בטקס הפתיחה של טוקיו 2020, אחרי שנים ארוכות של מאבקים קשים שנתקלו באטימות מוחלטת, התקיימה דקת דומייה לזכר י"א חללי מינכן. ביציע ישבו האלמנות אילנה רומנו ואנקי שפיצר וראו יחד עם כל העולם את פרי מאמציהן. העובדה שהוועד האולימפי הבינלאומי סוף-סוף מכיר בחשיבות אזכור הטרגדיה היא עוצמתית ביותר. גם אם זה לקח כמעט 50 שנה, הצדק נעשה. אבל שום דבר לא יחזיר את 11 הספורטאים שלנו מאותה אולימפיאדה שתיזכר לדיראון עולם.
טוקיו 2020 ב-ynet - למתחם המיוחד
כמעט 49 שנים חלפו מאז אותו יום מקולל, ה-5 בספטמבר 1972. באותו בוקר שמונה מחבלים, חברי ארגון "ספטמבר השחור", קפצו מעל הגדר בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31 במינכן והשתלטו על חלק מהביתן הישראלי. בסופו של אותו יום, שלווה בכשלים רבים מצד המארחים הגרמנים שלא היו ערוכים למבצע הזה, נרצחו 11 מחברי המשלחת הישראלית.
בעת כתיבת שורות אלה אני יושב סגור בחדר, הערב ירד ואני לבדי. הזיכרונות מאותה אולימפיאדה מציפים אותי. גם הדמעות. כל אחד מהשמות מזכיר לי את תקופת ההכנות הארוכה שהסתיימה בטיסה דרך ציריך לשדה התעופה רים במינכן. אנשים אופטימיים, מלאי חיים, איש איש עם התקוות שלו והסיפור שלו ולאחר ימים ולילות ארוכים של הכנות לרגע השיא של הספורט העולמי.
איומים מכל עבר
ישראל של אותם ימים הייתה רחוקה מלזכות במדליה אולימפית. זו הייתה תקופה אחרת, שקטה יותר מהיום, ללא כל אמצעי התקשורת המתקדמים שצצו בעשרות השנים האחרונות. באותם ימים להמריא בחברת המשלחת האולימפית היה כמו לצאת למפגש משפחתי גדול. הספורטאים היו מלאי הערכה על כל אימון או מפגש אליו הגיעו עיתונאים.
ב-1972 עוד הייתי בראשית דרכי העיתונאית. התרגשתי מהנסיעה לאולימפיאדה אפילו יותר מהספורטאים עצמם. ניסים קיוויתי, כתב "ידיעות אחרונות" בלונדון דאז ומשתתף קבוע במדור הספורט, ודב עצמון, עורך מדור הספורט, השיגו עבורי באמצעות ישראל פז ז"ל את האקרדיטציה העיתונאית שהוקצבה לעיתון "על המשמר" (עיתון שהיה מזוהה עם מפלגת השמאל מפ"ם וההתיישבות העובדת). במשך חודשים, מדי יום, הייתי מעביר קו על לוח השנה עד שהגיע הרגע הגדול – יום הנסיעה.
למרות שישראל כבר ספגה איומים מכל עבר ותנועת "ספטמבר השחור" נחשבה ל"כוח עולה" בקרב ארגוני הטרור, איש לא העלה על דעתו פגיעה במשלחת האולימפית הישראלית.
לאחר הטבח הנורא, כמעט איש מהמארגנים לא דיבר ואפילו לא העלה במחשבתו אפשרות להפסיק את המשחקים. די היה להם בהספד של 11 הישראלים שנרצחו. להפסיק בגללם את המשחקים? לעצור את החגיגות, את ארוחות השחיתות, את הקוקטיילים? בשביל מה? מה שהיה ברור באותו רגע לכל ישראלי לא היה ברור לגויים. בנימוקים שונים ומשונים גם לא התקיים מדי ארבע שנים, בכל אולימפיאדה, טקס הזיכרון המחייב - עד השנה. והתירוצים. הו, אילו תירוצים.
מבין כל המתחסדים היה גם איש אמיתי אחד וראוי לציון – שמואל ללקין, מנהל המשלחת וההתאחדות לספורט שהבטיח וקיים שה"ספורטאים הישראלים ימשיכו להתחרות והדגל הישראלי יתנוסס בכל מקום". ללקין חזר עם המשלחת לארץ, שניים אחרים מראשי המשלחת שהגיעו עם נשותיהם המשיכו לטייל כמתוכנן בחו"ל. איפה הלב של האנשים האלה?
11 ארונות בתא המטען
התמונות המזעזעות לא עוזבות אותי כבר כמעט 50 שנה. כל מה שקשור לי"א הוא נורא, מעשה זוועה, תת-אנושי, אבל לעמוד יומיים אחרי המקרה על איזו רמפה מאולתרת בשדה של מינכן, מול מסלול ההמראות, ולראות את הארונות מועלים בזה אחר זה לתא המטען במטוס אל-על - בזה כבר לא הצלחתי לעמוד.
פתאום אני מבין שמאמן ההיאבקות משה (מוני) ויינברג, האיש החזק של מכון וינגייט, כבר לא בחיים. לך תאמין שהאיש החזק הזה, שהפחיד כל מי שפגש אותו בטיולי הלילה שלו עם הכלבים המאיימים, לא איתנו יותר. איזו נשמה הייתה לו למוני, אפשר היה לדבר איתו על כל נושא. כך היו גם האחרים: מאמן הסיוף אנדריי שפיצר, אותו הייתי פוגש כמעט מדי יום בצריף של מכבי ר"ג ברחוב הרצל, שני בתים ממקום מגוריי; שופט המשקולות יעקב שפרינגר ויוסף גוטפרוינד, עמיתו מההיאבקות, שני אנשים מאירי פנים, שאהבתם לענפים שלהם לא ידעה גבולות; מרימי המשקולות יוסף רומנו - איזה אדם הוא היה; ומאמן האתלטיקה של אסתר רוט-שחמורוב, עמיצור שפירא. יום לפני שהלך לעולמו התארחתי בחדרו לכתבה גדולה על החניכה הכישרונית שלו. היה זה המשך לפגישות של שבת בשעת בוקר מוקדמת לפני פתיחת תחרויות ליגת האתלטיקה באצטדיון המכביה שעל שפת הירקון.
בשדה התעופה רים במינכן נראה כאילו לוקח שעות להעמיס כל ארון. חשתי שהזמן עמד מלכת. הדמעות לא עצרו כשראיתי את ארונותיהם של המתאבקים אליעזר חלפין ומארק סלבין, של מרים המשקולות זאב פרידמן ושל קהת שור, מאמן הקלעים – אחד שתמיד ניאות לענות לי בהרחבה על כל שאלה בתחום הקליעה. בטיסה חזרה לת"א הועלו עשרה ארונות. זה של המשקולן דוד ברגר נשלח לארה"ב, שם התגוררה אמו.
הזיכרונות מחזירים אותי לשמואל ללקין, איש ספורט יקר, שגם ברגעים אולי הקשים בחייו, כשהמחבלים כבר השתלטו על חלק מהבניין הישראלי, לא איבד עשתונות וצילצל לאחד העיתונאים כדי שיידע את יתר הכתבים במתרחש.
4 וחצי בבוקר. דפיקות על הדלת
אנו, כל העיתונאים, התגוררנו בכפר התקשורת האולימפי, עשר דקות נסיעה בערך מכפר הספורטאים. באולימפיאדה עיתונאים ישנים מקסימום שעתיים-שלוש בלילה. רצף האירועים לא מאפשר לך מנוחה. זה אירוע סביב השעון שאין לו סוף. ב-5 בספטמבר, קצת אחרי 4 בבוקר, בקושי עצמתי עין אחרי יום גדוש באירועים, ופתאום שמעתי נקישות על דלת חדרי. הייתי בטוח שאחד העיתונאים חזר שיכור מבילוי הוללות באחד המרתפים.
הצצתי החוצה וראיתי את השכן ממול, שליח "מעריב" ישראל רוזנבלט, גם הוא מציץ מהחדר ואומר למישהו בעברית: "תגיד, השתגעת? אין לך מה לעשות?". היה זה ברוך שינברג, נציג עיתון "דבר". אני שומע אותו אומר בקול חמור סבר: "ללקין התקשר, ביקש ליידע שמחבלים פרצו לכפר". מהר מאוד הבנו שזו לא מתיחה, תוך שתי דקות כבר הייתי בחוץ. כל כך מבולבל, שלא נעלתי נעליים ונשארתי עם כפכפים עימם הסתובבתי 24 שעות ברציפות מאותו רגע.
במשרדי הוועדה המארגנת למטה בכפר התקשורת לא הייתה שום תכונה מיוחדת. ביקשתי רכב עם נהג, לא הערימו קשיים, לא שאלו לאן אני נוסע. הגעתי לכפר האולימפי בערך חצי שעה אחרי פריצת המחבלים. השומר בשער הכניסה הקטן, דרכו נכנסתי, היה רגוע. כאילו לא קרה כלום. איש כנראה לא יידע אותו או אמר לו להחמיר בבדיקות.
זו הייתה אטימות במיטבה. "מה שלומך, חברי הצעיר? קשה לך לישון? באת בטח לפגוש איזו בחורה", הוא אמר לי. מחבלים מסתובבים אצלו בבית, והוא מדבר על בחורה. אלמלא שליטתי בשפה הגרמנית, הייתי בטוח שלא הבנתי אותו.
בדרך לעזוב את המקום האיש קרא לי לחזור. הייתי בטוח שהודיעו לו בקשר לא להכניס אנשים, אבל לא תאמינו מה הוא רצה ממני. "אולי יש לך איזו מזכרת? דגלון, סמל, מחזיק מפתחות?". נתתי לו כמה סמלים והוא בירך אותי שוב ליום טוב.
גם בפנייה השנייה לא בדקו את התעודות שלי או ביררו אם אני רשאי בכלל להיכנס. זו הייתה בעצם הבעיה הגדולה - הגרמנים התנהגו בנאיביות. בשעות קשות כל כך כשהתנהל דו-שיח של אילמים מול המחבלים, עוד הצליחו המוני ישראלים (ואני מתאר לעצמי שגם אנשים ממדינות אחרות) להיכנס בקלי קלות לכפר האולימפי. את המטבח בביתן הישראלי בו הוגש כיבוד פקדו מדי יום מאות אנשים שנכנסו בלי שום בעיה.
עוד בתקופת ההכנות לאולימפיאדה, ללקין שביקר במתקנים העיר על ההיערכות הלקויה לאבטחת הספורטאים. התריע והתריע, אבל זה היה בגדר "דבר לעצים ולאבנים".
מנהל המשלחת היה קרוב לשיגעון. הוא הזמין מאבטחים מקומיים, כמעט כולם מתנדבים, אלו נכנסו, העיפו מבט, אמרו שהכל תחת שליטה ועזבו. אין ספק ששמונת המחבלים שבאו לבושים באימונית וקפצו מעל הגדר כאילו עסקו באימון שחרור, הספיקו לבקר במקום קודם לכן.
הגופה הושלכה מחוץ לבניין
המחבלים הגיעו לקרבת הכפר בשתי מוניות אחרי שנפגשו במסעדה בתחנת הרכבת במינכן. הם הוציאו מתאי שמירת החפצים את תיקי הספורט בהם החביאו רובי סער מדגם קלצ'ניקוב, אקדחי ט.ט. 33 ורימוני יד מתוצרת ברית המועצות. הראשון בו נתקלו המחבלים כאשר פרצו לביתן הישראלי היה ויינברג, שניסה להתנגד. המחבלים ירו בפניו בעוד הוא מנסה למנוע מהם להיכנס לדירה 1 וצועק לחבריו לצאת. מאמן המשקולנים טוביה סוקולסקי עוד הספיק לצאת, ששת האחרים לא. הם שילמו על כך בחייהם.
לאחר שהשתלטו על המאמנים והשופטים בדירה 1, הורו לוויינברג להובילם לשאר הישראלים, הוא הובי אותם לדירה 3, מתוך תקווה שהמתאבקים החזקים יוכלו להשתלט עליהם. בשלב זה, המתאבק גד צברי הצליח לברוח מהמקום. ויינברג, בריון אמיתי ביום-יום שיכול היה לחסל כמה אנשים במכה, הוכה עד עילפון ונורה למוות על ידי המחבלים שאף השליכו את גופתו מחוץ לבניין. בסביבות 8 בבוקר, כאשר הגעתי לאחד המשרדים המרכזיים בכפר, ראיתי את הגופה שלו מונחת שם. תמונה מזעזעת ביותר.
כאמור, קבוצה נוספת מהמשלחת הישראלית נרצחה עוד באותו יום: מרימי המשקולות דוד ברגר, זאב פרידמן ויוסף רומנו, המתאבקים אליעזר חלפין ומארק סלבין, מאמן הקליעה קהת שור, מאמן הסייף אנדריי שפיצר, מאמנה של אסתר רוט-שחמורוב עמיצור שפירא ושופט המשקולות יעקב שפרינגר.
זה היה מחדל אבטחה בלתי נתפס של הגרמנים. בנוסף, השוטרים והצלפים הגרמנים לא בדיוק הצליחו לפגוע במחבלים.
הודעה כוזבת על בני הערובה
הכשל הגדול התבטא גם בהודעות לתקשורת באותו יום. הגרמנים איבדו את הצפון, לא שלטו בעצמם, לא בהודעות שהוציאו - ובטח שלא שלטו במחבלים.
התקשורת היוותה כבר אז חלק חשוב. באולם התדריכים ומסיבות העיתונאים הענק התקבצו אלפים, ביקשו לשמוע את ההודעות האחרונות. בשיא המתח והרעש באולם, לאחר חצות, הודיע אחד הדוברים שתשעת בני הערובה שוחררו וכי הם בריאים ושלמים, מה שהיה כמובן מופרך לחלוטין. לקח עוד זמן רב עד שהודיעו כי הישראלים כבר לא בחיים.
10 צפייה בגלריה
איזו נשמה הייתה למוני, אפשר היה לדבר איתו על כל נושא. משה (מוני) ויינברג ז"ל
(צילום: gettyimages)
הידיעה הגיעה למשרדים שעה לפני כן בערך, אבל מחשש למחדל נוסף התמהמהו במסירתה. עמוס בר חמא, אז קצין כושר קרבי ראשי בצה"ל, שהיה בסמוך לבני הערובה, התקשר למרכז העיתונות וביקש את אחד העיתונאים הישראלים. אני עניתי, והוא אישר כי הישראלים כבר לא בחיים.
למחדל הכללי הצטרף גם הסירוב הגרמני לקבל סיוע מיחידות עילית ישראליות. למה כבר אפשר לצפות ממדינה שלא מסוגלת להציב כוחות מתוגברים בשערי הכניסה ולמנוע כניסת אורחים לא רצויים, אפילו בזמן ששמונה מחבלים חמושים מסתובבים בכפר האולימפי?
קשה להבין איך גרמניה המודרנית והעשירה הייתה כל כך עלובה אז. מה שווים חדרי האוכל בכפרים האולימפיים, בהם יכולת לאכול את כל מה שדמיינת ולא דמיינת, אם אתה חוזר לארץ ללא 11 מאנשי המשלחת?
הטראומה של אריק שיבק
מי שעוד נכח במינכן באותם ימים הוא מאמן הכדורסל אריק שיבק, אז נער בן 16 ששהה במקום מטעם מרכז מכבי במסגרת פרויקט חילופי נוער. "התמונה שהצטיירה באותו לילה נשארה אצלי לכל החיים", נזכר שיבק, "ישנו על הרצפה באולם בית ספר, וקצת אחרי 4 בלילה פרצו לאולם שוטרים גרמנים. הם ספרו אותנו, האיצו שנארוז ונעזוב במהירות את האזור. יצאנו לאוסטריה ובדרך שמענו מה קרה. כעבור יומיים חזרנו ארצה עם הארונות. שנים לאחר מכן לא נסעתי למינכן. הפעם הבאה הייתה כשעבדתי באיגוד הכדורסל והשתתפתי באחד הקונגרסים של פיב"א. חזרתי לשם עם טראומה".
אני, שראיתי חלק מהגופות עוד בכפר האולימפי, חשתי שגם אותי יחזירו בארון. המועקה הגדולה נמשכה בבית. חודשים ארוכים לא הצלחתי לישון. הייתי נרדם ל-10 או 15 דקות ומתעורר. תמונות האווירה העוינת במרתפים של מינכן, המחדלים הבטיחותיים ובראש וראשונה האנשים שהלכו לעולמם - מיטב הבנים שלנו - כל תמונה כזו שחזרה על עצמה הייתה כמו זרם מחשמל.
רגע קשה היה כשיצאתי ממקום מגוריי ברחוב הרצל ברמת גן וראיתי את הצריף הירוק ששימש במשך שנים כמועדון מכבי ר"ג. הייתי פוגש שם את אנדריי שפיצר כמעט מדי יום. הצריף הירוק נותר מיותם, אבל אני המשכתי לחפש את אנדריי. כוחו של הרגל.
