איפה יש עוד בעולם, חוץ מישראל הקטנה, שידורי כדורגל שבהם הפרשנים לא מפסיקים לפטפט על טקטיקות, כמו שיטת היהלום, ו־4־3־3 שהופך ל־5־2־1־2, על איך בדיוק חלוץ הכין את הרגל לבעיטה, ועל גדולתו או עליבותו של שחקן (בדרך כלל ישראלי או זר, בהתאמה)?
באיזו עוד מדינה יש פרשנים שמדברים בשגיאות בסיסיות בשפת אימם? היכן עוד מרשה לעצמו חוצפן קטן עם מיקרופון לנזוף בכוכבי ובמאמני־על זרים, וללמד אותם כדורגל? איפה עוד בגלובוס, שחקן מקומי שכבש איזה שער מקרי הופך מיד לסופרסטאר שמבוקש בכל הליגות הבכירות?
10 צפייה בגלריה
הקלילות שבה הוא מחזיק שידור, הם אנטיתזה לצווחנים המתאמצים להרשים. ארבל
(צילום: שרון צור)
ניסיון לדרג את האנשים שאמורים להנגיש את הכדורגל הישראלי עבור הצופים, ועושים בדיוק את ההפך, אינו פשוט. מהר מאוד אתה מגלה שכבר מהמקום השני־שלישי ומטה, לא בוחרים את הטובים ביותר, אלא את הפחות גרועים. כלומר הטבלה משקפת, אבל הצמרת משקרת.
בגזרת השדרים, הפרמטרים העיקריים הם גובה הדציבלים ועומק החפירות. אלה שני כלי המשחית הבולטים, במלחמת ההתשה שמנהל הצרחן התורן עם הצרכן בסלון.
אצל הפרשנים חובה לערוך הבחנה בין זה שנהוג לומר עליו: "הוא לא העיפרון הכי מחודד", לבין אלה שמחשיבים עצמם ל"מוחות כדורגל", למרות שהם ממש לא. לראשונים, שמדברים שטויות אך לפחות אינם מתיימרים להישמע חכמים, ניתנה עדיפות בדירוג על פני הפלצנים וגונבי הדעת.
רק על מקום אחד לא הייתה שום תחרות: מתחת לכל הקשקשנים, הממציאים וטוחני המוח, ממוקם הסוכן שטובע בניגוד עניינים, וממשיך בשלו מהמקפצה של הביצה. למרות שלפרשנותו אין שום ערך מוסף – פרט לו עצמו כמובן.
* הדירוג כולל רק שדרים ופרשנים במשחקי קבוצות ישראליות, בארץ ובאירופה.
** כוכב העל של השנה הוא שוב - הכפתור הצהוב בשלט. זה שמאפשר לשמוע שידורים מהליגה האנגלית בשפת המקור, ומבהיר לנו מדי שבוע שהפערים בינינו לבין מולדת הכדורגל במגרשים, נראים זניחים לעומת ההבדלים בינינו לבינם בעמדות השידור.
שדרים
1) שלומי דניאלי. קליל, עם חוש הומור, לא מלקק לישראלים, בקיא בחומר ונטול אגו. בדיוק כמו שופט, שדר טוב הוא זה שזורם עם המשחק, לא מנסה לגנוב את ההצגה, אחד שלא מרגישים אותו, לא מקטרים בגללו, ולכן גם פחות מכירים אותו. כשושנה בין הזחוחים.
2) יורם ארבל. כשחגג לא מזמן 80, סיפרו רבים משדרי הדור הצעיר שהוא היה המודל שלהם. למה להעליב? פער האיכות גדול בהרבה מפערי הגיל. חד במיוחד הוא אף פעם לא היה, אבל הקול, ובעיקר הקלילות שבה הוא מחזיק שידור, הם אנטיתזה לצווחנים המתאמצים להרשים, אך לא יגיעו לקרסוליו גם בעוד 50 שנה.
3) לירן שכנר. מקצועי, רציני, רהוט. משאיר את אווירת השכונה לסערה בממלכה.
4) שרון דוידוביץ'. משדר קלילות, למרות שלפעמים זה נשמע קצת מאולץ.
5) רן מלובני. כולבויניק, נוטה להתרגשויות יתר. הקול רדיופוני, הדיבור פומפוזי. כשנבחרת צעירה כלשהי יוצאת למשימה, מתפקד כדובר צה"ל.
6) מוטי חביב. מכונת קלישאות וברכות לחג. נתקף בפרובינציאליות כשמשדר ישראלים שמשחקים בחו"ל. במקום לתרום מניסיונו, מתעקש להיות המבוגר הארכאי.
7) רמי ויץ. קול מצוין, משדר רצינות, אבל מאוד נפוח ונוטה לחנך את כולם. רק בגלל הגאוותנות התעקש להמשיך לאכול לצופים את הראש עם נתונים סטטיסטיים שלא מעניינים אף אחד. לכן, כשלא נלקח בחשבון לשידורי המונדיאל, אפילו בלמ"ס נותרו אדישים.
8) שרון ניסים. קול רדיופוני זה לא מספיק. תלמיד לא מוצלח של מוטי חביב.
9) עמיחי שפיגלר. חרוץ ומתמצא, אבל יבש גם כשהוא מתאמץ להתרגש. ברברן חסר תקנה שסוגד לכוכבים מקומיים ולבעלי קבוצות. נוטה להרצות לצופים בעניינים שהם קונצנזוס, ודווקא כששורקים בוז לעומר אצילי מתקשה למצוא את המילים הנכונות.
10) יהונתן כהן. חכמולוג שתקוע כבר שנים בלופ קלישאות ילדותי ומביך, תוצר מובהק של כדורגל ישראלי מלוקק.
11) נדב יעקבי. לא סותם את הפה לרגע, עולה לאוקטבות מטורפות כשהכדור עובר את קו האמצע, יכול להפוך חגיגת כדורגל להתקפת מיגרנה. השילוב עם שגיא כהן הוא גזירה שהציבור יתקשה לעמוד בה. האיש שהפך את כפתור ה"מיוט" בשלט לידידו הטוב ביותר של האדם.
פרשנים
1) אסף כהן. שולט בחומר, היחיד שמשתדל להעשיר את הצופים בנתוני רקע עם ערך מוסף, לא מתלהם ולא חופר. למרבה הצער, השעות הרבות לצד פרשנים שהגיעו מהמגרש, הפכו אותו לחלק אינטגרלי מהברנז'ה הדביקה - מה שמתבטא בחנפנות לישראלים שמשחקים בחו"ל.
2) גיא לוי. מגיע מוכן למשחק. רהוט יחסית, בדרך כלל לא דופק חשבון. עדיין, בכל פעם שהוא מדבר, מתעורר חשש שהאגו והשחצנות מפעם יפרצו החוצה. ב־2016, כשהמנג'ר אלי גוטמן פיטר אותו מאימון הפועל ת"א, לוי איבחן: "גוטמן גנב דעת ומניפולטור, אני לא רואה אותו ממשיך מכאן, לאן הוא יכול ללכת?"... צדק. לאותו מקום שאליו הלכו לוי עצמו וכל המאמנים שלא פוגעים – לפרשנות.
3) מוטי איוניר. קליל במובן הטוב, וחפיפניק במובן הרע. למזלו, בניגוד למצבת המאמנים בליגה הלאומית, כאן יש הרבה יותר גרועים ממנו.
4) ניר לוין. רהוט, שולט בחומר, אך אוהב לדבר על עצמו במישרין או בעקיפין, ולדחוף הערות על שחקנים שהיו אצלו פעם בנוער. כמי שהצליח להפסיד עם הנבחרת הצעירה לאיי פארו, נתפס לא פעם על יהירות מופרזת.
5) ג'ימי טורק. לא תורם הרבה בלשון המעטה, אבל די נקי מאינטרסים (חוץ ממשקעים מהפועל ת"א). יתרונו הגדול: רוב הזמן הוא שותק.
6) ניר סביליה. מכיר את הכדורגל הישראלי על בוריו ועל בורותו, ומקפיד לשמור על קשרים (בעיקר עם ג'קי בן־זקן). לפני הכניסה לאולפן לא יזיק גם אולפן לעברית.
7) שלמה שרף. גזען לא קטן, קשה שלא להבחין בשנאת זרים, לא ממש רלוונטי אבל גם לא מחרטט על טקטיקות ומערכים. משפט מפתח: "מה אמרתי לך?" (למרות שברוב המקרים הוא אמר את ההפך).
8) שייע פייגנבוים/אלון מזרחי. קשה להפריד בין שני החלוצים שחיים עדיין בעבר. הראשון מדבר שטויות כאילו הוא בגולסטאר, אך לפחות לא מחשבן. השני לוקה בעילגות, לא חף מאינטרסים, אבל בסך הכל בחור טוב. אולי גם את האוטוביוגרפיה שלהם הם יכתבו ביחד, ושמה יהיה: "אני ואני ואני".
9) עומרי אפק. צנוני וקלישאתי, נוטה לדחוף נתונים בלתי רלוונטים מהקריירה של עצמו. כשנותנים לו לצייר עיגולים ופסים על המסך, בטוח שהוא קרלו אנצ'לוטי.
10) אשרת עיני. יבשה ומשעממת, חופרת על טקטיקות, מנתחת כל מהלך ובעיטה, ההוכחה שלא רק הגברים קודחים בלילה.
11) אורי אוזן. להלן הקצח"ר (קצין חפירות ראשי). שייך לז'אנר הכי מפריע לצפייה: ניתוחים טקטיים אינסופיים. מרגיש מבריק במיוחד כשהוא מדבר על "שיטת היהלום".
12) אייל לחמן. מאמן חרוץ ורציני שהפך למוקיון פרשנות, טרחנות וחנפנות. הרצינות התהומית שבה הוא עושה צחוק מעצמו מעוררת רחמים.
13) אלי גוטמן. אינטרסנט, חנפן, פטפטן, קלישאתי ופרסומאי. קשה להבחין איזה רגע פתטי עושה לו את זה יותר - פיזור טקטי של חרוזים על הלוח המגנטי, או הקראת התפלגות מהמרי הווינר.
14) שגיא כהן. מכונת ברברת חסרת עניין, משמעות ולעיתים גם אחיזה במציאות. שילוב של פיקציה עם בעיית דיקציה, והכל באצטלה של פרופ' לחרטוטים מטעם עצמו. מעין פסקול מטריד שלא ממש מקשיבים לו, אך עלול להסתיים עם כדור אחר. למשל אופטלגין.
15) אבי נימני. אוצר מלים דליל במיוחד - "מסירה פשוט מצוינת", "כדור פשוט נהדר", "משחק פשוט פנטסטי" – פשוט לא תורם דבר. כל זה נסבל יחסית לרוב הפרשנים, כי הוא לאו דווקא חופר, אבל סוכן שנותן לקבוצות המלצות בשידור על חוסרים בשחקנים, במסווה של פרשנות, ואינו מהסס להחמיא ללקוחותיו, הופך את כל העסק למסריח.
