שנת 2024 יצאה אתמול לדרך וממש במקרה הסתיים גם הסיבוב הראשון של ליגת העל, שחזרה אחרי הפסקה בעקבות המלחמה בעזה. הנה כמה מהמגמות הבולטות של הסיבוב הזה.
הליגה שייכת לוותיקים
אז מי הכוכבים של הסיבוב הזה? ליאור רפאלוב בן ה-37, ערן זהבי בן ה-36 ושלומי אזולאי בן ה-34. מסקנה: גיל הפרישה עולה, ואיתו גם היכולת של שחקנים מבוגרים להוביל קבוצות. עד לא מזמן, גיל 30 היה הגיל שבו מתחילים לשאול שחקן אם הוא חושב על פרישה, היום גם שחקנים בני 35 מתרוצצים על המגרש כמו ילדים שעלו מהנוער.
זה לא שהדור של רפאלוב וזהבי איכותי במיוחד, פשוט הדור שבא אחריהם לא הצליח לתפוס את המושכות. כמעט שאין שחקנים ישראלים שיכולים לסחוב קבוצה בטווח הגילים שבו כדורגלנים מגיעים לשיאם (26-30), רפואת הספורט המתקדמת מאפשרת לדחות את גיל הפנסיה (ד"ש מלברון ורונאלדו). וכך נוצרו הרכבים בהם חצי מהשחקנים חושב על הבגרות בתנ"ך, ולחצי השני יש ילדים שעוד מעט מתגייסים לצבא.
נכון, הייתה תקווה שזאת תהיה העונה של השחקנים הצעירים, אבל החלוץ הצעיר היחיד שמככב באמת הוא אלעד מדמון מהפועל חדרה - שבכלל לא היה חלק מנבחרת הנוער שהצליחה במונדיאליטו. הכוכבים של הקיץ עדיין לא מצאו את המקום שלהם בחורף (למעט ענאן חלאילי ורוי רביבו). בינתיים, העולם שייך לוותיקים. כשמכבי חיפה ומכבי ת"א צריכות שער בדקות הסיום, הן מקוות שרפאלוב וזהבי יצילו אותן. שלומי אזולאי הוא בכלל תופעה מדהימה, חלוץ שאף פעם לא זכה להערכה לה היה ראוי. עכשיו בבני ריינה רואים איזה שחקן מגוון הוא ואיזו השפעה יש לו על המועדון, ובטוח שיש קבוצות שמתחרטות שוויתרו עליו.
מאמנים חסרי ניסיון
בעוד גיל הכוכבות הולך ועולה, כמות הניסיון הדרושה למאמן בליגת העל הולכת ויורדת. נראה שניסיון הוא דווקא חיסרון (כי אין בנמצא מאמן שאין ברזומה שלו פיטורים), וגם האוהדים מבקשים מישהו שלא הפסיד להפועל חדרה (אבל גם לא ניצח אותה). מאמן חדש ופחות מוכר מביא איתו גם מחמאות על "יציאה מהקופסה" וגם את הפנטזיה שאולי הוא ברק בכר הבא.
מכבי חיפה נתנה את המפתחות למסאי דגו ומכבי ת"א הלכה על רובי קין, מה שהקל מאוד על הפועל ת"א להביא את בורחה למה במקום מייקל ולקאניס שעזב לאיאקס. מכבי נתניה מומחית בלהביא שמות חדשים ומסקרנים (בני לם, רן קוז'וך ועכשיו גיא צרפתי), ושאר הקבוצות עדיין מחפשות את המושיע שלהן. הדרישות: מתחת לגיל 40, גג בן 45. ניסיון בעבודות דומות: חיסרון משמעותי. מחפשים מישהו חדש שעוד לא התלכלך בקרבות הישרדות, לא הספיק לשחק על תיקו ואולי גם עולה פחות כסף לפטר אותו במידת הצורך.
מה שכן, המאמנים הצעירים הללו באמת מנסים לבדל את עצמם מהדור הוותיק יותר באמצעות כדורגל התקפי. הקבוצות הקטנות הבינו שכדורגל התקפי הוא לא רק כדורגל מנצח, אלא גם כדורגל שמאפשר לשחקני התקפה להביא מספרים שיאפשרו את מכירתם בכסף גדול. כולן רוצות איזה אלעד מדמון משלהן כי הגדולות שופכות את הכסף על שחקני התקפה. קל יותר למכור חלוץ שהגיע לדו ספרתי, מאשר בלם שכדי לבדוק את תרומתו צריך לפעמים להשתמש בסטטיסטיקות מתקדמות.
איזה עומס
"עוד שבת של כדורגל"? יש גם את יום ראשון, ושני, ורביעי, לפעמים משחקים ביום חמישי כאילו הם מכבי ת"א ביורוליג. בגלל המלחמה ליגת העל הפכה ל-NBA עם משחקים בכל יום (מינוס הרמה הגבוהה). מאמנים מתחילים לחשוב על המשחק הבא כבר במחצית, וקבוצות שבקושי גירדו 11 שחקנים סבירים לליגת העל מחפשות להרחיב את הרוטציה שלהן.
מרוב עומס משחקים, לא שמנו לב שמשחק העונה בין מכבי ת"א למכבי חיפה עוד לא שוחק כי הוא נדחה. זה לא קצב שליגת העל רגילה אליו, אבל צריך גם לציין שהעומס לא באמת משפיע על התוצאות והטבלה נראית פחות או יותר כמו שדמיינו אותה בתחילת העונה. לא ראינו הפתעות שגרמו לנו לתפוס את הראש. היינו שמחים לראות עוד 4:4 כמו שבית"ר ירושלים והפועל באר-שבע סיפקו, נחכה למשחק העונה (הראשון מבין ארבעה).
איזו ליגה צמודה
מכבי ת"א ומכבי חיפה תפסו מרחק ביטחון משאר הקבוצות, המרחק בין המקום השישי למקום ה-13 הוא רק תשע נקודות. שלושה ניצחונות רצופים של הפועל ת"א הפכו אותה מאכזבת העונה למועמדת לקחת את הכרטיס לאירופה, בני ריינה היא הפתעת העונה עם ניצחון אחד בחמשת המשחקים האחרונים. זה שכל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה לא מעיד טובות על ליגת העל.
5 צפייה בגלריה
"עוד שבת של כדורגל"? יש גם את יום ראשון, ושני, ורביעי, לפעמים משחקים ביום חמישי
(צילום: שלו שלום)
זה מעיד על כך שהעשירות נהיו יותר עשירות והעניות נהיו יותר עניות. הפערים גדלים וזה לא הופך ליותר כיף לצפייה. כל ליגה יודעת שהיא צריכה אמצע חזק, בלי קבוצות מהסוג הזה קשה לשמור על עניין לאורך זמן. הגדולות יודעות שהן יכולות לנצח בכל משחק, וקשה לנהל ככה ליגה תחרותית. הכל יתנקז למשחקים בין מכבי ת"א למכבי חיפה – ואלו לא חדשות טובות.
כרגיל, טעויות שיפוט
התחושה היא שאין משחק שבו אין טעות שיפוט אחת לפחות. המצאת ה-VAR גרמה למאמנים ולשחקנים לדרוש פנדל על כל ליטוף ברחבה, וחוסר האחידות בשריקות של השופטים גורם לכולנו להתחרפן. מתי משיכה בחולצה היא פנדל? מתי שחקן התקפה מפריע לשוער לראות את הכדור ומתי הוא סתם עומד שם? אין תשובות ברורות לשאלות הללו, כל שופט מפרשן את החוקה בצורה אחרת וכתוצאה מכך כולם מרגישים מקופחים כל הזמן. גם באנגליה יש בכל מחזור תלונות על השיפוט, אז כנראה שהבעיה היא לא רק בשופטים, אלא גם בשחקנים ובמאמנים שלא יודעים להפסיד בכבוד. חשבנו שבזכות ה-VAR כבר לא נשמע את "אני לא רוצה לדבר על השיפוט", והוא דווקא גרם לכך ששומעים את המשפט הזה כל הזמן.
ואיזה חשובים האוהדים
למרות שהאווירה במדינה מדכאת, אוהדי הכדורגל חזרו למגרשים בהמוניהם ברגע שהדבר התאפשר ושוב הוכיחו שזה לא אותו דבר בלעדיהם. המחזורים בלי קהל היו עצובים, אבל ברגע שאושרה כניסת האוהדים ליציעים, במספרים שגדלו עם הזמן, העיניים של ליגת העל נדלקו. כעת אפשר להבין כמה הדיבורים על הפסקת הליגה שנשמעו ממספר גורמים בעלי אינטרס במהלך הפגרה הכפויה היו מסוכנים.
לא מרבים להחמיא לקברניטי הענף, אבל צריך להגיד להם תודה על כך שהם עמדו בלחצים הללו והתעקשו להמשיך לקיים את הליגה גם ללא קהל, הרי בקלות היה אפשר להיכנס לטיעונים הפופוליסטיים של "למי יש עכשיו כוח לכדורגל?". כעת, כשהאוהדים חוזרים למגרשים, אנחנו מבינים כמה הכדורגל חשוב כדי לשמור על שגרה.
