יש שלוש קבוצות בליגת העל שמרשות לעצמן משום מה להיראות בפומבי בלי בלם זר אחד לפחות – בני־סכנין, הפועל ירושלים ובית"ר ירושלים. גם להפועל באר־שבע אין בלם זר פר אקסלנס מאז אזרוחו של מיגל ויטור, אבל ה"זרות" הרצויה היא לא שאלה של מרשם האוכלוסין – העניין הוא בבלם שרכש את רזי המקצוע מעבר לים, ויטור הוא כזה. ל־11 מ־14 קבוצות יש הכרת הטוב ואין עיניים גדולות: הן מבינות שאם כבר שיחק להן המזל והן מצאו בלם ישראלי ראוי אחד, לא צריך להתגרות במזל ולצוות לו עוד אחד בניסיון לדפוק את הקופה.
החוק הוא ברור: במרכז ההגנה חייב להיות לפחות שחקן אחד שלא יכול לצטט בחופשיות מ"גבעת חלפון אינה עונה". זה לא אומר שכל בלם זר משדרג אוטומטית את ההגנה – אלוהים וסוכני השחקנים יודעים שיש ביניהם כמה שמתאימים יותר לכדורסל מאשר לכדורגל – אבל בטוח שבלי בלם זר אי־אפשר להשתדרג.
גם בין שלוש הקבוצות החריגות יש הבדלים. סכנין (מארון גנטוס וחסן חילו) והפועל ירושלים (שחר פיבן ונועם מלמוד) יודעות היטב את מה שיודעות הפועל חיפה והפועל ת"א, הפועל פ"ת והפועל חדרה – לראשונה היה את סטפן מרינוביץ' עד שזה עזב את הארץ בעקבות המלחמה, ולשנייה יש כבר שנתיים את אונדז'יי באצ'ו, שכרגע פצוע, והוא מהטובים בליגה בתפקיד.
רק בית"ר ירושלים מתעקשת להמציא את הגלגל מחדש כמרובע: אין לה בלם זר אחד בסגל, וגם לא היה. אוראל דגני ואדי גוטליב, זה מבחינתה מספיק. זה בהחלט מספיק, אבל לא לבית"ר אלא ליריבות שלה. דגני היה אשם בשלושת השערים הראשונים שספגה בית"ר באחת מתצוגות היחיד הגרועות של העונה. כשהבינו שם שיש בעיה, הם מצאו פתרון שרק העצים אותה – עוד בלם ישראלי, אורי דהן.
זו עונה שבה עצם הרעיון של השחקנים הזרים מאבד מערכו – מן הסתם אחרי 7 באוקטובר, אבל גם לפני. קבוצות, גדולות כקטנות, רחוקות מלנצל את המכסה המותרת להן. מכבי ת"א עולה לא פעם עם שניים בהרכב, וכך עשו השבת גם סכנין, אשדוד, הפועל באר־שבע והפועל חיפה. להפועל ת"א היו שלושה כאלה.
לבית"ר, עד שחרורו של דני הוצ'קו בשבוע שעבר, היו שישה זרים בסגל. לכאורה, מוכנותה לנצל את המכסה במלואה מעניקה נסיבות מקלות להיעדרו של בלם זר – היא מכירה בחולשת ודלילות השוק המקומי, פשוט החליטה לשחק עם זה קצת אחרת. "קצת אחרת" זו הגדרה עדינה. בית"ר סיימה את חלון ההעברות האחרון עם שלושה קשרים אחוריים זרים, שני חלוצים זרים ושוער זר. זה כמו לצאת מהבית עם שלוש חולצות, שני כובעים ונעליים, אבל בלי מכנסיים. אז כרגע רואים לה.
ביצת הפתעה
אלעד מדמון בקע מביצה. יום אחד הוא לא היה, ולמחרת הוא פשוט הופיע. הוא עוד לא בן 20 וכשהוא היה בן 18 הוא עוד לא היה – רק תשעה שערים בליגת העל לנוער בעונה שעברה. נקודת המוצא של מדמון לעונה הנוכחית הייתה הכי נמוכה שאפשר להעלות על הדעת – חלוץ מחליף בקבוצה שאפילו לא מתיימרת להבקיע יותר מדי. חדרה לא מייחסת חשיבות מיוחדת לשחקני התקפה שעולים בהרכב, אז מה היא כבר חושבת על מי שיושב בספסל? מי צריך רזרבה למוצר שממילא לא נעשה בו שימוש? אם זה תלוי בניסו אביטן, הוא מפרק את מסגרת השער ומכין ממנה תמרורים, משחק על 0:0 מכאן ועד לקץ הימים.
אבל מדמון, כמו החיים, חזק מהכל, וכך יש לו כבר שישה שערי ליגה וזאת למרות שפתח בהרכב בפעם הראשונה רק במחזור השישי. הוא אמנם כבש לראשונה כבר במחזור החמישי, רגע לפני עצירת הליגה, אבל ההתפוצצות שלו התרחשה רק עם חידושה. הוא להיט של אחרי מלחמה, גרסת הכדורגל ל"לצאת מדיכאון" של יגל אושרי. שלושה שערים מול מכבי פ"ת, אחד נוסף מול הפועל ת"א, ואתמול מול מכבי חיפה.
בחצי השעה הראשונה מול האלופה מדמון עשה כל מה שהוא רוצה - חילק עקבים, הוריד עם הכתף, לקח לעבדולאי סק כדור בראש בפעם אחת וחטף לו אותו מהרגליים בפעם אחרת בדרך למפגש עם שריף כיוף. סק נשף בעורפו על פני 30 מטרים, אבל מדמון היה מספיק קר רוח כדי לסיים את זה ברשת למרות שהיה לו יותר מדי זמן לחשוב מה הוא יעשה – לעולם לא מצב אידיאלי עבור חלוץ, שזה מקצוע אינטואיטיבי.
זה יכול היה להיות סיפור גדול, על השחקן האלמוני שגמר למכבי חיפה את העונה, אבל כשהמשחק נגמר, חמישה שערים של חיפה מאוחר יותר, אפילו מדמון כבר לא זכר שהבקיע. כשהוחלף בדקה ה־63 אביטן מאוד כעס עליו. למה הוא היה חייב לדגדג את המפלצת, שאל, ומדמון ביקש סליחה, אבל הוא לא יכול להבטיח שלא יעשה זאת שוב.
הווה ורוד
ביום שלישי שעבר, עם ה־0:2 על מכבי פ"ת, רשמה הפועל ת"א ניצחון ליגה שני ברציפות, דבר שלא עשתה מאז ינואר 2022. אנחנו רגע לפני 2024, כן? במשך כמעט שנתיים הפועל ת"א לא הצליחה לחבר ניצחון לניצחון בליגה שחצי ממנה היא פיליטון על כדורגל. זו קומדיה אחת גדולה, אבל היא מסרבת לצחוק.
שני ניצחונות רצופים בשנתיים אמורים לקרות מתוקף המקריות, אבל מסתבר שגם המקריות זקוקה למעט שיתוף פעולה כדי לקרות. התקופה הנוכחית היא הגיל השלישי של הפועל – מועדון שהתחושה שהוא מעניק היא כי הטוב ביותר מאחוריו, ואת מה שלא הספיק להשיג עד כה בחייו הארוכים, כבר לא ישיג. היו לו כמעט 90 שנה, מראשית ימיו ועד לשובו של חיים רמון, כדי ליהנות - לצבור הישגים, נכסים, חוויות. ומאז המטרה היא שיהיה כמה שפחות רע.
זו הסיבה שכל אירוע יוצא דופן שאינו לרעה הוא סיבה למסיבה – אפילו שבוע של ניצחונות על בני־ריינה, מכבי והפועל פ"ת לעיני 4,000 צופים במצטבר. בשבוע אחד כבשה הפועל ת"א שמונה שערים, חלקם ייחשבו יפים גם עבור מי שלא נמצא בדיאטת כדורגל כבר שנים. עקבים, תנועה לשטח, משחק בנגיעה.
כל הטוב הזה לא חייב להתברר בהמשך כתחילתה של גאולה וכצעד ראשון בשיקום עקבי של יסודות המועדון. גם אם זה מקרי, לא נובע מדבר ואינו מנבא דבר, זה מרענן. העבר מסובך מדי, העתיד פריווילגיה – כל מה שיש הוא ההווה, ולפתע הוא אפילו מתמשך.
