אם יש סימן היכר המגדיר את אופיו של ברוך שפירא הוא בעובדה שהמאמן, בן 75, עדיין מתלהב מכל ספורטאי שלו בגילאי העשרה. התלהבות של אהבה, עשייה וחלומות. ככה זה כשחלק משמעותי בחייך מוקדש לקבוצת האתלטיקה שהקמת במו ידיך - ועוד אחת בנגב, שלא בדיוק נחשב לאימפריית אתלטיקה. לא במקרה, ואפשר לומר בצדק שאין גדול ממנו, הוא נמנה בין הזוכים בפרס על מפעל חיים של משרד הספורט.
"המסלול המהיר" - המדור של אבינעם פורת
"מורה לחינוך גופני, איש רשות מקומית ומאמן אתלטיקה מעורר השראה שמהווה דוגמה ומופת למעלה מ-30 שנה", נימק משרד הספורט את הבחירה בו. "עשייתו החברתית, הספורטיבית והחינוכית רבת שנים השפיעה על דורות של ילדי העיר באר-שבע. ברבות השנים הפך להיות ממובילי ענף האתלטיקה בארץ. השימוש שברוך עשה ועושה בספורט כסוכן לשינוי חברתי הינו יוצא דופן בחשיבותו ואיפשר לו ברבות השנים להשפיע על נערים רבים ונערות וילדות במיוחד".
בטקס שנערך בשבוע שעבר במכון וינגייט, המצלמות הופנו באופן טבעי לעבר אנשי הספורט המפורסמים יותר שזכו בפרס יחד איתו. דמויות כמו איזי שרצקי ומיקי ברקוביץ'. שפירא אינו אדם שרגיל להיות באור הזרקורים. הוא עסוק בטיפוח כישרונות העתיד במקום שבו האתלטיקה הייתה צריכה להיאבק על קיומה. שפירא הפך לכתובת ובית עבור האתלטיקה בכל דרום הארץ. אלמלא המפעל שהקים במו ידיו, לא בטוח שהיה לה קיום בנגב. היא בוודאי לא הייתה מתרוממת לגבהים כאלה.
כשאומרים לו שהוא "איזי שרצקי של האתלטיקה בנגב", שפירא דווקא מתנגד להשוואה. "עם כל הכבוד, זו פחות חוכמה לבוא עם כסף גדול ולעשות משהו רציני בספורט", הוא אומר. "כשאנחנו בנינו את מכבי אתלטי הנגב/באר-שבע, ההתמסרות שלי לפרויקט, לתחרויות ולאימונים במשך השנים פגעה לא מעט במשפחה שלי. אם תשאל אותי מה ההנאה הכי גדולה שלי עכשיו, זו העובדה שהבן שלי, עידן (38), כבר מנהל את הפרויקט שהקמתי".
מונטבידאו. סואץ. חצרים. וסרמיל
שפירא הוא ציוני מלידה, אפילו שבכלל לא נולד בישראל. אביו היה ראש הקהילה היהודית בבירת אורוגוואי, מונטבידאו, אחרי שהגיע אליה מפולין. ברוך הצעיר שיחק בקבוצת הכדורגל של פניארול. "הייתי חבר תנועת הנוער ה'בונים', שענייני קהילה והאהבה לישראל עמדו בראש המטרות שלה", הוא מספר. "תשמע מי למד איתי בתיכון, שני שמות מפורסמים מאוד: לדיסלאו מזורקביץ', השוער הנהדר של נבחרת אורוגוואי שנבחר לשוער המצטיין במונדיאל 1970, ואבא של דייגו פורלאן, פאבלו, שהיה שחקן נבחרת בפני עצמו.
"כבר אז חשבנו על ישראל. הגעתי לארץ פעמיים לפני שעשיתי עלייה. בפעם הראשונה היינו בטיול לאילת. כבר בדרך לשם הנגב עשה עליי רושם מצוין. הפעם השנייה הייתה אחרי שפעילים ניאו-נאצים באורוגוואי פגעו קשות ביהודיות אחרי משפט אייכמן. אחרי שראו אותנו מתגוננים, כבר חשבו פעמיים אם לפגוע".הוא עלה לישראל ב-1967, כשהיה בן 20, ונשלח לקיבוץ גונן שבצפון. משפחתו של דוד (דודיק) רוטנברג, המ"פ המפורסם מהקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, הייתה זו שאימצה אותו. במלחמת יום הכיפורים נלחם כצנחן ופרץ לעיר סואץ, בעקבות הכוח שהוביל מתן וילנאי. השניים עוד ייפגשו בהמשך, בנסיבות אחרות לגמרי.
שפירא המשיך לשירות מילואים פעיל במיוחד. יש לו מורשת קרב ארוכה כחייל וכקצין (קיבל את דרגות הקצונה בגיל 42). הוא השתתף בקרבות משמעותיים, ובכמה מהם זכה בשבחים: "לפחות עשר פעמים הייתי בסכנת מוות, ומישהו למעלה שמר עליי". הוא היה "חייל בודד", עד שהמשפחה הגרעינית שלו עלתה לישראל והשתקעה בבאר-שבע. שפירא ירד דרומה בעקבותיה. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלו עם העיר, שמנתה אז כ-40 אלף תושבים. הוא כבר היה אז סטודנט להוראת חינוך גופני במכון וינגייט, וחיפש את דרכו.
בתחילת הרומן עם הנגב, התגורר בקיבוץ חצרים יחד עם עולים חדשים נוספים מאורוגוואי, אך בהמשך עבר לבית הוריו. אחרי שהוכשר כמאמן אתלטיקה, בתחילת שנות ה-70 חבר לאתלטית האולימפית לשעבר חנה שזיפי, שהייתה אז עדיין ספורטאית פעילה, ולבעלה אילן. השניים התגוררו בעיר והיו האתלטים הבולטים ביותר בהפועל באר-שבע, שפעלה בשנים 1966 עד 1985.
באותם ימים היה נהוג לערוך תחרויות אתלטיקה בהפסקות של משחקי כדורגל. "היה משחק באצטדיון וסרמיל מול בני-יהודה, ובהפסקה רצנו מספר אתלטים בריצת הזמנה לעיני אלפי צופים, כולל אילן שזיפי שהיה מהטובים בארץ ב-1,500 מטר", הוא נזכר. "הפתעתי את כולם וניצחתי, למרות שנראה לי שאילן סבל מפציעה".
"60 קילומטר לאימון ובחזרה"
שפירא החל למלא תפקידים שונים, ביניהם ראש אגף הספורט בעיריית דימונה, ולאורך כל השנים עבד כמורה לחינוך גופני בתיכון בבאר-שבע. עם התפרקותה של קבוצת האתלטיקה של העיר, הבין כי נוצר ואקום שחייבים למלא, כדי לא להפקיר את מלכת הספורט בדרום. ב-1990 הקים את אגודת בני הנגב, שעברה לא מעט גלגולים עם השנים עד שהפכה למכבי אתלטי הנגב.
את החזון שלו אפשר למצוא כבר בשם המועדון. "אתה יודע מדוע המילה נגב? כי זו לא רק קבוצה של באר-שבע. היא כוללת ספורטאים מכל הקיבוצים, המושבים והיישובים באזור. יש כאלה שעושים כל יום 60 ק"מ לאימון בבאר-שבע וחזרה. זה מטען לא קל בהתחשב בכך שיש אימון כל יום, ולפעמים פעמיים ביום", הוא אומר.
במשך שנים עבד במקביל גם כמאמן אתלטיקה וגם כמאמן כדורסל נשים ונוער, אך לפני יותר משני עשורים החליט להתמקד באתלטיקה. ואז פגש שוב את מתן וילנאי. הפעם הם לא היו חייל וקצין מוערך, אלא מאמן שנאבק להרים פרויקט בנגב ושר ספורט. זה קרה באירוע שערך ראש עיריית באר-שבע דאז, יעקב טרנר. "וילנאי הפתיע אותי עם מתנה לא צפויה של 250 אלף שקל", מספר שפירא. "הסכום הזה איפשר לנו לשדרג את מכבי אתלטי הנגב, ומאז הטירוף החיובי יצא לדרך".
אחד ההישגים הגדולים של המועדון ושל שפירא הוא ההתבססות באוכלוסייה הבדואית באזור. אתלטי הנגב פועלת בחמישה יישובים בדואים, ואף גידלה את הספרינטר מוחמד אבו-ענזה מתל-שבע, שעמד לא פעם על הפודיום באליפויות ישראל. "זו הזדמנות להילחם בהווה הנפיץ בין שני העמים ולהוציא מזה משהו טוב", מסביר שפירא.
מימון פעילות האגודה וגיוס הכספים היה עניין לא פשוט. שפירא עצמו הודה בעבר בראיון ל-ynet כי לעתים נאלץ לשלם לאתלטים מכספי הפנסיה שלו, וסיפר שבניו שאלו אותו מדוע הוא עושה זאת. שפירא השיב להם: "מה אתם רוצים, שהגבול הדרומי באתלטיקה הישראלית יהיה בין ראשל"צ לתל-אביב?"
מצאת פוטנציאל טוב לאתלטיקה בבאר-שבע?
"אנשים עם מוסר עבודה גבוה. רבים מהם הגיעו להישגים".
מי למשל?
"הייתה לנו ספרינטרית אדירה בזמנו, רבקה קוגמן. היא היחידה שהצליחה לנצח את אסתר רוט-שחמורוב ב-100 מטר. היא עשתה את זה בטקס חנוכת אצטדיון האתלטיקה בהדר-יוסף. רבקה קבעה 11.99 שניות לעומת 12.01 של אסתר. לפעמים אסתר מכחישה את הריצה הזו, אבל לי יש את העיתונים מאז. אגב, רבקה פרשה לאחר שהתאהבה בשחקן של בית"ר באר-שבע, וחזרה בתשובה בעקבותיו".
עוד אתלטים משובחים?
"זורקת הדיסקוס סיון ז'אן החמיצה בסנטימטר בודד את הקריטריון לאולימפיאדת בייג'ינג ב-2008. היא עשתה 59.92 מטר. או אנסטסיה מוצ'קייב, שיאנית ישראל בהדיפת כדור-ברזל (17.72 מטר), שהייתה אמורה להגיע רחוק אך נפצעה".
כלל יסוד באתלטי הנגב הוא שכולם צריכים לדעת להתחרות בקרב-רב. להיות מולטי טאלנט. קרב-10 לגברים, קרב-7 לנשים ולנוער. "קרב-רב זה הבסיס לחינוך של כל אתלט", מסביר שפירא. "יש בו את כל הערכים שאתלט צריך. במדינות המתקדמות בכלל לא מאפשרים לאתלטים עד גיל מסוים להתחרות במקצוע אחד. אפילו באיגוד האתלטיקה בארץ דוגלים בזה. אלכס אברבוך הגיע לארץ כאלוף קרב-10 והיה יכול לבחור את הקפיצה במוט כמקצוע המיוחד שלו. יש אצלנו אפילו משפחה שעונה לקריטריון הזה: סמיון ברודסקי בן ה-21 הוא אלוף ישראל בקרב-10 ואחיו יניב בן ה-15 מתחרה בקרב-7".
אחד האתלטים הגדולים שצמחו במועדון הוא מאור סגד. דור שני בארץ ליוצאי אתיופיה. סגד, בעל הזמן השני בטיבו בישראל בכל הזמנים ב-400 מטר משוכות (50.49 שניות), פרש לפני שנתיים אחרי קריירת מכללות. שפירא גם גאה מאוד באתלטית הערבייה ג'ומאן ג'ובראן, שאגב לימודיה באוניברסיטת בן-גוריון הפכה לאחת האתלטיות המוערכות במועדון וזכתה באליפות ישראל בקרב-7 ובריצת 400 מטר. כעת היא משלימה דוקטורט ולא חושבת על פרישה מאתלטיקה.
המורה של דנילוביץ'
בשנים האחרונות משפחת שפירא כבר לא נאבקת על כל שקל למען פעילות המועדון. ברוך כבר לא צריך להוציא כסף מכיסו הפרטי כדי לשלם לאתלטים. ממרומי גילו וניסיונו הוא זוכה לאוזן קשבת אצל ראש העירייה רוביק דנילוביץ'. במקרה או שלא, ברוך היה המורה שלו בבית הספר התיכון.
עם תנאים משופרים, משפחת שפירא חותרת בעקביות להפוך לגורם משמעותי בצמרת האתלטיקה הישראלית. גם היום, בגיל 75, הוא עובד בהתנדבות במועדון בהיקף של משרה מלאה. שפירא מאמין בחניכים שלו, וסבור שבתנאים מסוימים הם יכולים להיות אלטרנטיבה לקבוצות הגדולות מהמרכז, כמו מכבי ת"א ומכבי ראשל"צ. לא היה מאושר ממנו כשהקבוצה שלו זכתה באליפות ישראל לנשים ב-2017.
עם זאת, המועדון שלו עדיין סובל מנחיתות מול הקבוצות העשירות יותר, ששואבות ממנו כישרונות בולטים שגידל ומציעות להם נאים טובים יותר. מזכיר קצת קבוצת כדורגל גדולה שקונה כוכבים בקבוצות קטנות. "קח לדוגמה את דיאנה ויסמן, שהתאמנה בבאר-שבע עד גיל 15", הוא אומר. "כשבגרה והשיגה תוצאות, הגיעו אליה שני מועדונים גדולים ומי ששילם לה יותר כסף היה מכבי ראשל"צ".
אבל בסופו של דבר, לא פחות מהישגים ספורטיביים, אתלטי הנגב הוא קודם כל פרויקט חינוכי. מעניק ערכים לספורטאיו, מחנך אותם לתרום – לעצמם, לחברה ולמדינה. "זה מועדון שנותן לספורטאים שלו את כל הכלים להכנה לחיים", אומר שפירא. "מי שלא יצליח להגיע למשהו באתלטיקה, לפחות יהיו לו הכלים המתאימים לסייע למדינה, כמו שאני עשיתי, להיות לוחם".
פורסם לראשונה: 13:00, 16.04.22