זה קרה יותר מדי בשקט, לא באופן חגיגי כפי שמגיע לסקורר משמעותי בכדורגל הישראלי בשני העשורים האחרונים – אבל מחוץ לרדאר, שלומי ארבייטמן (36) סיים את הקריירה. ארבייטמן, שרשם קריירה מפוארת בליגת העל במועדונים כמו בית"ר ירושלים, הפועל ת"א, מכבי חיפה והפועל באר־שבע, הספיק לשחק גם מעבר לים בבלגיה ואת השנים האחרונות בילה בליגות הנמוכות.
לארבייטמן היו לא מעט רגעים גדולים בקריירה: שלושער מול אזרבייג'ן בבכורה בנבחרת, מספרת אדירה בבאר־שבע, וכמובן התארים – שתי אליפויות עם מכבי חיפה, שני גביעי טוטו (הפועל פ"ת ומכבי חיפה) ומלכות השערים של ליגת העל (2010). לצד זה, רבים לא שוכחים לו את ההרחקה במדי מכבי חיפה מול מאלמו במוקדמות ליגת האלופות, בעיקר בגלל הדרך שבה היא קרתה – צהוב ראשון על הורדת חולצה בחגיגת כיבוש וצהוב שני בעקבות נגיעת יד.
ההחלטה לפרוש לא הייתה פשוטה עבורו: "נפצעתי קשה בסוף מארס, שברתי את הקרסול בחלק הפנימי, וכשהתבררה חומרת הפציעה בכיתי שעות, זה יום שלא אשכח. שמתי מגן לקרסול, עברתי טיפולים, התייעצתי עם לא מעט רופאים, והסיכויים לחזור היו אפסיים. חשבתי לא מעט, היו לי המון לבטים, אבל זהו, החלטתי לתלות את הנעליים. נלחמתי, ניסיתי לחזור, אבל זה בלתי אפשרי. לצערי הרב, הגיע תורי לפרוש".
מרוצה מהקריירה שעשית או שיכולת להשיג יותר?
"ביומיים האחרונים ישבתי עם עצמי. ההורים הוציאו את כל העיתונים מאז שהייתי בן 7, כל הכתבות, התמונות, הסתכלתי עליהם, חזרתי הביתה, ישבתי עם עצמי ואמרתי 'וואלה, זו קריירה אדירה, עשירה, עם המון רגעים גדולים'. אני מוצף טלפונים, חיזוקים, נזכר בגולים, ממש מהגול הראשון שלי, כבשתי בכמויות, בילדים, בנערים ובבוגרים, בנבחרות. עשיתי וואחד קריירה, 99 שערים בליגת העל, 15 שנה. היה לי פספוס בנבחרת, היו עוד רגעים שהייתי צריך להיות מוזמן והייתי אמור להיות בורג מרכזי יותר בנבחרת. איפה ששיחקתי הייתי משמעותי. אני שמח שעברתי לבלגיה לארבע שנים ועשיתי טעות שחזרתי מהר מדי, אבל אני לא מצטער. הקריירה שלי היא וואו אחד גדול. אני גאה בה מאוד".
בוא נחזור למשחק הראשון שלך בבוגרים, במדי בית"ר ירושלים.
"איך אפשר לשכוח דבר כזה. אני זוכר את האימון הראשון, אתה רואה כוכבים ומיד מראה להם מי אתה. מהשנייה הראשונה התחלתי לתת בראש כמו שאני יודע וכולם נדלקו עליי, היה לנו חיבור מדהים. משחק הבכורה שלי היה נגד אשדוד באצטדיון הי"א, כבשתי עם הראש, ומפה התחילה הקריירה. השוו אותי לאלי אוחנה, אחד הדברים הכי מחמיאים שיש, זה רגע שלא אשכח לעולם".
זוכר את משחק השלום אחרי הסכם אוסלו? היית ילד.
"בוודאי, נורבגיה נגד ליברפול ואחרי זה פלסטין נגד ישראל. היה משחק 7 דקות נטו על חצי מגרש, סביבך 25 אלף צופים, והיה סיכום על 0:0 נדמה לי, אחרת אני עושה דאבל־פס וכובש את השער היחיד במשחק. דיברו על זה לא מעט, אני בגיל 10 ומדברים עלינו בטלוויזיה, זה בלתי נשכח".
(הראיון האגדי של ארבייטמן)
גם ראיון ה"פאס פאס" באנגלית הפך לבלתי נשכח.
"זה משהו שליווה וילווה אותי עד יומי האחרון בכל מקום. ראיתי בהמון מקומות שעשו מזה גימיק נחמד על האנגלית שלי. ראיתי את זה ממקום של וואו, וזה נהיה חזק בפרסומת שפעם עשיתי. לא שוכחים את זה ואני עדיין מעניין. אני גאה בזה ואם אתה מחזיר אותי אחורה, הייתי עושה את זה שוב"
"אלופים בדיבורים"
איפה הרגשת הכי בבית - מכבי חיפה? בית"ר? באר־שבע?
"איפה ששיחקתי הרגשתי בבית, בכל מקום הרגשתי שאוהבים אותי, אפילו ברעננה, מכבי פ"ת, הפועל חיפה. בכל מקום הרגשתי דומיננטי במערכת, מעולם לא היה לי עימות עם הנהלה".
אתה יכול להגיד: שלומי ארבייטמן אחד החלוצים הכי גדולים בכדורגל הישראלי?
"אני יכול להגיד שלפני שפרשתי הסתכלתי וראיתי שמות כמו אלון מזרחי, אלי אוחנה, ואמרתי 'אלה שמות־שמות'. היום אני אומר לך: כן, אני שלומי ארבייטמן, אחד החלוצים הכי טובים שהיו לכדורגל הישראלי".
הכדורגל שלנו הולך קדימה לדעתך?
"בכל פעם אומרים שהוא הולך אחורה, ולצערי הרב אתה רואה את זה. חסרים חלוצים כמוני. כואב הלב שאני פורש ואין הרבה שדומים לי. הכדורגל שלנו חייב לעבור שינוי דרסטי, אנחנו אלופים בדיבורים וחשוב שנהיה אלופים במעשים".
בתור מי ששיחק בנבחרת, איך זה מסביר את העובדה שלא הגענו לטורניר גדול בעידן הנוכחי?
"תמיד היינו קרובים, גם בתקופה שלי, ותמיד היה חסר את הגרוש ללירה. יש לנו שחקנים, יש לגיונרים, נבחרת טובה, שמות נוצצים, אנחנו עושים דברים הכי יפה שיש, אבל נופלים בקטנות".
מה אתה רוצה לעשות? תישאר בנוף הכדורגל?
"בשנה שעברה אימנתי במודיעין בילדים ג' והרגשתי שכל שבת אני מחכה לזה. אם הייתי מפסיד משחק, הייתי מרגיש כמו שחקן. השאיפה שלי היא להישאר בכדורגל, אני אוהב את זה, חי את זה, רוצה להעביר לילדים ולדור החדש את כל מה שלמדתי".
"המספרת? צמרמורת"
מה הרגע הכי גדול בקריירה שלך?
"וואו, היו הרבה. הופעת בכורה, שלושער בנבחרת, גול ראשון בליגת העל, המספרת המטורפת בבאר־שבע, השער נגד זלצבורג שהביא להעפלה לליגת האלופות, יציאה לאירופה. קשה לבחור".
איזה שער לא תשכח לעולם?
"המספרת מול הפועל חיפה, אני נזכר בזה ויש לי צמרמורת בכל הגוף".
חולם שהילדים שלך ילכו בדרכך?
"הילד שלי בן 7, רום יוסף, משחק בנס־ציונה, והחלום הכי גדול שלי שהוא יהיה היורש. אני תמיד אומר לו 'לך תהיה חלוץ'. אני רציתי להיות שוער ואבא שלי היה אומר לי 'לך תיתן גולים'. גם אני מדרבן אותו ואתן לו את כל הביטחון שיהיה היורש".
מי המאמן הכי טוב שאימן אותך?
"הרשימה ארוכה, כל אחד נתן לי את הדרך והכיוון שלו".
ערן זהבי, איל ברקוביץ' או יוסי בניון - מי יותר גדול?
"התשובה הכי פשוטה, שלושתם".
אחרי שפרשת, מה החלום הגדול שלך?
"לתת לדור הצעיר את הניסיון שהיה לי כשחקן, ולהגיע להיות מאמן בליגת העל".
