באוקטובר 1966 החל וויליס ריד, סנטר בן 24, רק 2.08 מ', את עונתו השלישית בניו יורק ניקס. במשחק נגד לוס אנג'לס לייקרס עמד מולו לאורך כל המשחק רודי להרוסו, פורוורד לא גבוה במיוחד (2.01 מ'), אבל כזה שלא פגש אגרוף שהוא לא יכול לחלק בלי שהשופטים יראו. ריד התלונן שוב ושוב בפני השופטים על המשחק המלוכלך של להרוסו, וכשהם לא עשו כלום, הוא לקח את העניינים לידיים.
"זריקה מבחוץ" - כתבות נוספות במדור של ציפי שמילוביץ
בסוף הרבע השלישי עמדו השניים אחד ליד שני בזמן זריקות עונשין, וריד שלח מרפק לצוואר של להרוסו. בהתקפה הבאה להרוסו הגיב במכת אגרוף. ריד התפוצץ ופתח במרדף אחרי להרוסו שברח לספסל. על הדרך שבר ריד את האף ופתח את הפרצוף לשני שחקנים אחרים של הלייקרס, הגיע אל להרוסו וסגר איתו חשבון. שנים אחר כך אמר ריד שזה בסך הכל היה 'קרב טוב'. הרגיז אותו שאף אחד מחבריו לקבוצה לא הצטרף אליו, אבל שחקן הניקס, דיק בארנט, סיפר כיצד הסביר לריד מדוע לא: "מאן, לא היית צריך אותנו, ניצחת לבד".
רגע וויליס ריד
יש היום נטייה להתגעגע לימים בהם ה-NBA הייתה קצת ליגת כדורסל וקצת ליגת ראגבי. "השחקנים אז היו קשוחים! היו גברים! היום הם רכיכות!". כמו רוב הנוסטלגיות, זו גם רומנטיזציה של המציאות וגם געגוע למשהו שלא בטוח שהיה יותר טוב. וויליס ריד, הקפטן המיתי של אליפויות הניקס בשנות ה-70', שהלך לעולמו השבוע בגיל 80, הוא יוצא מהכלל מוחלט לכוכביות האלה - גם באמת משהו שאין היום, וגם באמת משהו שחבל שאין היום.
בעידן אותו עיצבו ווילט צ'מברליין וביל ראסל, וויליס ריד היה סנטר יעיל מאוד, חזק כמו משאית ונחוש כמוני בדרך לגלידת שוקולד. היתה לו קריירה קצרה יחסית, רק עשר שנים, שהסתיימה בגיל 31 בגלל פציעות, אבל הוא לא היה צריך יותר מזה כדי להפוך לאגדה. הוא הוביל את הניקס לשתי האליפויות היחידות שלה, והיה אחראי לאחד הרגעים החזקים והמרגשים בהיסטוריה של ה-NBA.
במשחק מספר 5 של גמר הפלייאוף 1970 בין הניקס ללייקרס, הלך ריד לסל וקרע שריר ברגל ימין. איכשהו, הניקס הצליחו לנצח בלעדיו ולעלות ל-2:3 בסדרה. את משחק 6 ריד החמיץ, ו-ווילט צ'מברליין קלע 45 נקודות ללייקרס. ואז הגיע משחק 7, ב-8 במאי 1970, במדיסון סקוור גארדן. כשהניקס עלו לחימום ריד נשאר בחדר ההלבשה לעוד נסיון טיפול אחד. אף אחד לא ידע אם הוא ישחק. ריד קיבל זריקות הרדמה לרגל וכמה דקות אחר כך יצא מדדה מהמנהרה לאולם. זקני ניו יורק מוכנים להישבע כי הגארדן מעולם לא היה רועש יותר. "חשבתי לעצמי שכך חייבת להרגיש רעידת אדמה", סיפר ריד שנים אחר כך.
סוחב צליעה בולטת ובבירור לא יכול ולא צריך להיות על המגרש, קלע ריד את שני הסלים הראשונים במשחק, והשיג את 4 הנקודות היחידות שלו ב-27 דקות. נישאים על גבי ההשראה שלו - וגם על גבו של וולט פרייז'ר האדיר עם 36 נקודות ו-19 אסיסטים - ניצחו הניקס וזכו באליפות ראשונה בהיסטוריה. ריד יכול היה לפרוש באותו רגע, הייתה לו אליפות והיה לו רגע כל כך מכונן, שעד היום הוא מדד להתעלות ספורטיבית תחת כאב פיזי. "רגע וויליס ריד", קוראים לזה.
ריד לא פרש כמובן באותו יום ובסיומה של עונה בה נבחר ל-MVP גם של העונה וגם של גמר הפלייאוף. הוא רק צירף את זה לרשימת ההישגים שלו שכוללת את 'רוקי השנה' ב-1965, עוד אליפות עם הניקס ב-1973, שבע הופעות באול סטאר וממוצעי קריירה של 18.7 נקודות ו-12.9 ריבאונדים. הוא כמובן חבר בהיכל התהילה, נכלל בכל רשימת 'הגדולים בכל הזמנים' והגופיה מספר 19 שלו היתה הראשונה שהניקס הוציאו לפנסיה אי פעם.
ריד נולד ב-25 ביוני 1942 בלואיזיאנה, אחת המדינות הגזעניות ביותר בדרום, בן יחיד להורים דתיים שלמד על בשרו את חוקי ההפרדה הגזעית. למרות זאת, ריד תמיד טען כי מעולם לא טיפח טינה ללבנים, ובכלל שמח להיות בתיכון בו היה רק תלמידים שחורים. הוא למד באוניברסיטת גראמבלינג בלואיזיאנה ותיכנן להיות מורה, אבל ממוצעים של 26.6 נקודות ו-21.3 ריבאונדים בשנתו האחרונה בקולג׳ הביאו אותו לדראפט.
הניקס בחרו אותו בסיבוב השני ב-1964, והציעו לו חוזה של 11,000 דולר עם בונוס חתימה של 3,000 דולר, הוא אמר אז לאדי דונובן, הג'נרל מנג'ר של הקבוצה, שהוא רוצה בונוס גדול יותר. דונובן אמר לו להרוויח את זה על המגרש, אז זה מה שהוא עשה, ולא רק במהלך משחקים. למרות גילו הצעיר, הפך ריד במהירות למנהיג של הניקס ובגיל 24 מונה לקפטן.
פעם אחת איחר הגארד קייזי ראסל, אחד משחקני ההתקפה החשובים של הניקס, לאימון. התברר שהוא נעצר במישיגן על ידי שוטרים באיומי אקדח, כי הם חשבו שהשחקן השחור עם הזקן היה אסיר שחור עם זקן שברח מוקדם יותר מהכלא. ראסל הגיע לגארדן נסער מאוד, וכשהצטרף לאימון החל לשלוח מרפקים לשחקנים הלבנים של הניקס. ריד עצר את האימון, ניגש לראסל ושאל מה הוא עושה. ראסל ענה: "תהיה בשקט, דוד טום" (כינוי גנאי לאדם שחור שמשרת עליונות לבנה).
ריד, שבא מהדרום הגזעני, נפגע מאוד, אבל בכל מה שקשור למעורבות חברתית מחוץ למגרש, הוא לא היה ביל ראסל. הוא זכר שיעור שלמד מהמאמן שלו במכללת גראמבלינג, פרדי הובר, שבתחילת שנות ה-60 הזהיר את שחקניו השחורים כי הם מאפשרים לקרעים הגזעיים המתלהטים בארה"ב להפריע להם על המגרש. "הוא נהג לומר, 'אתם ספורטאים ואתם לא צריכים להפגין בחוץ'", סיפר ריד, "הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות הוא את מה שאתם עושים הכי טוב". עם השיעור הזה אמר ריד לקייזי ראסל: ״תהיה בשקט ותשחק בצורה הנכונה, או שהדוד טום הזה יבעט לך בתחת".
תודה, קפטן
וויליס ריד פרש ב-1974. הוא היה רק בן 31, אבל הפציעות נערמו ובסופו של דבר הכדורסל לא היה עד כדי כך חשוב לו. הוא אהב הרבה יותר לדוג ולשבת לבד בטבע. אז הוא בנה בית ענקי בלואיזיאנה, רחוק מהאורות של ניו יורק, ורחוק מהקריאה המוכרת של השדר מארב אלברט, כשדידה באותו ליל מאי 1970 מחדר ההלבשה לריצפת הגארדן: Here comes Willis. הוא נראה מעט מאוד בעשרות השנים שחלפו, אבל המקום בליבם של ניו יורקרים שאפילו לא נולדו אז, נשאר קבוע. כשהידיעה על מותו התפרסמה השבוע, חזר ביטוי אחד שוב ושוב בתגובות וההספדים של אוהדי הניקס: "תודה, קפטן".
פורסם לראשונה: 11:00, 24.03.23
