בשנת 1987 נרשם אחד הקרבות המותחים ביותר בתולדות השחמט. גארי קספרוב התיישב מול יריבו הגדול דאז, אנטולי קרפוב, למשחק ה-24 והאחרון בטורניר, שעתיד היה לקבוע את זהותו של אלוף העולם. קספרוב מתאר את המשחק הזה כ"פסיכולוגי ביותר" בקורותיו. "ניסיתי להישאר רגוע, וחיכיתי שהוא יעשה טעות", הוא נזכר. אבל אז ירדה השמש, השעון צלצל והוחלט כי המשחק יימשך למחרת. קספרוב הקדים לזירה בכמה דקות, ובהה בלוח. מצד אחד, הוא היה בעמדת יתרון. מצד שני, קרפוב קיבל שעות ארוכות להבין כיצד הוא חומק מהסיטואציה, ואולי גורר את הקרב לתיקו. "ואז ראיתי אותו נכנס, וברגע הזה הוכרע הכול. הסתכלתי לו בעיניים ובחנתי את הגוף שלו. הוא נראה כמי שגורלו כבר נחרץ. הבנתי מיד שהוא לא מאמין שיוכל לנצח", סיפר אלוף העולם לשעבר. "זה היה אחד מהמשחקים האלה שממחישים באופן הצלול ביותר איך חולשה פסיכולוגית עלולה להיתרגם לטעויות רציניות במשחק", קספרוב אומר, ומוסיף: "הביטחון העצמי שלך לא עוזר רק לך, אלא גם יכול לעבור ליריב איכשהו שלך, ולערער אותו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
עכשיו, כשהוא בן 58, לקספרוב יש יריב אחר, ומעט יותר קשוח. כזה שמצטלם בעירום חלקי על סוסים, ומאיים להפציץ את העולם באטום. אכן, האיש שהיה במשך 15 שנים אלוף העולם בשחמט, ושנחשב לשחקן הגדול ביותר בהיסטוריה של המשחק – רק בובי פישר מתחרה בו, וגם זה בקושי – החליט להקדיש את פרק ב' של חייו למאבק בנשיא רוסיה ולדימיר פוטין. וגם עכשיו, כמו ב-1987, השחקן משתדל לשמור על קור רוח, בתקווה שיום אחד הוא והתנועה שהוא מוביל יוכלו להביס – או לכל הפחות לערער במקצת – את שלטונו של איש הקג"ב, שכעת מעלה באוב סיוטים ישנים מימי המלחמה הקרה. קספרוב, שנולד בבאקו, בירת אזרבייג'ן, אינו יליד ברית המועצות הראשון שמבקש לצאת נגד נשיא רוסיה, אך היוקרה שנלווית לשמו ממקמת אותו כיריב הראשון בעל משקל ראוי. אחרי הכול, מדובר בשחקן הטוב ביותר אי פעם בענף הספורט השכלתני ביותר שישנו. ובכל זאת, לא כולם בטוחים שניסיונו ארוך השנים יעזור לו מול הצאר החדש.
בגן המושבה בראשון לציון, בקצה מדרחוב רוטשילד, בין עצי האקליפטוס הוותיקים לשימור, עומדת סככה גדולה עם שלט קטן בחזית: "סככת משחקי שחמט ע"ש יעקב (ג'וני) מרקוביץ". גם בימי הגשמים של חודש מרץ אפשר לספור בכל יום כ-40 גברים מבוגרים שיושבים בשורות צפופות, כמו בחדר אוכל עשוי עץ ואבן, ומעבירים יחד את הזמן. בשנים עברו התאספו במקום בעיקר שחקני שחמט, רובם עולים ממדינות ברית המועצות, שהגיעו לישראל בשנות ה-90 או לפני כן. כיום האוכלוסייה במקום הטרוגנית יותר, וכך גם המשחקים: את לוחות השחמט החליפו במרוצת השנים חפיסות קלפים, אבני דומינו, שש-בש ודמקה. ובכל זאת, ישנם עוד שחקנים ותיקים שמביאים את לוח המשבצות המתקפל, יחד עם סט של כלים בשחור ולבן – ופוצחים בטורניר סוער של משחק המלכים, יום אחר יום. "אנחנו מגיעים לפה ארבע או חמש פעמים בשבוע, בלי קשר למזג האוויר", אחד מהם אומר. "לחיילים האלה" – הוא מצביע על לוח השחמט – "לא אכפת מכמה טיפות". וכן, יש להם דעות על המתרחש כאלפיים קילומטרים מכאן, ועל האלוף שמייצג אותם בחזית. בשביל כמה מהם, מדובר במאבק על המולדת.
"פוטין רוצח ילדים. נקודה", אומר לב, יליד אוקראינה שעלה לארץ בגיל 38, בסוף שנות ה-80. שערו לבן, הוא מרכיב משקפיים מרובעים עם עדשות עבות וחובש כובע צמר שחור, כמו רבים מהיושבים במקום. אחותו של לב ומשפחתה עדיין גרים בקייב, ולאחרונה, בשל שפיכות הדמים, הם פתחו במנוסה לכיוון דרום-מערב. למרות הקשיים הבירוקרטיים הוא הצליח להעביר להם כסף, ובינתיים מצליח לשמור איתם על קשר. "מהרגע הראשון פוטין היה מושחת, אבל עכשיו הוא ממש בנדיט. מקומו מתחת לאדמה, אבל רק האנשים שמקיפים אותו יכולים לטפל בזה", לב אומר וזוקף את גבותיו אל על, כך שיהיה ברור בדיוק למה הוא מתכוון. חברו למשחק מהנהן בהסכמה, ומסמן תנועה של ירייה בידו. אז מה, לקספרוב אין סיכוי? אפילו אלוף העולם לא יכול לעזור? "קספרוב גאון, כולנו כאן מעריצים את קספרוב. אולי הוא יכול לעזור לנאט"ו מבחינה אסטרטגית ולייעץ לארצות הברית איך לרושש את פוטין, אבל חוץ מזה מה הוא כבר יכול לעשות? אם הוא היה משחק נגדו שחמט, הוא היה מנצח אותו תוך שתי דקות - אבל בשביל לסלק בנדיט לא מספיק גאון. צריך בנדיטים אחרים".
גארי קספרוב, בן לאב יהודי ולאם ארמנית, התחיל לשחק שחמט כבר בגיל שש. עוד לפני שידע את חוקי המשחק היה בוהה בחידות השחמט בעיתון, בניסיון להכניע את היריב המדומיין בכוח מחשבתו. אביו הבהיר לו שאם ברצונו ללמוד כיצד לסיים משחקים, מוטב שקודם יבין איך להתחיל אותם, ולימד את בנו את רזי המשחק. בשנה שלאחר מכן האב מת, והאם האלמנה זנחה את השם ויינשטיין לטובת שם נעוריה, קספרוב. עם השם הזה גם נרשם לתחרויות לנוער גארי הצעיר, שכבר היה שחקן חובב. מאוחר יותר הסביר את השינוי הזה בחשש מפני אנטישמיות. לא עברו שנים רבות עד שנחשב לאחד השחקנים המבטיחים ביותר בברית המועצות. נקודת המפנה החשובה של חייו נרשמה ב-1978, כשהיה בן 14 והשתתף בטורניר במינסק, שם זכה במקום הראשון וקיבל את התואר הנחשק "אמן". בשנת 1984 כבר השתתף באליפות העולם בשחמט, שנחתמה ללא תוצאה, ובשנה שלאחר מכן הפך לאלוף הצעיר בהיסטוריה, בגיל 22.
במקביל, כבר מראשית דרכו ליד הלוח באה לידי ביטוי התעקשותו לחרוג מן המשבצות. במשחקים הבינלאומיים הראשונים שלו, גארי הצעיר סירב לענוד את דגל ברית המועצות, ועל פי עדותו, אימו תפרה בשבילו את דגל רוסיה. "אף אחד לא ידע אז בכלל איך הדגל נראה", הוא אומר. במשחק ומחוצה לו, קספרוב אהב להתריס. עוד לפני שמישהו הכיר בכלל את ולדימיר פוטין, במחצית השנייה של המאה ה-20 הנהיגו את ברית המועצות שורה של מנהיגים אפרוריים ומעונבים, שבעיני קספרוב ייצגו דיכוי ושחיתות. ליאוניד ברז'נייב שלט במדינה לאורך כל ילדותו ונעוריו של קספרוב, עד שהיה בן 19. אחר כך הגיעו אנדרופוב וצ'רניינקו, שאיש מהם לא החזיק מעמד יותר משנתיים בתפקיד, ושסימלו את דעיכתה של המעצמה. אחר כך הגיע מיכאיל גורבצ'וב, זוכה פרס נובל לשלום שניהל את קריסתו של הגוש הסובייטי, ובעקבותיו בא בוריס ילצין, שנבחר לקבור את הקומוניזם באופן סופי. ב-1999 נכנס לתמונה פוטין, והשאר היסטוריה. קספרוב, שקיווה שארצו תיפתח למערב, גילה שהיא נפתחת בעיקר לרטוריקה ולשחיתות שלו, בלי שום הבטחה ממשית לחופש.
הצורך של קספרוב להתנגד למערכת, כל מערכת, בא לידי ביטוי גם בעולם השחמט עצמו, בדמות מאבקיו הבלתי פוסקים בפיד"ה, איגוד השחמט העולמי, שאופן התנהלותו לא השביע את רצונו – ממש כמו בובי פישר לפניו. בשלב מסוים קספרוב אף ניסה להקים איגוד מתחרה, וכשהתמודד מול השחמטאי נייג'ל שורט, בקרב מתוקשר בכל העולם, השניים עשו זאת באופן עצמאי. קספרוב נאלץ לפרוש מהארגון, מה שלא הפריע לו להמשיך להחזיק בתואר אלוף העולם, הודות לקרבות שנערכו במסגרות אלטרנטיביות. במקביל, לאורך כל הדרך, ליד השולחן הוא נראה נינוח להפליא. סגנון המשחק של קספרוב תואר כיצירתי, אינטואיטיבי, מלא השראה, בלתי צפוי, נועז – ולפעמים אף פזיז. במשחקים – בין אם מול אלוף העולם הנוכחי, מגנוס קרלסן, או מול הפוליטיקאי הישראלי זאב אלקין – ארשת פניו נראית תמיד, בו-זמנית, דרוכה וערמומית. מדי פעם, כשהוא שוקע בחישוב מסובך במיוחד, הוא משעין את שני מרפקיו על השולחן ותופס את ראשו, אך רוב הזמן הוא כלל לא זקוק לכך. ביוטיוב אפשר לצפות בו משחק מול 30 שחקנים במקביל לכבוד טקס הענקת פרסי דן דוד באוניברסיטת תל אביב, בשנת 2010, כמה שנים אחרי פרישתו מהעולם התחרותי. תחילה קספרוב משוטט במרכז הבמה כמו אריה בכלובו, ומרגע שהשעונים מתחילים לתקתק הוא נע במשך קרוב לארבע שעות בין השולחנות השונים, ומכניע את תלמידי התיכון, את הסטודנטים, את השחקנים המקצועיים ואת נתן שרנסקי שלפניו בזה אחר זה. המשחק נגמר בתוצאה שלושים-אפס. לסרטון הזה, מפוקסל וכמעט נטול מילים, יש למעלה מ-200 אלף צפיות ביוטיוב.
קספרוב מנצח 30 איש במקביל בתל אביב
לאחר שעזב את השחמט בשנת 2005, מכיוון שהבין ששיאו מאחוריו, קספרוב נחשב למועמד אפשרי להחליף את פוטין בשלטון ביום מן הימים. זה היה לפני שהתברר שהמנהיג מתכנן להישאר בתפקיד עד יומו האחרון, וקספרוב הציג עצמו כפוליטיקאי מבטיח בראשית דרכו. הוא לא באמת חשב שיש לו סיכוי ממשי לנצח בבחירות – בין היתר כי לא האמין במנגנון הדמוקרטי-לכאורה של ארצו – אך קיווה להתניע איזשהו מהלך ציבורי. לסמן שישנה אלטרנטיבה. במהלך השנים, ככל שפוטין הלך והתבצר בכיסאו, קספרוב החל להירתע מעצם השימוש במילה פוליטיקה, שמייצרת לדבריו רושם כוזב. הרי מה שקורה ברוסיה אינו פוליטיקה כמו שאנחנו מכירים אותה, אלא תופעה מסוג שונה לגמרי, שנכון יותר לכנות פוטיניזם. מאותה סיבה, הוא מדקלם פעם אחר פעם, המחשבה שניסיונו בשחמט יעזור לו לנווט את דרכו במציאות של רוסיה היא שגויה מהיסוד. "שחמט מבוסס על חוקים קבועים, בעוד שברוסיה החוקים משתנים מיום ליום לפי גחמתו של המנהיג", הסביר לאחרונה לתקשורת האמריקנית.
הפיכתו של קספרוב לאופוזיציונר הייתה משמעותית ביותר בזירה הרוסית, משום שמדובר באחד האנשים המפורסמים בתולדות ברית המועצות. לכך מוסיף בוודאי גם מעמדו של המשחק בתרבות הסובייטית, כמעין תחביב לאומי שמוכיח את שאיפתה של האומה למצוינות ולגדולה. בניגוד לכמה משחקים אחרים, שחמט נתפס כעיסוק שנלווה לו ברק מיוחד. היטיב לנסח את זה הסופר היהודי-אוסטרי שטפן צווייג, בספרו "נובלת שחמט": "האם איננו חוטאים בצמצום מעליב כשאנחנו מכנים את השחמט משחק? האם אין הוא גם מדע, טכניקה, אמנות, מרחף בין הקטגוריות האלה כמו ארונו של מוחמד בין שמיים וארץ, שילוב חד-פעמי של כל זוגות ההפכים: עתיק אך חדש תמיד, מכני בתבניתו אך בכל זאת פועל רק דרך הדמיון, תחום גיאומטרית בחלל צר אך בלתי מוגבל בקומבינציות שלו. מתפתח תמיד ובכל זאת עקר, מחשבה שאינה מביאה לדבר, מתמטיקה שאינה מחשבת דבר, אמנות בלי יצירות, ארכיטקטורה חסרת חומר, ודווקא משום כך עמיד בהווייתו ובקיומו, כפי שמלמד הניסיון, יותר מכל הספרים והיצירות. המשחק היחיד ששייך לכל העמים ולכל הזמנים, ושאין איש יודע איזה אל הוריד אותו מן השמיים אל הארץ כדי להמית את השעמום, כדי לחדד את החושים, כדי למתוח את הנשמה" (הוצאת "תשע נשמות", תרגום הראל קין). ואכן, בשביל להבין את מעמדו המיוחד של קספרוב בימי שיא תהילתו, צריך לחשוב על מיזוג בין התהילה שזוכים לה ספורטאים נערצים להילת הקדושה האופפת לעיתים הוגי דעות.
כיום נחשב קספרוב למנהיג הבלתי רשמי של תנועת "רוסיה האחרת", כותרת הגג שתחתיה מכונסים כלל הארגונים שמתנגדים לשלטונו של פוטין - "הצאר היחיד של המאה ה-21", כפי שמכנה אותו קספרוב, "זה שמתעקש להחזיר את העולם למאה ה-18". בכך הוא הצליח לעשות את מה שאף אחד אחר לא הצליח לעשות ברוסיה זה עשרות שנים: לאחד את השמאל-מרכז, על קצותיו הרבים והקיצוניים. מי האמין שליברלים, ניאו-בולשביקים, אנרכיסטים, אנטי-סובייטים ולאומנים רוסים יוכלו לשבת יחד תחת מטרייה אחת למען מטרה משותפת? קספרוב למד להנהיג לא רק במילים, אלא גם דרך הרגליים. הוא החל להשתתף בקביעות באירועי מחאה, וזכורה במיוחד התמונה שבה הוא נגרר באלימות בידי שוטרים במהלך הפגנה של להקת "פוסי ריוט". כלי תקשורת ברחבי העולם השתמשו בתצלום כדי להראות שחופש הביטוי ברוסיה נמצא בסכנה ממשית, כאשר שום איש אינו חסין מפני מכונת ההשתקה והתעמולה.
ואכן, מדובר בסכנה ממשית. אי שם בעשור הראשון של המאה ה-21, קספרוב התרגל לחיות כאילו מנסים לחסל אותו, בכל מקום ובכל דקה. הוא הפסיק לשתות מים מהברז ולאכול מחוץ לביתו, נמנע מלטוס בחברת אירופלוט הרוסית – ופיתח ערנות של אדם במנוסה. עד לפני כמה שנים, כשעוד יכול היה לבקר במוסקבה, היה שוכר מאבטחים בעלות של עשרות אלפי דולרים בחודש, והתפלל שהם אכן יעשו את עבודתם ברגע האמת. הוא חשש שכוונות הצלפים והמרעילים לא מופנות אליו בלבד – ודאג גם לחייהם של אשתו השלישית, דריה טרסובה, ושל ילדיו. בשנת 2013 הפחד הכריע את קספרוב, שהחליט לעזוב את שטחי ברית המועצות והתיישב באופן זמני בארצות הברית עם משפחתו. בשנה שלאחר מכן קיבל אזרחות קרואטית ועבר להתגורר בעיירה פודסטראנה הנמצאת במרחק של שבעה קילומטרים מהעיר ספליט, וידועה בשל חופיה רחבי הכפיים וצלולי המים. אך הנוף הנעים, שכאילו נוצר במיוחד בשביל גלויות, אינו מבטיח לקספרוב ביטחון, וכיום הוא חי כנווד פוליטי, שאומנם מרבה להגיע להרצאות ולכינוסים פוליטיים ברחבי אמריקה ואירופה, אך משתדל לא לשהות בשום עיר יותר מימים ספורים. בריאיונות טלפוניים הוא מעדיף לטשטש את מקום הימצאו. גולים מרוסיה, בהם אנשי מודיעין וקג"ב לשעבר, הסבירו לכלי תקשורת מערביים כי חששותיו של קספרוב אינם מופרזים כלל וכלל: איש לא יתפלא אם משהו יקרה לו או לקרוביו, אף שכמובן, הממשל הרוסי יתנער מכך. המומחים גם מסכימים שאם פוטין ירצה בסופו של דבר לחסל את קספרוב, הוא ימצא את הדרך.
העובדה שהיה מוכן להקריב את נוחותו ואת ביטחונו מזכה את קספרוב בנקודות זכות רבות גם מצד מתנגדיו הפוטנציאליים. רוסים רבים נוטים לראות בו דמות מופת, שממשיכה מסורת סובייטית ארוכת שנים של אידיאליסטים ואינטלקטואלים ששמים את נפשם בכפם, ומוכנים להקריב הכול למען הערכים הראויים בעיניהם. כיום, ממקום מושבו בעיר ניו יורק, הוא טוען שהמצב הפוליטי ברוסיה של ימינו גרוע יותר משהיה בימי ברית המועצות, בשל הערפל הפוליטי שפוטין מקפיד לפזר באמצעות כלי התעמולה שברשותו. "פעם היה ברור מה טוב ומה רע, מה שחור ומה לבן", הוא חוזר ואומר בריאיונות, "היה ברור במה אתה תומך ולמה אתה מתנגד. כיום הכול חמקמק". זו לא טעות, זו מדיניות: להותיר את האזרחים מבולבלים, ולמחות כל אפשרות לבהירות אידיאולוגית. לדברי קספרוב, שלטון האוליגרכים של פוטין אינו תואם שום שיטה כלכלית מוגדרת, החזות הדמוקרטית השקרית מתיימרת לכסות על משטר רודני – וגם בסכסוכים אזוריים, ישנו היפוך תפקידים מתמיד בין הבריון לתוקפן. "יש מדינות שיש להן מאפיה, אבל רוסיה היא מאפיה שיש לה מדינה", אומר השחמטאי.
קספרוב חי ונולד בגוש המזרחי, אבל ליבו נמשך מגיל צעיר אחר המערב. על אף שהיה חבר במפלגה הקומוניסטית עד 1990, הוא החל לראות את עצמו כליברל מגיל צעיר – ובריאיון ידוע לשמצה (או לטובה, תלוי את מי שואלים) ל"ניוזוויק" אף הצהיר שהתרבות האמריקנית הולמת יותר את הנפש האנושית מזו הסובייטית. כיום הוא כבר אינו מסתיר שבארצות הברית הוא מרגיש בבית. בינתיים הוא נעשה אהוד במיוחד בקרב חוגי ימין באמריקה, לא פחות מאשר בקרב השמאל. המורד האזרי נעשה גיבור בארץ שעדיין מצולקת משנים של אימה בין-גושית. בעוד שברוסיה והסביבה הוא ידוע בעיקר במאבקיו למען זכויות אזרח ונגד השחיתות, בארצות הברית הוא מככב בכותרות בעיקר הודות לנטייתו לתת ציונים לנשיאי ארצות הברית על מדיניות החוץ שלהם. אובמה סופג ממנו לעג עד היום על כך שמעולם לא הבין עד כמה פוטין מסוכן, והושיט יד לשלום במקום ערימות של סנקציות. לשיטתו של קספרוב, ארצות הברית צריכה להוביל את האומות הליברליות, אך "זה בלתי אפשרי להוביל מאחור – להוביל אפשר רק מלפנים". למחליפו של אובמה במשרד הסגלגל, דונלד טראמפ, הוא קורא בפשטות "מטורף", ודווקא מביידן הוא מרוצה: סוף-סוף יושב בבית הלבן נשיא שנוקט כלפיי פוטין צעדים תוקפניים, כפי שקספרוב ייחל. גם הרטוריקה של השניים דומה באופן מחשיד.
המרדנות של קספרוב משתלבת היטב עם האופי הססגוני שלו. מכרים, עיתונאים ושותפים לדרך מתארים אותו כאדם נדיב להפליא שיכול להפוך לפתע לאנוכי להחריד, כשהנסיבות מצדיקות זאת וגם כשלא. הוא ידוע ביכולתו להרחיק מעליו מעריצים נרגשים סתם כי סבלנותו קצרה, להרים את קולו על נותני שירות תמימים, להשמיץ את מאמניו ולהגיב בגסות רוח לאחר הפסד (אכן, אפילו קספרוב מפסיד לפעמים). גם הוא עצמו מכיר בחולשותיו, ובנטייה של האגו שלו להשתולל. לפני כמה שנים סיפר בריאיון חשוף ל"ניו יורקר" על התקופה שאחרי מות אביו: "איבדתי את הילדות שלי, וזה היה המחיר שהייתי צריך לשלם כדי להפוך לאלוף העולם הצעיר בהיסטוריה. כשאתה נאלץ להיאבק כל יום בחייך, מגיל צעיר, הנשמה שלך עלולה להזדהם. כיום אני צריך להיזהר לא להפוך למרושע, כי נעשיתי חייל בגיל צעיר מדי".
ובכל זאת, נדמה שעם הגיל האלוף מתמתן. כך למשל, הוא מעיד שהצורך לשתף פעולה עם גורמים שונים ב"רוסיה האחרת" מאלץ אותו להתרכך יותר, וללמוד כיצד להתפשר – מילה שבשלבים מוקדמים יותר של חייו נשמעה לו כמו "להיכנע". קספרוב אף מעיד שבעבר היה נגוע בשוביניזם גברי מסוים, שבא לידי ביטוי בייחוד ביחסו לשחקניות שחמט. בינתיים גם זה חלף. "לא היה לי רגע של הארה, אלא פשוט התבגרתי והחכמתי. אני יכול רק להתנצל על שזה לקח לי כל כך הרבה זמן", אמר לא מזמן. לראיה, מאז ההתפכחות נעשה פעיל למען שילובן של נשים בעולם השחמט, ויש אף שמוצאים בתהליך הזה את הסיבה לכך שנעתר לסייע ביצירת הסדרה "גמביט המלכה".
במקביל, הביקורת שלו על פוטין רק הלכה והתחדדה. כאשר רוסיה סיפחה את חצי האי קרים בשנת 2014, ובאותה שנה גם אירחה את האולימפיאדה בסוצ'י, קספרוב נזכר במנהיג אחר. "אם פוטין רוצה לעשות חיקוי טוב יותר של אדולף היטלר בין השנים 1938-1936, עדיף שהוא יגדל שפם קטן", אמר אז. בשנת 2015 הוא החליט לתרגם את הביקורת שלו למשנה סדורה, והוציא לאור את הספר "החורף מגיע: למה מוכרחים לעצור את ולדימיר פוטין ואויבי העולם החופשי", שכותרתו קורצת לסדרה "משחקי הכס", שקספרוב נמנה עם צופיה האדוקים. הרב-אמן, שפרסם לפני כן עשרות מדריכי שחמט לשחקנים מתחילים ומתקדמים, החליט להדפיס מדריך להסרת הרודן מן השלטון. הטקסט נכתב כמה שנים לפני פרוץ מגפת הקורונה, אך משתמש בדיוק באוצר המילים שהתרגלנו אליו כל כך מאז. "הדבר הטוב בנוגע לשינויים פוליטיים וחברתיים, זה שאנחנו יכולים להשפיע עליהם אם אנחנו מנסים חזק מספיק. אם נעורר את עצמנו מהשאננות ונלמד מחדש כיצד לעמוד מול דיקטטורים וטרוריסטים שמאיימים על העולם המודרני שבנינו, נוכל לשנות את מהלך עתידנו. האנטי-מודרניות היא נגיף מסוכן, וכדי להסיר נגיף, לא מספיק לבצע הפעלה מחדש. אנחנו חייבים לבנות מערכת מבוססת ערכים שתהיה חזקה מספיק כדי להתנגד לנגיפים מבית, חכמה מספיק כדי לעצור אותם לפני התפשטותם ואמיצה מספיק בשביל לבער אותם מהמקום שבו הם גדלים".
בסופו של דבר, קספרוב אופטימי. הוא מאמין שהשחיתות של פוטין והאופן שבו הוא רומס את בני עמו יביאו להתקוממות בלתי נמנעת. מצד שני, הוא גם יודע מה זה להפסיד. אחרי הכול, המשחקים המפורסמים ביותר שלו – שהם גם משחקי השחמט המפורסמים ביותר אי פעם – היו אלה שנערכו בשנת 1997 בינו לבין "כחול עמוק", המחשב שפיתחה חברת IBM, ושבסופם המכונה ניצחה. בהתחלה, קספרוב התקומם ותירץ. כיום הוא כבר משלים עם המצב, ואף יודע לומר בעצמו שבכל טלפון חכם ניתן להתקין בקלות אפליקציה שתהיה מהירה וחכמה יותר מ"כחול עמוק". בקרב ההיסטורי ההוא, קספרוב – נציג האנושות מול הטכנולוגיה – נכשל. אך בקרב הנוכחי, כשמולו מנהיג בשר ודם, הוא מקווה לנצח, והפעם הוא אינו לבד אלא חלק מקואליציה שלמה. כך או כך, בשני הקרבות קספרוב יירשם בהיסטוריה כמי שלחם עד הרגע האחרון. "מהרגע שהפכתי לאלוף העולם, התחלתי לקבל בלי הפסקה שאלות על סוד ההצלחה שלי ועל מקור הכישרון שלי. במהרה הבנתי שהתשובות שלי יכולות רק לאכזב", אמר פעם קספרוב. מבחינתו, כישרון פירושו התמדה: "עבדתי קשה, כי זה מה שאמא שלי לימדה אותי".
