"ב-1970 שיחקנו בדרבי מול הפועל ירושלים. לא ניצחנו אותם 13 שנה. יצא שהבקעתי את שער הניצחון, 0:1. רובי ריבלין היה אז יו"ר בית"ר ירושלים. למחרת התקיימו הבחירות למועמדות לכנסת של תנועת החרות. רובי, שהיה אז אחד המועמדים, סיפר לי שבזכות הניצחון הזה – 'דפקתם את הפועל' - לבוחרים לא הייתה ברירה אלא להצביע לו. לפני כמה שנים, כשכבר היה נשיא המדינה, הוא כינס למפגש את השחקנים של אותה, ואמר לי: 'גם בזכותך אני נשיא המדינה'".
על הסיפור הקטן הזה חתום אודי רובוביץ', גיבור מגרש ימק"א האגדי שבו שיחקה בית"ר ירושלים בימי טרום אצטדיון טדי. רובוביץ' היה ונשאר מגיבוריה המיתולוגיים של הקבוצה. אגדה במלוא מובן המילה. הוא היה קשר, אחר כך בלם, והיה חתום על כמה שערים משמעותיים של הקבוצה.
עכשיו, בגיל 76, כמנהל חברה מצליחה המייצרת חלפים לתעשייה הכימית, חקלאות, וחלקי חילוף לתעשייה הצבאית, הוא מתפנה לדבר על בית"ר ירושלים של אז – וגם על צרותיה של בית"ר הנוכחית. בין בית"ר האידיאולוגית של תנועת החרות לבית"ר האחרת, זו שכורעת תחת המשבר הכלכלי ומושפעת מגורמים קיצוניים בדמות ארגון "לה פמיליה".
"יש עוד סיפור שקשור לרובי", משחזר רובוביץ' ומפליג בזיכרונות ל-1968, למשחק שהעלה את בית"ר בפעם השנייה לליגה הלאומית (הראשונה הייתה ב-1956), אז הליגה הבכירה בישראל. זה ללא ספק אחד המשחקים החשובים בתולדות המועדון, אבן דרך משמעותית בבנייתו כאחד הכוחות החזקים בכדורגל הישראלי. רובוביץ' חתום עליו יותר מכל אחד אחר.
"המשחק הקובע נערך מול מכבי רמת-עמידר, ומה לעשות גייסו אותי ל-60 יום למילואים בביר-גפגפה (רפידים) והם צריכים אותי, ואני עוד אחרי תורנות. רובי בעצמו, עם אחיו לייזי ז"ל, עשה את הדרך מירושלים לרפידים בפיג'ו 404 שלו כדי להביא אותי. חיכיתי להם בבוטקה. הם לקחו אותי וביקשו ממני לישון במושב האחורי, כדי שאהיה ערני בזמן המשחק.
"הבקעתי את שער העלייה, ניצחנו 0:1. האוהדים המשולהבים קראו בחגיגות: 'מי דפק את עמידר? אודי חמודי!' מאז קראו לי 'אודי חמודי', וזה הפך מטבע לשון. לפני כמה שנים, כשביקרתי בתערוכת תקשורת בסין, פגשתי את אחד האוהדים מהתקופה ההיא. הוא אסף חמישה סינים, לימד אותם את המלים, וכולם שרו בעברית לעיני האורחים המכובדים והנדהמים: 'ומי דפק את עמידר'? אודי חמודי'".
מלך שכונת גאולה
רובוביץ' גדל בבית של לוחמי לח"י. "אמא שלי, רבקה, הייתה צפתית. היא הכירה את אבא שלי, נתן מירושלים, כשהיה נוטר בצפת. הם עברו לירושלים ושם המשיכו לשרת בלח"י. אחי, אגב, הוא האיש שאני הכי מעריץ. אני זוכר את עצמי בגיל תשע, כשאבא שלי לקח אותי לפגישה עם כמה אנשי לח"י. היו שם עמנואל הנגבי, אביו של ח"כ צחי הנגבי, אדם נוסף שקרא לעצמו 'דני הר-הבית' והבטיח לא לחזור לשמו המקורי עד שנכבוש את הר הבית, ואחד בשם גרינברג, שכינו אותו 'רומק'. היה לו כובע רחב שוליים כמו לאל קאפונה.
8 צפייה בגלריה
רובוביץ' (משמאל) בימיו כשחקן בית"ר. משגיח מימין: לייזי ריבלין ז"ל
(צילום: דוד רובינגר)
"בזמן הפגישה שיחקתי בחצר עם כדור. בסיומה, רומק כנראה ראה אותי משחק, קרא אותי אליו ונתן לי פתק לחנות 'ספורט הגיינה', שעליו היה כתוב: 'תנו לו איזה כדורגל שיבחר'. זה היה המפגש הראשון שלי עם כדורגל ממש, חזרתי איתו לשכונת גאולה והפכתי למלך השכונה".
"שלושה מאנשי הפועל ירושלים הגיע לביתנו והציעו שאעזוב את בית"ר ואצטרף להפועל עם אינספור הבטחות. אבי החרותניק התמלא זעם. הוא איים עליהם: 'או שתעופו מיד מכאן או שאני יורה בכם'"
בגיל 15 הצטרף לקבוצת הנוער הראשונה של בית"ר ירושלים. "האמת שלא ממש רצו אותי שם בהתחלה", הוא מספר. "הנערים ברובם באו משכונת האליטיסטים רחביה, ואני משכונת גאולה הצנועה. רק כשהבינו באימונים מה היכולת שלי ומי אני, החליטו לקבל אותי".
ומה קרה הלאה?
"ביום העצמאות ב-1961 נקבע משחק חגיגי בין מכבי ת"א הגדולה לבית"ר ירושלים. היה אז נוהג שבימי העצמאות קבוצות גדולות מתארחות בפריפריה של הכדורגל. האוהדים ברובם קראו על המשחק בלוח המודעות. כך מסרו את המידע אז. במודעה נכתב באותיות גדולות על המשחק בין מכבי ת"א לבית"ר, ובאותיות הקטנות על דרבי הנוער הראשון בין הפועל ירושלים לבית"ר ירושלים. עבור האוהדים, בגלל שהיה דרבי, משחק הנוער הצית את האש. ניצחנו 1:2, הבקעתי את שני השערים. זכיתי להבקיע את השערים הראשונים בהיסטוריה של דרבי הנוער".
8 צפייה בגלריה
"להחליף קבוצה אי-אפשר, כמו שאי-אפשר להחליף אמא". רובוביץ' (שני מימין) לצד אורי מילמיליאן, ארקדי גאידמק ומשה דדש
(צילום: יובל חן)
"למחרת בבוקר", הוא נזכר, "עליתי לאוטובוס בדרך לבית הספר. הנהג הסתכל עליי ושאל: 'אתה הילד שאתמול הבקיע את השערים? אתה לא משלם על הנסיעה, התשלום עליי'. בפעם הראשונה הבנתי מה זה להיות מפורסם וגם את המשמעות של הפועל נגד בית"ר".
לא במקרה רובוביץ' מדבר על הפועל נגד בית"ר. הימים היו ימי שלטון מפא"י ו"הפנקס האדום", ו"הפועל הייתה הנציגה שלה בספורט. כמה ימים אחרי המשחק הגיעו שלושה מאנשי הפועל ירושלים לביתנו והציעו שאעזוב את בית"ר ואצטרף להפועל עם אינספור הבטחות. אבי החרותניק שמע והתמלא זעם. הוא איים עליהם: 'או שתעופו מיד מכאן או שאני יורה בכם'".
כל משחק של בית"ר היה אירוע חשוב בירושלים. "בבוקר משחק אבא של צחי הנגבי היה מגיע איתו לבית שלנו. משם היו הולכים למשחקים. אני גם נזכר בפציעה שלי באף במשחק מול מכבי חולון במגרש בקטמון. החובש של חולון טיפל בי, ואז אבא של דני נוימן, צבי, ירד מהיציע ונכנס במגרש. החובש ביקש ממנו לא להפריע, הוא לא הכיר אותו. אז פרופסור נוימן, מנהל המחלקה הפלסטית בבית החולים הדסה, ענה לו: 'אל תלמד את האבא לעשות ילדים'. מאחר שרובי ריבלין הורה לי לצאת מהמשחק, פרופסור נוימן, אוהד בית"ר כמובן, לקח אותי אליו הביתה והמשיך בטיפול. דני, שהיה אז ילד קטן, שאל כל הזמן: 'אבא, הוא יוכל לשחק בשבת?'". כשגדל, דני הפך להיות אחד מכוכבי בית"ר ירושלים לדורותיה.
אוהדי בית"ר מבית-לחם
עד כמה היה פופולרי יעידו הכותרות בעיתון כאשר אחיו, משה רביד, מונה לשופט בבית המשפט בירושלים. "כתבו אז: 'האח של אודי רובוביץ' נבחר להיות שופט", הוא נזכר. אודי עצמו למד כלכלה ומינהל עסקים, ופרש בגיל צעיר יחסית (27), לאחר ששימש כקפטן בית"ר במשך שמונה שנים.
"הבקעתי את שער העלייה לליגה הלאומית, ניצחנו 0:1. האוהדים המשולהבים קראו בחגיגות: 'מי דפק את עמידר? אודי חמודי!' מאז קראו לי 'אודי חמודי', וזה הפך מטבע לשון"
"הרגשתי שאני די ממצה את עצמי" הוא מסביר מדוע תלה את הנעליים בשלב מוקדם כל כך. "בדיוק אז התחתנתי עם שולי. לאבא שלה היה מפעל לחלקי חילוף בחיפה, והוא חיפש מנהל למפעל 'אטם' שעמד להקים בתל-אביב. הוא הציע לי לקחת את התפקיד, והחלטתי לקבל את ההצעה. היום הבן שלי סער מנהל את המפעל, והוא הרחיב אותו משמעותית". בתו לימור רובוביץ'-אפרתי היא ארכיטקטית מצליחה.
רובוביץ' עדיין עובד בעסק בתל-אביב: "בכל מקום שאני מגיע ומזהים אותי, השאלה הראשונה היא תמיד: 'נו, אודי, מה יהיה עם בית"ר ירושלים?' רבים מזהים אותי גם היום כאיש בית"ר".
אתה עדיין הולך לראות משחקים?
"להחליף קבוצה אי-אפשר, כמו שאי-אפשר להחליף אמא. נסעתי למשחקים כל זמן שזו הייתה בית"ר האמיתית. בהמשך הבנתי שחלקים שאין להם קשר לספורט, אלא לדברים אחרים, הפכו ל'אוהדים' ואווירה גזענית השתלטה על חלק מהשיח. הפסקתי לבוא למשחקים של בית"ר. קשה לראות לאן הקבוצה הידרדרה".
ומה אתה חושב?
"גם בקשר לכך יש לי סיפור. אחרי מלחמת ששת הימים אבא שלי היה בקשר עם סוחרים ערבים מבית-לחם והיה נוהג להזמין אותם למשחקים של בית"ר בימק"א. עם הזמן הם הפכו לאוהדי בית"ר. הם התקבלו בידידות, כפי שצריך לקבל אוהדים. הסיבה העיקרית לכך שבית"ר ירושלים נמצאת במקום הזה היא התנהלות אלימה וכוחנית של אוהדים שהפכו אותה ממועדון כדורגל ספורטיבי לגוף חבוט ומוכה. זה גרם לכך שכל מי שעיניו בראשו לברוח מהקבוצה".
אתה בעד השתלבות של שחקנים ערבים בבית"ר.
"כמו שאמרתי, קודם כל צריכים להיות בני אדם. כולם שווים. כל מי שמתאים מקצועית צריך לשחק בקבוצה. בזמננו התאמנו בבית"ר שחקנים ערבים והיינו בידידות רבה".
ומה לסיום?
"לאחרונה שני חברים שלי, אברהם לוי וארצי בן-יעקב, חלו בקורונה ואני מאחל להם שייצאו ממנה. שהכדורגל יהיה הצרה הכי גדולה שלנו".
- הכתבה מוקדשת לזכרו של רוני דיאון ז"ל, חבר ואנציקלופדיית כדורגל, ובפרט כדורגל ירושלמי, שהלך לעולמו
