לרומא יש שתיים, גם לליסבון, ללונדון יש שלוש, למדריד יש שתיים, לאמסטרדם ולפריז יש אחת – אבל איזו אחת. איפה שלא תשים את היד על מפת אירופה, תמיד תיפול על עיר בירה עם קבוצה מייצגת, תחרותית. רק בברלין אין. זאת אומרת - יש שתי קבוצות, ושתיהן בליגה הראשונה, אבל אף אחד לא מגיע לברלין לראות אותן, הן לא מאיימות על צמרת הליגה ולא נאבקות בסיבובים האחרונים של אירופה. איך קרה שבארץ מטורפת לכדורגל, בארץ שהוציאה קבוצות־על ממינכן ומדורטמונד, דווקא ברלין לא מצליחה לפרוח בכדורגל? איך זה יכול להיות שאין אליפות ברלינאית אחת מאז 1931?
התשובה הראשונה, כמו הרבה תשובות לשאלות לגבי ברלין, היא שזו לא באמת גרמניה. ברלין הייתה מחולקת לשני משטרים שונים ולשתי דיסציפלינות חיים אחרות, ומעולם לא יכלה לחבר בין השחקנים הכי טובים בעיר. עד שזה קרה הקבוצות האחרות כבר ביססו את מעמדן בבונדסליגה. כשהקבוצות של ברלין יכלו להתחבר עם הפלת החומה, העיר נקלעה למשבר כלכלי קשה (שנמשך בערך עד היום). בלי מימון, הקבוצות לא יכלו לפתח תשתיות נוער, ומי שכבר צמח מהנוער נקטף מהר על ידי הקבוצות האחרות.
גורם שלישי היה הרב־תרבותיות של ברלין. אין אף עיר בגרמניה שיש בה כל כך הרבה קהילות, קבוצות אתניות, דתות וכו' – ולכל אחת מהקבוצות הללו יש מועדון כדורגל משלו. כל הגורמים האלה יוצרים עיר עם הרבה כדורגל אבל בלי מסורת, ובלי מסורת של אהדה, בסיס האוהדים של הרטה ואוניון, שתארח הערב (22:00) את מכבי חיפה במחזור השני של שלב הבתים בליגה האזורית, הוא קטן ביחס לכלל אוהדי הכדורגל בעיר, שדבקים באהדתם לקבוצה מארץ הולדתם או לקבוצת הקהילה שלהם.
לבאיירן מינכן, למשל, יש אליפויות ומורשת של ניצחונות והפסדים שוברי לב. יש לה נרטיב. מה אנחנו באמת יודעים על הרטה ואוניון ברלין? ללכת למשחק של באיירן זה דבר אופנתי, מקום להיראות בו. להרטה ולאצטדיון שלה אין את האפיל הזה.
אור עולה מהמזרח
הרטה ברלין כבר מזמן הייתה צריכה להיות ריאל מדריד, או לפחות רומא. ברלין היא המטרופולין הכי גדול של המדינה הכי עשירה באירופה. כל אחד היה אמור לרצות לבוא לשחק אצלה. אבל ברלין, שלושים שנה אחרי שנפלה החומה, היא עדיין עיר מחולקת. כל קבוצה והפרובינציה שלה. הקבוצות של ברלין משקפות יפה את העיר עצמה: חסרות תשתית, מנסות לחיות אחרי מאה סוערת, מתגלגל בהן הרבה כסף אבל הניהול זוועתי.
מבחינה היסטורית הכדורגל המזרח-ברלינאי היה איכותי יותר מאשר במערב. חלק מהעובדה הזו קשור לספורט, אבל ישנו גם החלק של התערבות והשפעה פוליטית. משטרים כמו המזרח־גרמני הרוויחו הרבה במלחמת התעמולה דרך הצלחות ספורטיביות. כשהחומה נפלה, גם ההשפעה הזו נפלה, שחקנים נפוצו לכל עבר, תשתית של שלושים שנה ירדה לטמיון. משחקי הדרבי של אוניון נגד הרטה מחווירים לעומת הדרבים של אוניון האנטי־ממסדית נגד דינמו ברלין, שהייתה הקבוצה של השטאזי. הדרבים של פעם היו של אידיאולוגיות קיצוניות. היום הם יותר עניין של מעמדות.
הכניסה של הכסף הגדול להרטה בשנים האחרונות לא ממש עזרה לה, להפך. כסף קפיטליסטי מהיר לא מזוהה עם ברלין. דווקא אוניון החדשה והמזרחית מזוהה הרבה יותר עם האופי הקהילתי והלא ממסדי של העיר. ההצלחה היחסית של אוניון, ובעיקר הדרך בה הושגה, לא רק שעומדות בניגוד להרטה אלא גם בניגוד מוחלט לקבוצה אחרת שעלתה מהמזרח, RB לייפציג. במידה מסוימת אוניון מייצגת את הכדורגל הישן מול הכסף הגדול שמגיע מחוזי הטלוויזיה. זו קבוצה שקשה מאוד להיות נגדה. בלעדיה הליגה הגרמנית תאבד לחלוטין את ליטרת הרומנטיקה שלה, ותהפוך לליגה של בעלי ממון.
אוניון אולי לעולם לא תביא כבוד לעיר הבירה ברלין, לא בדמות גביעים ואליפויות, אבל היא מייצגת את העיר שלה אולי יותר מכל מועדון בכל עיר בירה אחרת. קהילתי, לא ממש עשיר, שוויוני, רווחתי, ראש פתוח, סוג של אנדרדוג, נשמה של מתנגד משטר, סולידריות. אחת מקבוצות הנשים הראשונות בכדורגל הגרמני (הרבה לפני המערב). מאבק כלכלי מתמשך. הומור שחור ("החומה עומדת ליפול", לפני כל כדור חופשי) והפחד מההצלחה ("שיט, אנחנו הולכים לעלות"). גיבורת מעמד הפועלים.
