מבלט, לג'ודו: אולפן ynet מארח את אלופת העולם ענבר לניר
(צילום: אבי חי)
אליפות העולם בג'ודו שננעלה בקטאר חידדה את הפערים התהומיים שנפערו בין שני המאמנים הבכירים של הענף: בעוד ששני הרשקו הצליח לבנות נבחרת נשים עמוקה ואיכותית, גם אחרי ירידתה מהבמה של היוניקורן ירדן ג'רבי, אורן סמדג'ה חי בעיקר על האדים האחרונים של ספורטאי נבחרת הגברים ולא מצליח לייצר בשורה עתידית.
הזכייה של ענבר לניר במדליית הזהב – אלופת עולם שנייה של הרשקו אחרי ג'רבי ב-2013 (המשיכה למדליית ארד באולימפיאדת ריו) – היא חותמת סופית לתכונות שמביא הרשקו לתפקיד. הוא מאמן איכותי יותר, מגוון יותר בשיטות האימון שלו, וכך הצליח לבנות אופק בנבחרת הנשים. זו גם הסיבה לכך שדווקא לניר, שלא בדיוק הייתה באור הזרקורים ונחשבת אלמונית יחסית בקרב הציבור הרחב, היא זו שהצליחה להביא תואר עולמי.
בזמן שהרשקו, אולי מאמן הג'ודו הטוב ביותר אי פעם בישראל, ממריא עם הספורטאיות שלו, הוא פותח פערים שהולכים ומתרחבים מסמדג'ה. מאמן הגברים ממשיך להישען על הכישרון הענק בדור הזה, אבל אי אפשר לחמוק מעובדה אחת ברורה: הספורטאים שלו הולכים ומתבגרים, ומאחוריהם אין דור עתיד שייכנס לנעליהם הגדולות כאשר יירדו מהמזרן. לג'ודו הגברים, לפחות בשנים האחרונות, אין אופק אמיתי.
אפשר היה לראות את זה בקטאר. חמישה מספורטאי נבחרת הגברים הודחו על-ידי יריבים שלא הגיעו רחוק בהמשך הדרך (בזמן שהנשים לרוב הפסידו ליריבות שהמשיכו כל הדרך למדליה), ורבים נראו חסרי כושר גופני. בזמן שרוב המדליסטים בדוחא היו מתחת לגיל 28, למעט פנומנים כמו טדי רינר ולוקאס קרפלאק שכבר חצו את גיל 30, לנבחרת הגברים אין אף ספורטאי צעיר שמגרד את הרמה הזאת. ים וולצ'ק בן ה-20 הוא כישרון מבטיח, אך הוא היחיד שניתן למצוא מתחת לברוך שמאילוב בן ה-28. גיא גורביץ', שניסה להיכנס לתוך הוואקום הזה, הודח בסיבוב הראשון על-ידי יריב מפרו.
עם כל הכבוד למדליית הארד של פיטר פלצ'יק ולחצי הגמר של שגיא מוקי, ג'ודו הגברים מתקשה לייצר בשורות חדשות. לנבחרות אחרות יש עומק מדהים בגילים הצעירים יותר, וגם לנבחרת הנשים הישראלית יש פיזור גילים מצוין. המדליה של פלצ'יק, שיריבו על הארד לא עלה לקרב בגלל פציעה, בוודאי לא יכולה להסתיר את העובדה שזה הפודיום הראשון של הגברים בתחרות מטרה (אולימפיאדה, אליפויות עולם ואירופה) מאז 2020.
טוהר בוטבול (שסבל מפציעה בחלק מהזמן) וטל פליקר לא זכו במדליה מאז השנה שעברה. לי קוכמן עשה זאת בפעם האחרונה לפני שנתיים וחצי. שתי מדליות הזהב של ברוך שמאילוב הגיעו בתחרויות בישראל, ומאז שהסתבך בפרשת בדיקות הסמים הוא בצניחה טוטאלית. שגיא מוקי לפחות הרים את עצמו בקטאר אחרי נפילה חופשית, אבל המדליה היחידה שלו לאורך תקופה ארוכה הגיעה בתחרות בישראל. פלצ'יק עוד מצליח להביא הישגים, אבל סובל מחוסר יציבות.
זו אולי גם הסיבה לכך שסמדג'ה החליט כי הגברים לא ישתתפו בתחרות הקבוצתית המעורבת. זו החלטה שמעלה תהיות: הרי הפורמט הזה הציל את הג'ודו שלנו באולימפיאדת טוקיו ובאליפות העולם בשנה שעברה – משתיהן יצא עם מדליית ארד אחרי שורה של כישלונות בתחרויות היחידים. סמדג'ה נימק את ההחלטה בפציעות (שלא הפריעו לספורטאים שלו להשתתף בתחרויות היחידים), ועל הדרך נמנעה האפשרות לצפות בפערי האיכות בין הגברים לנשים, שהצילו את המצב גם בטוקיו. וחשוב מכך: ההיעדרות הישראלית מהתחרות הקבוצתית בקטאר תפגע בדירוג של הנבחרת ובסיכוי שלה להגיע כמדורגת לתחרות הקבוצתית באולימפיאדת פריז. זה עלול להתנקם בה אם היא תוגרל מול יפן או צרפת ותודח בשלב מוקדם.
למרות שבנבחרת הגברים ישנה תחושה של "כל העולם נגדנו", הגיע הזמן לקרוא את המפה. גם אם במקרה מוקי או פלצ'יק יצליחו לזכות במדליה באולימפיאדת פריז בשנה הבאה, מוטב יהיה בסיומה להכניס דם חדש לג'ודו הישראלי, לעצור את הפיחות במעמדה של נבחרת הגברים ולנסות לבנות אותה מחדש לקראת האולימפיאדה הבאה, בלוס-אנג'לס 2028.
גם יו"ר האיגוד משה פונטי מבין כנראה שסמדג'ה הגיע למיצוי בנבחרת הגברים, ובוודאי מודע לחומרת המצב בדור הבא. האג'נדה שלו לטפח רק בעיקר את ספורטאי העלית כדי להביא מדליות והישגים לא הוכיחה את עצמה ופגעה בבסיס הפירמידה. מוטב לג'ודו הישראלי, כפי שהציעה יו"ר הוועד האולימפי יעל ארד, להגביל את כהונת ראשי האיגודים ולהכניס אנרגיות אחרות, יו"ר שלא ידאג רק לקצה הפירמידה, ישקיע יותר בדור העתיד ויתעסק פחות בפוליטיקות פנימיות.
למזלו של פונטי, יש לו את הרשקו ונבחרת הנשים. להרשקו יש דרך, הנבחרת שלו שומרת על יציבות ומראה מגמת שיפור תמידית. הנבחרת שלו מגוונת ולא מתבססת על הברקה של ספורטאית כזו או אחרת, ולכן השיגה בשנתיים האחרונות 70 אחוז יותר מדליות מהגברים.
העבודה בנבחרת שלו, תחת תורה ברורה ומסודרת, עם הרבה עבודה סיזיפית ומשמעת, מביאה תוצאות. לניר הציגה אולי את הג'ודו היפה ביותר בדוחא. לצידה רז הרשקו, שזכתה בארד בקטאר, היא הדבר הכי יציב בג'ודו הישראלי, וגם ספורטאיות כמו שירה ראשוני, תמנע נלסון-לוי, גפן פרימו ואחרות יכולות להפתיע ביום נתון.
