לכאורה, הכדורגל הישראלי נמצא בפריחה חסרת תקדים - הישגים יוצאי דופן של הנבחרות הצעירות, נבחרת בוגרת שנאבקת באופן אמיתי על כניסה לטורניר גדול אחרי למעלה מחצי מאה, שחקנים ומאמן בליגת האלופות. המשותף למחוללים של כל אלו, שהם חיים את העסק בתוך בועה מגנה. דרכם אל המגרש תמיד חלקה, אף שוטר לא מאיים על שלומם, והם לא נאלצים להידחס אל המגרש מבעד לשער כניסה בודד כמו חיות במכלאה. הם מעולם לא היו בצד השני של המתרס - ביציע. זו אולי תקופה נפלאה להיות שחקן, מאמן, מנהל ועסקן בכדורגל הישראלי, אבל תקופה אפלה להיות בה אוהד מן השורה.
האדם הפשוט, שמעניק לכל העסק הזה את הלגיטימציה הציבורית שמקדמת השקעה כספית ובתורה מתורגמת להצלחה מקצועית, הוא לא חלק מהחגיגה. אם כבר, החגיגה היא על חשבונו. להיות אוהד בישראל זה עסק למכורים במקרה הטוב, או למזוכיסטים במקרה הרע. צריך שלא להיות מסוגלים להפסיק, או ליהנות מהכאב. האוהד משקיע מזמנו וממרצו, ומה הוא מקבל בתמורה? תורי ענק ביציעים, דחק ברמה שמסכנת את שלומו וליהוק לתפקיד בובת ריסוק עבור פרשי המשטרה. מי שהיה אתמול בבלומפילד לא יכול היה להכריע אם הגיע למשחק כדורגל או נפלט ממכונת זמן היישר לתוך פלישה של הצבא המונגולי.
האלימות הזאת, שמקורה דווקא בגוף שאמון על שלום הציבור, היא המשך ישיר לדה־לגיטימציה שעובר האוהד הישראלי. בסרטוני תדמית של משרדים ממשלתיים הוא מוצג כחוליגן, תוך תיאור מניפולטיבי של ההווי ביציעים. מדיניות ענישה קולקטיבית תורמת לכינוסם של האוהדים תחת מקשה אחת, כאילו כולם עבריינים וכולם ראויים ליחס ככאלה. כחלק מההווי הזה, מותר דמו של האוהד.
הדרבי התל־אביבי היה פעם חלון הראווה של הכדורגל הישראלי, אבל בשנים האחרונות הוא גם חלון הראווה של חוויית האהדה בישראל. הדרישה המנותקת של מעצבי השיח סביב הענף היא "לדבר רק על כדורגל", אבל אין פה "רק כדורגל". זו יותר הכחשה מאשר שאיפה לאוטופיה, שכן בערבים כמו אתמול, כמעט ואין בכלל כדורגל. המשחק נפתח באיחור של חצי שעה כמו כדי לנרמל את האירועים הבלתי נסלחים מחוץ לאצטדיון, בבחינת נחכה קצת וזה יעבור. אבל "משחק" לא יכול להתקיים אם קודמת לו מלחמה, וכשילך ויגדל הפער הזה, בין הסיפוק הגדול של הכדורגל הישראלי ממה שקורה על הדשא לכאוס הגדול שמתרחש מחוצה לו, העסק כולו ייקרע.
עוד ערב גרוע למועדון גרוע
בשלב מסוים כבר לא היה במי לחבוט מחוץ לאצטדיון, אז אפשר היה להתפנות לחבטות בתוכו. הסכם שלום בין המשטרה לאוהדים ייחתם לפני שהפועל ת"א תנצח בדרבי. היא דווקא התחילה טוב, אבל לצערה הטוב הזה נמשך שלוש דקות וכדורגל משחקים שעה וחצי. המסירה הרעה של עמרי אלטמן למאוויס צ'יבוטה הרסה התקפה מתפרצת מבטיחה ולאחריה האדמה בלעה את הפועל ושכחה להחזיר. הבעיטה הראשונה שלה לשער הייתה בדקה השלישית, ועוד לפני שהיא בעטה בפעם השנייה, בדקה ה-45, מכבי כבר הספיקה לכבוש שלושה שערים. בהמשך יבואו רק עוד שניים ולא שלושה שהיו מסדרים היסטוריה ואת הערב הכי גרוע עבור מועדון שכולו ערב גרוע אחד גדול.
הפועל ניסתה להרים את הראש, במערך הכי התקפי שהסגל האפור שלה מסוגל לייצר, וגילתה שזה היה הרעיון הכי גרוע שחלף בראשה אי פעם. הצורה הכי התקפית של הפועל – עם צ'יבוטה, ואלטמן, והישאם לאיוס, ואלן אוז'בולט – לא הספיקה כדי לדגדג את ההגנה הבינונית של מכבי, אבל הייתה מספיק פרוצה כדי לחטוף כהוגן בצד השני. מעולם לא הייתה קבוצה כל כך לא מאיימת, שהייתה במקביל כל כך חשופה מאחור. הפועל סיכנה את מכבי כאילו היא במערך 0:5:5, אבל חטפה במתפרצות תוך כדי. זה לא מתקבל על הדעת. שערוריות רבות היו אתמול בסביבת בלומפילד, ובכללן אחת ספורטיבית.
פורסם לראשונה: 07:25, 27.09.23
