אחת הנקודות המרתקות בסיפור הזכייה האחרונה של גולדן סטייט באליפות ה-NBA היא דווקא יכולתו של הכוכב הגדול ביותר שלה, סטף קרי, לשמש כמספר 2 של כוכב גדול ממנו. לא, לא באליפות הזו. הכוונה, כמובן, לאותן שתי אליפויות שבהן ניגן קרי כינור שני לקווין דוראנט. כי אחת התכונות היפות שהופכת שחקנים לגדולים היא לדעת מתי לזוז הצידה ולפנות מקום למישהו שנכנס למרכז הבמה ותופס את מרכז העדשה.
עזבו לרגע את קרי. יש שתי דוגמאות מצוינות לספורטאים מצטיינים שלא ידעו איך עושים את זה, ולא זו בלבד, אלא שאף חשבו שהם מספיק גדולים בזכות עצמם כדי לסחוף קבוצה אל התואר המשמעותי מכולם. ניימאר, למשל. הקיצוני הצעיר שהגיע מסנטוס הברזילאית לברצלונה בשנת 2013 השתלב מצוין עם לאו מסי ולואיס סוארס. ועד מהרה הפך להיות חלק ממכונת התקפה של ה-MSN שרקדה בתוך הרשתות, הבקיעה נונסטופ וזללה תארים בלי הפסקה. לא רק שבעונת 2014/2015 ברצלונה זכתה כמעט בכל תואר אפשרי, אלא שהשלישייה הזו לבדה הבקיעה 122 שערים (בעונה אחת!) – מספר דמיוני לפי כל אמת מידה. אז אמנם ברצלונה הייתה בלתי ניתנת לעצירה, אבל היא הייתה הקבוצה של מסי. הארגנטינאי היה מלך המגרש, ארכיבישוף הניצחון וקיסר קטלוניה. ניימאר, גם אם מסי נתן לו את כל הקרדיט שבעולם, היה ונשאר הברזילאי הצעיר שמלהטט על המגרש אבל אינו אלא בורג חשוב במכונה של מסי.
אחרי כמה שנים של זכייה בתארים, ניימאר החליט לפרוש כנפיים. הסבירו לו שהוא גדול, שהוא ענק, שהוא האיש שבלעדיו אין ברצלונה ולא תהיה. שהוא צריך להנהיג ולא להיות חלק מאיזה טריו דרום-אמריקאי בקטלוניה. שהוא יכול לקחת קבוצה לתואר החשוב מכולם, זה של ליגת האלופות, גם ללא שותפים בהנהגתה. פריז סן ז'רמן, ששילמה 222 מיליון אירו רק כדי לשחרר אותו מהחוזה עם ברצלונה, לקחה אותו בשתי ידיים. אבל מאז שהגיע לשם, זה לא היה בדיוק אותו דבר. בכלל לא. אפילו לא קרוב.
מה לא היה שם: מריבות עם אדינסון קבאני, יחסים חשדניים עם קיליאן אמבאפה, ויכוחים על זהות בועטי הפנדלים והמון תקריות קטנות שהבהירו לניימאר שגם אם הוא מאוד רוצה להיות מנהיג, הוא לא באמת נתפס ככזה. שורת כישלונות של פ.ס.ז' בליגת האלופות רק המחישה את העובדה הזו. הקבוצה פשוט לא הצליחה להגיע רחוק יותר מרבע הגמר. וכאילו לא די בכך, כשנשבר הנאחס הזה ב-2020 והקבוצה הביסה את ריאל מדריד 0:3 בדרכה אל גמר גביע האלופות, אף אחד מהשלישייה הזו לא היה על המגרש. ניימאר נאלץ לחזות באנחל די מריה כשהוא מפגין יכולת שיא ולוקח את הקבוצה שניימאר עצמו רצה להנהיג אל גמר ליגת האלופות (שם הפסידו לבאיירן מינכן, אבל זה כבר סיפור אחר).
המעוף הגדול התרסק. הכישלונות המהדהדים של פ.ס.ז' בשנים הבאות רק הבהירו שהנהגת הקבוצה להישגים הייתה גדולה עליו. בשלב מסוים גם ניימאר עצמו התחרט על הנטישה וגישש את דרכו חזרה לברצלונה. כלי התקשורת דיווחו מדי יום על רצונו הנואש לשוב הביתה, אל תהילת העבר. בשלב הזה הוא כבר עשה לעצמו שם של אדם מפונק, קפריזי, עם בעיות מוטיבציה ואגו שמעצבן את הנוכחים בחדר ההלבשה. אף אחד שם לא אהב לקרוא שהכוכב מתחרט על שהגיע לפריז ומת לחזור לקטלוניה.
החיים, אמר פעם ג'ון לנון, זה מה שקורה לך כשאתה מתכנן משהו אחר. זה מה שקרה גם לקיירי ארווינג, אחד הגארדים המוכשרים ביותר שיצאו מהדראפטים של המאה ה-21. קליבלנד בחרה אותו וידעה מה היא עושה: הבחור התגלה כקלע מוכשר, חודר מיומן ובעל מוטיבציה גבוהה. דא עקא, קליבלנד לא הגיעה איתו רחוק. המפנה התרחש רק כשהגיע לברון ג'יימס ממיאמי, אחרי שהשיג שם את שתי האליפויות שלו. קווין לאב הצטרף ממינסוטה, ופתאום הפכה השלישייה הזו את הקאבס למשהו אחר. לברון, אז כבר מנהיג מוכח בקבוצה אלופה, לקח פיקוד. יחד איתו הגיעה הקבוצה אל מרחקי הפלייאוף, זכתה באליפות המזרח והפסידה רק בגמר לווריורס של סטיב קר ורביעיית סקא"ד (סטף, קליי, אנדרה, דריימונד). בעונה שלאחר מכן זה כבר נגמר באליפות, לא לפני שלברון דאג לפיטוריו של דייויד בלאט מהאימון. כי זה מה שקורה בקבוצות כאלה: מי שמביא לפיטורי המאמן הוא לא הגארד המוכשר או הפורוורד המוחצן, אלא מנהיג הקבוצה על המגרש ובחדר ההלבשה – מי שזה לא יהיה.
והחיים מהמשפט של לנון קרו לקיירי כשנמאס לו לחסות בצילו של האיש מאקרון, והוא החליט שהוא בשל להנהיג קבוצה בעצמו. העובדה שקבוצה שהייתה בידיו קודם לכן לא הגיעה לשום מקום כמו נשתכחה ממנו. אז הוא נטש את לברון ולאב בקליבלנד, עבר לבוסטון, ומה קרה לו שם אנחנו כבר יודעים. גם המעבר לברוקלין לא הפך אותו למנהיג של שום דבר, ולאחר מכן באו טרפת הקורונה וסירובו להתחסן ואז הבינו כולם שקיירי הוא אחלה שחקן, יכול להיות מס' 2 מעולה – אבל מנהיג הוא לא. כמו ניימאר, אם השחקן הנפלא הזה יכיר בכך שהוא יכול להיות מס' 2 הוא עשוי לזכות בתארים, אבל לבדו הוא אינו יכול למשוך עגלה בסדר גודל כזה. אלה החיים, וזה מה שקורה כשאתה עושה תוכניות שלא מתאימות לחיים האלה.
אז זה לא שכוכבי-על אינם יכולים להסתדר יחד. הם יכולים, אבל חייבים לוותר קצת. פול פירס היה המלך הבלתי מעורער של בוסטון עד 2007, אבל גם כשהיה בשיאו לא הצליחה הקבוצה להגיע רחוק. כשהנחיתו לו בגארדן את קווין גארנט ממינסוטה ואת ריי אלן מסיאטל, הוא הבין שהוא חייב לוותר קצת על הסטטיסטיקה והמעמד כדי להשיג תואר כלשהו. זה עבד. השלישייה המנוסה כבר ידעה שתואר חשוב מאגו, חבריה שיתפו פעולה באופן שהיה קטלני ליריבות וביחד היא הובילה את הסלטיקס לימים שלא ידעו מאז לארי בירד בשנות השמונים, כולל אליפות היסטורית ב-2008 על הראש של קובי והלייקרס. פירס, אגב, היה ה-MVP של סדרת הגמר – מה שמראה שוויתור כזה גם עשוי להשתלם.
יש עוד המון דוגמאות: קארים עבדול-ג'באר היה נפלא בלייקרס, אבל החל לזכות בתארים רק כשמג'יק ג'ונסון הגיע ולקח פיקוד. סקוטי פיפן היה אדיר, אבל שיקגו שלטה ביקום הכדורסל רק תחת הנהגתו של מייקל ג'ורדן, וכשבאטמן נשאר לבד הבולס לא הגיעו לשום מקום. דייויד רובינסון היה סנטר-על, אבל בחור נחמד וקצת מופנם; ורק כשטים דאנקן, מוטיבטור בחסד, בא לקבוצה והאדמירל זז מעט הצידה, סן אנטוניו זכתה באליפות היסטורית. מכבי ת"א הייתה קבוצת יורוליג לא רעה בכלל לפני שני עשורים, אבל רק כשהגיע שאראס יאסיקביצ'יוס, שהיה הגנרל על המגרש, היא זכתה בשני תארי יורוליג. אני מניח שהדברים ברורים.
בואו נחזור לשתי הדוגמאות שבהן פתחנו. ניימאר עומד להיפלט מפ.ס.ז'. הקטארים כבר הדליפו שהם דורשים רק 50 מיליון יורו תמורת השחרור שלו – פחות מרבע מכפי ששילמו עליו לפני חמש שנים בלבד. גם לקיירי אין ביקוש גדול, ולא בגלל שהכישרון נטש אותו, אלא בגלל אישיותו הבעייתית וההתעקשות שלו לעשות דברים בדרכו בלבד, גם כשזה על חשבון הקבוצה.
ואם כבר חזרנו אליהם, נסיים גם במי שעמו פתחנו. הגדולה של סטף היא שהוא הוביל קבוצה לאליפויות הראשונה והרביעית כמספר אחד בקבוצה, אבל היה מוכן לעמוד מאחורי דוראנט כמספר שתיים באליפויות השנייה והשלישית. וכזה שחקן, שהוא גם ראשון וגם שני (ואני משוכנע שהיה מוכן להיות גם שלישי בהיררכיה), טרם היה לנו בליגה. מילה שלי.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
