"חברים יקרים. אני לא מאמין כמה מהר דברים זזים בחוץ. ראיתי רכב פעם כשהייתי ילד, אבל עכשיו הם נמצאים בכל מקום. העולם הלך ומיהר את עצמו. ועדת השחרורים הכניסה אותי לבית חצי הדרך הזה שנקרא ה-Brewer, ולתפקיד ברכישת מצרכים ב-Food-Way, זו עבודה קשה. אני מנסה לעמוד בקצב, אבל הידיים שלי כואבות רוב הזמן. אני לא חושב שמנהל החנות אוהב אותי במיוחד. אני מתקשה לישון בלילה. יש לי חלומות רעים, כאילו אני נופל. אני מתעורר בפחד. לפעמים לוקח לי זמן להיזכר איפה אני. אולי אני צריך להביא לי אקדח ולשדוד את ה-Food-Way, כדי שישלחו אותי 'הביתה', ויכולתי לירות במנהל בזמן השוד, כבונוס. אני מניח שאני כבר מבוגר מדי בשביל שטויות כאלה. אני לא אוהב להיות כאן. נמאס לי לפחד כל הזמן. החלטתי לא להישאר. אני בספק אם הם יעוררו מהומה. לא עבור נוכל זקן כמוני".
המונולוג האלמותי הזה מגיע מ"חומות של תקווה", הסרט האחרון שראיתי לפני המונדיאל (אם לא לוקחים בחשבון את "מיניונים 2" שראיתי בטיסת אל על במהלך המונדיאל) והעניק לי את התחושה, שהמונדיאל הזה, יותר מכל, הוא קרב בין הדור שלי לדור הבא.
שריקת הסיום של מונדיאל 2022 עבורי ועוד רבים אחרים מסמלת את הפיכתנו הרשמית לאבא. פתאום, דקה אחרי שמסי הניף את הגביע עם הגלביה על גופו הצנום, הבנתי שהחל מהמונדיאל הבא כל השחקנים יהיו קטנים ממני ומחבריי, נוכל להיות "אבא" שלהם. שחקנים כמו מסי, רונאלדו, זלאטן, מודריץ' ואחרים, הם פחות או יותר בשכבת הגיל שלי, התבגרו איתי וכעת מסיימים את תפקידם על הדשא ולא יהיו ב-2026. תורם של הילדים החדשים, אמבאפה, הולאנד, בלינגהאם, צ'ואמני ודומיהם, לתפוס את הבמה, דור הילדים... שקטנים ממני ומחבריי בכעשור וחצי.
לפני כן, היינו דור הבנים, הערצנו שחקנים מבוגרים מאיתנו שיכלו להיות אבא שלנו פחות או יותר, אם זה ואן ניסטלרוי, בקהאם, קאקה, זידאן, דשאן ועוד (ואפילו ברקו, נימני ורביבו). ולפניהם דור הנפילים שיכלו להיות סבא שלנו, מראדונה, ואן באסטן, חוליט ורומאריו אפילו (דור הסיני ומלמיליאן). כמובן שהם לא במרחק של 50 שנה מאיתנו, אבל היינו בני 8-6 וזה הרגיש כאילו הם אגדות כמו הסבים שלנו, משהו כל כך רחוק ועצום.
חילופי משמרות זה משהו שלפעמים קשה מאד לקבל, אולם אין מנוס ממנו (אלא אם אתה זלאטן). וגורם לך לרצות להוכיח בפעם האחרונה שיש לך את הכוח, יש לך את טיפת הדלק האחרונה (תשאלו את ג'ורדן שחזר לשחק בגיל 40). אחי צעיר ממני ב-13 שנה, הייתי יושב עליו ומאלץ אותו להודות בטעויות שעשה. היום הוא 30 ס"מ מעליי ויכול להטביע על הפרצוף שלי אם רק ירצה. ואם אני יושב עליו, הוא מרים אותי עם הידיים בלי להתאמץ ומניח אותי איפה שרק מתחשק לו.
ויותר מכך, נדמה כאילו העולם ממש בדרך להפוך לעוד הרבה יותר מטריאליסטי ומהיר. כשהיינו ינוקא, בימי אריק קאנטונה, הרומנטיקה בכדורגל עדיין הייתה חזקה גם ברמת המועדונים, אבל אז הוקמה הפרמייר ליג ומונדיאל 94' היווה את השינוי הגדול לתוך עולם מלא כסף, אנשים שרוצים רק לעשות יותר ויותר כסף וכמה שיותר מהר. והנה 2022. אפילו בטורניר בו אי אפשר לקנות שחקנים, מרוקו ייבאה שחקנים מהולנד, צרפת וספרד, גאנה פיתתה את איניאקי וויליאמס לשחק בשורותיה למרות שאחיו בכלל בנבחרת ספרד, וכמובן, המונדיאל נקנה על ידי קטאר, אבל הכדורגל ניצח, הרומנטיקה שבו והיכולות האדירות השתיקו בסופו של דבר את כל הביקורות המוצדקות, לפחות לשעתיים בכל משחק.
כך שמונדיאל 2022 היה המלחמה האחרונה שלנו, להראות שאנחנו רלוונטיים, שאמנם אולי אנחנו לא מעלים סטורי באינסטוש בתוך חצי דקה כמו ילד בן 5 ואין לנו טיקטוק כי אנחנו לא מבינים על מה המהומה, אבל אנחנו רלוונטיים, עברנו יחד עם מסי את הבלם הצעיר הטוב ביותר על הפלנטה, גבארדיול, וכבשנו את צרפת של אמבאפה הסילון. מסי ניצח בשבילנו את הקרב, רגע לפני שאנחנו פורשים ונותנים את הבמה לילדים שלנו לעשות מה שהם יודעים. האבא (או הניסיון) ניצח את הבן (ואת רוח הנעורים) פעם אחת אחרונה לפני שהוא תולה את הנעליים ומשאיר את השער פתוח לילד לשבור לו את כל השיאים שהוא בעצמו שבר.
נתראה בעוד 3 שנים וחצי, עם שיער אפור יותר (גם בזכות הגמר הזה), כרס טיפה יותר גדולה, משכנתא טיפה יותר קטנה, מונדיאל יותר ארוך ועדיין, חיוך על הפנים. Messi Was Here.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
