יכול להיות שאני טועה – ככה זה עם זיכרון, הוא לפעמים קצת קצר ומשקר, אבל אני מתקשה לזכור חלון העברות יותר מרתק ומעניין מזה שקורה ממש עכשיו. מכבי חיפה שוברת שיא העברות ועל הדרך מחזירה את ניקיטה רוקאביצה "הביתה", ערן זהבי וגם ולדימיר איביץ' שוב צהובים, שלא לדבר על ניר ביטון והקאמבק שלו לליגת העל.
אבל באמת ששום דבר לא משתווה ל־העברה של הקיץ בינתיים. לא, לא מדובר על עסקת שי אליאס, שכנראה עד עכשיו ראשי הפועל ת"א לא מבינים איך אלונה שילמה להם עליו 750 אלף יורו, אלא צירופו של תומר חמד, ממש-ממש משום מקום. לא היה אפילו רמז, ואפשר וצריך להחמיא למועדון שהצליח לשמור על ההחתמה הזו בסוד עד הרגע האחרון.
אחרי קריירה באמת אדירה בחו"ל, כולל עונות מצוינות בספרד ובליגת המשנה באנגליה, חמד ינסה להראות שגם בגיל 35 הוא עדיין בכמה רמות מעל הכדורגל הישראלי. ואם מבחינה רפואית הכל תקין, אין לי ספק שהוא כזה. לא ברור למה, אבל ראיתי תגובות מזלזלות של אוהדי באר־שבע, שטוענים שהוא מבוגר מדי. אנחנו לא ב-1995, ששחקנים אחרי גיל 30 שוקלים פרישה.
טוב, צודקים, חמד באמת מבוגר, "שחקן גמור", אבל מה זה אומר על רוקאביצה וזהבי "הצעירים", שנולדו פחות משלושה חודשים אחריו? כן, תופתעו לשמוע ששלושתם בני אותו גיל בדיוק, ואני לא בטוח בכלל את מי מהם אני מעדיף אצלי בקבוצה.
יש משהו מאוד מיוחד בחמד, כזה שיש בשחקנים בודדים בלבד בכדורגל שלנו – מוסר עבודה ברמות הכי גבוהות. לא הייתי בשום אימון של אלמריה או ברייטון, אך אני בטוח שהוא מעולם לא זילזל, תמיד השקיע את כולו ולא התלונן – כל הזמן חיפש לעבוד ולהשתפר.
מכירים את המונח "סרטן בחדר ההלבשה"? חמד הוא ההפך הגמור. גם אם יסיים את העונה עם פחות מ־25 שערים כמו שמצפים מהאיש והפיו־פיו (אגב, בדרך כלל מלך השערים לא מגיע מהאלופה), הוא אמור להיות הדבק בבאר־שבע; בדיוק מה שהיה המאמן שלו, אליניב ברדה, באליפויות הקודמות של המועדון.
