לוקה דונצ'יץ' יודע דבר או שניים על זריקות מטורפות שמנצחות משחקים. בלילה שבין רביעי לחמישי הוא צייץ שתי מלים: "איזו זריקה", והוסיף לידן שלושה אימוג'י אש. פעם דונצ'יץ' אולי עוד היה צריך להסביר שהוא מדבר על זריקת ניצחון במשחק נשים, אבל לא עוד. סברינה יונסקו - קלעית כל כך טובה שבאולסטאר ה-NBA בעונה שעברה היא הלכה ראש בראש מול סטף קרי ונתנה לו פייט - התרוממה שני מטרים מעבר לקו השלוש, קרובה יותר ללוגו של אמצע המגרש, וזרקה שלשה כשנותרה שניה על השעון.
"ברגע שהכדור יצא לי מהיד חשבתי 'כן, זה הולך פנימה'", סיפרה יונסקו על השלשה שהעניקה לניו יורק ליברטי ניצחון 77:80 בחוץ על מינסוטה לינקס במשחק מספר 3 בגמר ליגת ה-WNBA. האינטרנט יצא מדעתו, וקהל השיא, 19,521 צופים שמילאו את הטרגט סנטר במיניאפוליס, יצא שבור.
משחק מספר 4 ייערך הלילה (בין שישי לשבת, 3:00), שוב במיניאפוליס, כשניו יורק מובילה 1:2 בסדרה. הלינקס ינסו להשוות ולכפות משחק חמישי, שאם יהיה בו צורך יתקיים בלילה שבין ראשון לשני בניו יורק, ואז הליברטי יוכלו לעשות משהו שלא קרה מאז 1973: אליפות של קבוצת כדורסל מניו יורק.
בכל מקרה, דבר אחד כבר ברור: אם יש דבר שסדרת הגמר הזו הראתה בכל אחד משלושת המשחקים הראשונים שלה, זה שה-WNBA היא היום מה שהאמריקאים אוהבים לכנות "מוצר טוב" - ליגה שוויונית ומלהיבה, עם שחקניות טובות שהן גם דמויות מרתקות. "רוצים לדעת עד כמה הליגה הזו פורחת עכשיו? יש תור ענקי לשירותי הגברים בטרגט סנטר", צייץ צופה במשחק.
השינוי שחוללה קלארק
עוד לפני שהתחילה בקיץ, התחושה הייתה כי זו עונת ה-make or break של ה-WNBA. הכל - יותר מדי - הונח על הכתפיים המאוד צרות של צעירה בת 22 מאיווה. הוטל עליה להפוך ליגה שכבר שנים מספקת כדורסל טוב, דרמות וסיפורי צבע, למשהו שלאמריקה יהיה סוף סוף אכפת ממנו. זה היה לא הוגן גם כלפי קייטלין קלארק וגם כלפי שחקניות ותיקות שקרעו עשרות זוגות נעליים באולמות חצי ריקים, אבל שום התקדמות חברתית ותרבותית אמיתית לא הושגה בדרכים לגמרי נעימות. ככה זה עם תקרות זכוכית מנופצות, צריך לקחת בחשבון שהרסיסים יגרמו לפציעות וחתכים.
הרי חברת 'נייקי' ניהלה במשך שנים מסע פרסום עם הסלוגן: "הבעיה היחידה עם ה-WNBA היא שאתם לא צופים בה". הרבה שחקניות ירקו דם כדי להקים ולבנות את ה-WNBA מבלי להתפרנס היטב, מבלי לקבל חוזי פרסום, ואז הגיעה קלארק, עם חוזה של 28 מיליון דולר מ'נייקי' עוד לפני שקלעה נקודה אחת בליגה. אפשר להבין מדוע השחקניות האחרות הרגישו תסכול וכל האמוציות שבאו אחר כך היו צפויות: קנאה, מתח גזעי, ובאמריקה המפולגת גם פוליטיקה מיידית.
אבל קלארק עמדה בכל זה באופן שאי אפשר שלא להתרשם ממנו, והגיבה בבגרות, באיפוק ובחן. היא תופעה שהיו מעט מאוד כמותה והעונה הראשונה שלה הצדיקה את ההייפ על המגרש ומחוצה לו. בגיל 22 יש לה כבר מורשת של ממש: לא רק שהיא הביאה קהל חדש, הקהל הזה גילה - סוף סוף - כמה שחקניות כדורסל טובות יש בעולם. קלארק משכה כמויות חסרות תקדים של אוהדים חדשים, אבל עם יותר אוהדים טובים מגיעים גם יותר אוהדים רעים, ולכן לא חסרו עליות וירידות ורגעים נגטיביים. כך או אחרת, התופעה הייתה כל כך גורפת, שאחרי שקלארק ואינדיאנה פיבר הפסידו בסיבוב הראשון של הפלייאוף, ב-WNBA כססו ציפורניים מחשש למה שיקרה לרייטינג ולמספרי הצופים בלעדיה.
רק שאז קרה מה שכל מי שבאמת רוצים בהצלחת הליגה הזו קיוו שיקרה: המספרים והרייטינג כצפוי אכן ירדו בלי קלארק, אבל עדיין נותרו גבוהים בהרבה מהשנים הקודמות. זה אומר שמי שהתחילו לראות את ה-WNBA לא כי הם פתאום התאהבו בכדורסל נשים אלא כי קלארק התאימה לאג'נדה הפוליטית-חברתית שלהם, עזבו כשהפיבר הודחו מהפלייאוף. מי שהגיעו עם קלארק כי הם באמת התאהבו דרכה בכדורסל נשים בכלל, נשארו עד לגמר הפלייאוף, ומסתבר שמדובר בהרבה מאוד אנשים.
גמר ה-WNBA בשנה שעברה, בין לאס וגאס אייס לניו יורק ליברטי, השיג ממוצע צופים של 728 אלף. הממוצע של שלושת משחקי הגמר עד כה השנה עומד על 1.2 מיליון. את משחק מספר 2 בסדרה, שנערך במדיסון סקוור גארדן, ראו בשיא 1.8 מיליון צופים, וזה כשהוא משודר במקביל למשחק NFL. בכל פרמטר אפשרי, הקפיצה של הליגה השנה היא עצומה.
חלק מהמשמעות של המשחק הצומח היא שאולי פחות שחקניות יצטרכו לשחק חצי שנה ב-WNBA וחצי שנה במקומות סימפטיים הרבה פחות בהם משלמים להן כסף טוב. וכאשר השחקניות יישבו למו"מ עם הליגה, שכמובן שייכת ל-NBA, הן כבר ידרשו לקבל את הסכומים שמגיעים להן ולא חוזי מקסימום של רבע מיליון דולר לעונה. כי עכשיו הקהל רואה אותן בטלוויזיה והוא בא למגרשים והן מוכרות חולצות ונעליים, וגמר ה-WNBA של העונה מלהיב יותר אולי מכל גמר NBA מאז 2016. מישהו יצטרך סוף סוף לשלם על זה.