אני אלוף העולם בליפול ולקום כמו גדול... אחרי ההפסדים הניצחון הרבה יותר מתוק.
"השיר 'אלוף העולם' של חנן בן־ארי ליווה אותי בכל התקופה הזו, הוא מסכם את כל מה שעברתי. אני מתחבר שם לכל מילה, בעיקר ל׳ליפול ולקום׳. יש הרבה נפילות בדרך, המהות היא לדעת לקום, ואני הצלחתי לקום. אני נותן לעצמי ח"ח על זה, לא בקטע של התרברבות. אני נהנה מהעולם, לוקח דברים יותר בפרופורציות, יודע על מה להילחם".
ספוילר: זהו סיפור בכלל לא פשוט, אפילו מורכב מאוד, אבל עם סוף מלא אופטימיות. באופן אישי, בלי להיסחף לקלישאות של רגשנות יתר, לא בכל יום אני יושבת לראיון מול אדם שמעורר כל כך הרבה השראה. מתאר, כמעט באדישות, את המסע הבלתי־ייאמן שעבר: בלי מניירות של גבורה, רק בחירה ורצון שלא להיכנע – אפילו אם מה שעומד מולו הוא הדבר הכי מפחיד שאפשר להעלות על הדעת.
להתחיל מחדש
בגיל 17 סימן קורן ז'ורנו (23) "וי" ראשון על שורת המטרות שלו, כשהפך לרכז הפותח של נבחרת הנוער ואמור היה לעבור לקולג'. הוא צמח בדור כישרוני שכלל שמות כמו יובל זוסמן ותמיר בלאט ונחשב להבטחה גדולה לא פחות מהם. אלא שאז, ברגע אחד, הכל נעצר: בדיקה מקרית איבחנה אצלו סרטן עצמות (סרקומה על שם יואינג) והוא נאלץ להניח בצד את הכדורסל, שהיה כל עולמו.
אחרי ארבע שנים בהן עבר טיפולים כימותרפיים וניתוחים מסוכבים, הגיעה הבשורה המשמחת ביותר שקורן ומשפחתו היו יכולים לקבל: "המחלה נעלמה, אתה יכול לחזור לחיים הרגילים". אבל עוד הרבה לפני, היה לו ברור דבר אחד: אני על הכדורסל לא מוותר. פה התחיל המסע הבא, לנסות לחזור לנקודה בה הכל נפסק ולהתחיל מחדש עם כל המגבלות הפיזיות הכרוכות בכך. בעונה שעברה הוא אפילו שולב בגלבוע/גליל – צעד ראשון בדרך להשלמת הקאמבק. לפני תשעה ימים נסגר המעגל בפרץ של בכי על הפרקט: אלו היו דמעות של ניצחון, אחרי שעלה יחד עם קבוצתו עירוני קריית־אתא לליגת העל.
5 צפייה בגלריה
"החלום? ללבוש את המדים הלאומיים". ז'ורנו חוגג את העלייה ללאומית עם קריית-אתא
(צילום: לימור מלינוף, מינהלת הליגה הלאומית)
"זה כיף לקום בבוקר ולעשות את מה שאתה אוהב, זאת זכות גדולה, זה דבר מדהים מבחינתי", מספר ז'ורנו בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet ומכניס אותנו לעולמו עם התובנות שאסף במהלך התקופה הזו: "כשאתה נמצא במצב שאתה מאבד משהו, פתאום אתה מעריך אותו יותר. כיף לדעת להעריך את הדברים הקטנים שהופכים למספקים יותר, זה עושה אותך הרבה יותר מאושר".
איך הכול התחיל?
"ב־2016 הייתי בשיא קריירת הנוער שלי, הכל הרגיש מאוד טוב וכבר חשבתי על הצעד הבא. עשיתי מבחן SAT כדי להתקבל למכללות. פתאום התחלתי להרגיש כאבים ברגל, וכל מי שהתייעצתי איתו באותו זמן השליך את זה על העומסים הרגילים שיש על ספורטאי. עשיתי מנוחות ארוכות יותר, לקחתי כדורים, עברתי פיזיותרפיה וחזרתי לשחק. באותו זמן אחי הקטן התלונן על כאבים בגב והיה צריך לעבור בדיקת רנטגן, הצטרפתי אליו שיבדקו מה יש לי. הרופא ישר ראה משהו חשוד ושלח אותי לביופסיה. שבועיים אחרי הוא ביקש שנגיע אליו למשרד".
מה היה שם?
"ההורים שלי ואני יושבים מול הרופא והוא מבשר לנו שיש לי סרטן ושאני צריך לעשות סטופ על הכל. שצריך להתרכז בלהחלים, והסביר לנו על הטיפולים".
"יש הרבה נפילות בדרך, המהות היא לדעת לקום, ואני הצלחתי לקום. אני נותן לעצמי ח"ח על זה, לא בקטע של התרברבות. אני נהנה מהעולם, לוקח דברים יותר בפרופורציות, יודע על מה להילחם"
מה רץ לך בראש?
"ברגע שסיפרו לי על המחלה, ישר חשבתי – מה עם הכדורסל? איך אני ממשיך? אני צריך להפסיק לשחק? אולי זאת טעות? הרי אני צעיר וספורטאי, מה לי ולזה? לא ידעתי בכלל מה זה העולם הזה, זה היה רחוק ממני, אבל ישר שמתי לעצמי מטרה אחת – לחזור לשחק כדורסל כמה שיותר מהר".
רק הכדורסל עניין אותך? המחלה עצמה לא הפחידה אותך?
"כדורסל זה משהו שמלווה אותי מגיל אפס. אפילו בברית שלי הייתי עם מוצץ שיש עליו כדורסל. זה כל החיים שלי, היה לי ברור שאני רוצה להמשיך בכל הכוח".
החודשים הקשים
מרגע גילוי המחלה ז'ורנו הבין שהוא יוצא לדרך מאתגרת, שבה יעבור ניתוח להוצאת הגידול מרגלו ויזדקק לשבעה חודשי טיפולים כימותרפיים. "זה היה תהליך קשה ואינטנסיבי, היו הרבה עליות וירידות, צריך הרבה אהבה ומטענים גדולים של אנרגיה כדי לעבור את המסע הזה. אחרי שהחלמתי ישר העברתי את מרכז הפוקוס שלי לשיקום האורתופדי, כי להחלים מהסרטן היה מעין נקודת ציון מדהימה, אבל מבחינתי זה רק עוד שלב בדרך לפרקט. מאותה נקודה כל המאמצים שלי היו לחזור לשחק כדורסל".
היו משברים?
"אחד הרגעים הקשים היה דווקא אחרי הטיפולים כשכבר חזרתי לפעילות די טובה. נוצר לי שבר במהלך השיקום שלקח אותי שבעה חודשים אחורה, פתאום חזרתי לקביים. אתה יודע מה עברת וכמה השקעת כדי להגיע לנקודה הזאת, אבל לא פיקפקתי ברעיון שאצא מזה".
ממה הכי פחדת?
"לא יודע אם לקרוא לזה פחד, אבל כשאתה נכנס לתהליך כזה אתה רוצה שבסוף זה לא יהיה לחינם. בכל פעם שהגעתי למבוי סתום היה פתרון, אז זה מאוד עודד אותי. רציתי שדברים יילכו כמו שדמיינתי ושאפתי, ולפעמים זה לא קורה".
עלתה השאלה "למה אני"?
"לא. אולי זו הייתה תמימות של ילד, אולי לא כל כך הבנתי את המשמעות, אולי זה מה שהיה טוב, כי אנחנו מספרים לעצמנו את המציאות, ומה שאני בוחר לראות זה מה שאני רואה – לא משנה מה אנשים אחרים יגידו. ברור שהיו ימים שלא הרגשתי טוב ושלא היה לי כוח לכלום, אבל עצם האמונה שלי וההסתכלות על הדברים, בנוסף להסתכלות החיובית של הסביבה שלי – זה מה שהשאיר אותי עם ראש מעל למים כל הזמן".
"ברגע שסיפרו לי על המחלה, ישר חשבתי - מה עם הכדורסל? אולי זאת טעות? אני צעיר וספורטאי, מה לי ולזה? אבל ישר שמתי לעצמי מטרה - לחזור לפרקט כמה שיותר מהר"
מאיפה אוגרים כל כך הרבה כוח ומוטיבציה במצב כזה?
"זה משהו שחונכתי עליו מגיל צעיר, לעשות כל מה שאתה יכול כדי להגשים את המטרות שלך. לכל בן אדם יש עליות וירידות במהלך החיים, צריך להבין שלא הכל טוב וזה בסדר. אנחנו חיים בעולם של רשתות חברתיות והכל נראה לנו ורוד ומושלם. זו אשליה שנכנסת לתת המודע. כשלא טוב לך אתה מרגיש שזה לא בסדר, וזה שקר, כי מבחינתי זה בסדר להרגיש לא טוב, זה בסדר להיות עצוב או כועס, ועצם ההבנה הזאת זה משהו שמקל כשאתה בסיטואציה הזאת".
אתה מציין את תאריך ההחלמה?
"כן. באותו יום שהודיעו לי שהחלמתי בניתי שרשרת עם התאריך 26.9, אפשר לקרוא ליום הזה יום הולדת נוסף. אני דואג לציין את היום הזה בכל שנה, התאריך הזה מסמל עבורי ניצחון".
לפני שנה וחצי קיבלת הזדמנות מחודשת כשחתמת בגלבוע/גליל מליגת העל. איך הרגשת?
"היה חוסר ודאות, אבל קיבלו אותי בקבוצה בזרועות פתוחות. לא שיחקתי קרוב לחמש שנים, לא ידעתי איך הגוף יחזיק, לקח לי כמה חודשים להסתגל. הפעם הראשונה שעליתי לפרקט הייתה מרגשת ממש, עבר לי בראש 'עשיתי את זה'".
פרויקט לאומי
כאמור, בגיל 17, רגע לפני שקיבל את הבשורה על המחלה, העתיד של ז'ורנו נראה ורוד. הוא שיחק בנוער של עמק־יזרעאל וכיכב בקבוצת הבוגרים של המועדון בליגה הארצית. לפני כן היה שותף לחזרה של נבחרת הקדטים לדרג א' באירופה, כשסיים את האליפות עם 8.3 נקודות, 3.3 ריבאונדים ושלושה אסיסטים. שנה לאחר מכן עלה לדרג הבכיר גם עם נבחרת הנוער ויצא עם הנבחרת עד גיל 19 לטורניר בבלגיה, בו נבחר למצטיין.
עוד תלבש את המדים הלאומיים?
"זה חלום רחוק, למרות שאני מרגיש מעולה עם הגוף, אני בשיא מבחינתי, אף פעם לא הרגשתי טוב יותר. אם יהיה מצב רלוונטי עבורי, זה יהיה מאוד משמח לחזור לייצג את המדינה".
המון דברים משתנים בחמש שנים, בטח בגיל כל כך קריטי. חזרת נטו מאהבה - או גם כדי להוכיח לעצמך שהצלחת לעמוד במטרה?
"אחד הדברים שמניעים אותי היום הוא הרצון להוות דוגמה לאנשים איך לצמוח ממקומות נמוכים. זה הדרייב שלי מעבר לאהבה למשחק. אני יודע כמה כוח זה נותן לאנשים לראות את זה מהצד – אני רוצה לשמש מודל לחיקוי לחבר'ה צעירים שעוברים משברים. זו זכות אדירה".
ובכל זאת, לא מובן מאליו שאתה שוב על הפרקט.
"מסכים. אני אוהב להזכיר לעצמי בכל משחק מחדש, בזמן ההמנון, את כל מה שעברתי ולמה אני עושה את זה. זה מה שדוחף אותי להמשיך להתקדם. לעולם לא אוכל להתנתק ממה שעברתי. אי־אפשר לשכוח דבר כזה, אולי יום אחד כשאהיה מאוד מבוגר".
היית נרגש מאוד בחגיגות העלייה לליגת העל. מרגיש שזו סגירת מעגל?
"הרגשתי את אותה תחושה כמו כששיחקתי אחרי ההחלמה. קשה לי אפילו לתאר את התחושה הזאת, זה אושר מטורף".
"הייתי בשיא קריירת הנוער, בדרך למכללות, ופתאום התחלתי לחוש כאבים ברגל. באותו הזמן לאחי היו בעיות בגב והיה צריך לעבור רנטגן, אז הצטרפתי אליו. הרופא ישר ראה משהו חשוד. שבועיים אחרי ביקש שנגיע אליו למשרד"
בכית.
"אני מעביר הרצאות ומספר את כל הסיפור הכי פתוח שיש, נדיר שאני בוכה. גם בשיא המחלה לא בכיתי, פרקתי הכל באמצעות ניגון על פסנתר ושירה. אבל בעלייה עם קריית־אתא פתאום הרגשתי מעין מחנק בגרון – ואז הכל התפרץ".
על מה חשבת באותו רגע?
"הכל התחבר לנקודה הזאת. ראיתי ביציע את כל המשפחה והחברים שלי שליוו אותי לאורך כל המחלה. הכל ביחד הפך לי את זה לרגע מאוד מיוחד, זאת הייתה הגושפנקה הסופית: ניצחתי".
תודה על מה שנתתם
רגע לפני תחילת הראיון העביר ז'ורנו הרצאה מול אולם מלא בחיילים בבסיס הקריה. "זה ממש חשוב לי, אני מנסה להגיע להרבה אנשים, שהסיפור שלי אולי יעזור וישפיע על מישהו. אם אני מצליח לעשות את זה אז זה דבר אדיר מבחינתי", הוא מספר בהתלהבות על הפרויקט החדש שלו, ומסכם: "קיבלתי הרבה מאוד מהאנשים סביבי במהלך כל התקופה הזאת. נתנו לי המון אהבה, תמיכה ועזרה, אז אני חושב שזה הזמן שלי לתת בחזרה. בכל התקופה האחרונה הבנתי שמאוד מרתק אותי תחום הפסיכולוגיה, מעניין אותי להתחיל ללמוד בשנים הקרובות. בינתיים עשיתי קורס פסיכולוגיית ספורט, שחשף אותי יותר לעולם הזה".
