היו מתגלגלים חייך אם לא היית מכירה את אנטולי?
"אי־אפשר לדעת, זה הכל היפותטי, לחשוב אם הייתי מצליחה יותר או פחות באוקראינה מאשר בישראל. כשאתה הולך עם הלב, וזה להגיע לישראל, אתה לא שוקל יותר מדי אלטרנטיבות. מי שאומר שהפכתי ליותר ישראלית מישראלית – צודק. הכרתי חברים נהדרים, התחברתי למדינה, ואני ממש לא אותה חנה שהכרת ב־2013 בראיון הראשון שלנו. אז נאלצנו לדבר באנגלית, היום אני שולטת בעברית ומרגישה שייכת לארץ. אני מאוד גאה במה שהבאתי לישראל, ובכל מה שהשגתי בחיים".
והיא הביאה לישראל המון: למיננקו הייתה יכולת להתעלות בתחרויות גדולות, ולא משנה באיזה כושר הגיעה. גם באליפות אירופה ב־2016 קופצת אחרת עקפה אותה בסבב האחרון, אבל במקרה ההוא זה הסתיים במדליית כסף יוקרתית; ב־2022 היא הדהימה כאשר חזרה לפודיום היבשתי עם מדליית ארד; יש לה ביד עוד ארד מאליפות אירופה באולם ב־2015, ובאליפות העולם ב־2017 היא נגעה במדליה, אך הסתפקה במקום הרביעי.
למרות שמדובר ברשימת הישגים מטורפת וחסרת תקדים באתלטיקה הישראלית, ישנם כאלו שמאמינים שחנה לא מיצתה את מלוא הפוטנציאל שלה. אלכס מרמן היה המאמן הבכיר הראשון שלה בארץ, וזה שהוביל אותה לסגנות באליפות העולם. לטענתו, "אין ספק שחנה הייתה יכולה להוציא יותר מהקריירה שלה. היא הייתה שווה מדליה אולימפית וקפיצה ליותר מ־15 מ'. היא הייתה כישרונית במיוחד, מתחרה ברמה המנטלית הגבוהה ביותר. נכון, היא הגיעה רחוק, אבל הייתה יכולה להגיע עוד יותר רחוק".
רוגל נחום, שהחליף את מרמן כמאמנה של מיננקו, מוסיף: "היא הייתה ספורטאית שכל היריבות בעולם הרגישו מאוימות ממנה. הייתה לי הזכות להיות המאמן שלה".
ההתרגשות במינכן
זו תקופה שמלאה בשינויים בחייה של מיננקו, והיא מביטה קדימה באופטימיות אל עבר התחלה חדשה. כאמור, היא נפרדה מאנטולי, כעת החליטה לוותר על ספורט מקצועני, ולצד זאת עזבה את עבודתה בהייטק ומחפשת כיוון אחר וספציפי, התואם לתואר השני שהשלימה בתקשורת וניו־מדיה באוניברסיטת רייכמן בהרצליה. "אני מבינה שהאתלטיקה תחסר לי", היא אומרת בכנות, "אבל זה היה צריך לקרות מתישהו. בינתיים כבר קיבלתי מספר הצעות לעבודה ממרכז מכבי, מה שאומר שכנראה אמשיך לתרום לאתלטיקה הישראלית, רק שבדרך אחרת".
שתי המדינות שלך, אוקראינה וישראל, חוות מלחמות קשות וארוכות.
"בארץ היו רגעים מפחידים מאוד וככה גם באוקראינה. ההבדל הוא שבישראל יש חדרים מוגנים ובאוקראינה אין מקלטים. זה נורא שם".
הייתה תחרות שממש עשתה אותך מאושרת, תחושה שאת לוקחת איתך עד היום?
"תתפלא, זה קרה דווקא כשזכיתי בארד באליפות אירופה ב־2022. לא הרגשתי ככה בגלל שזו הייתה המדליה הכי יוקרתית, אלא משום שהתחרות נערכה באצטדיון במינכן, 50 שנה אחרי רצח הי"א שנגע בי".
גם היא גרמה לאוהדים בארץ להרבה אושר, ואי־אפשר לשכוח את הגמר בריו 2016, וכמה שהיא הייתה קרובה למדליה אולימפית היסטורית עבור ישראל באתלטיקה. קפיצה מצוינת של 14.68 מ' הציבה אותה במרחק נגיעה ממדליית הארד, אבל היו חסרים לה שישה סנטימטרים בלבד בשביל החגיגה הזו והיא דורגה חמישית. וזה לא "רק" חמישית, אלא חמישית! ומי שלקחה את הארד הייתה דווקא אולגה ריפאקובה הקזחית, זו שסיימה סנטימטר ומקום מתחת לחנה באליפות העולם שנה לפני כן.
שלוש אולימפיאדות, שלושה "כמעטים". זה החלק החסר בפאזל הקריירה שלך?
"לא. אני לא חושבת על מה שיכול היה להיות, אני מתייחסת רק למה שקרה, וזה היה כבוד גדול להתחרות במעמד הזה".
פורסם לראשונה: 01:30, 10.12.24
