נקדים ונכריז כבר בפתיחה: אם אתם אוהבים דוקו ספורט איטלקים שמנגנים את התובנות שלהם במבטא נפלא וטיפוסים עם קרחת ומשקפיים שגונבים את ההצגה מבופון וזלאטן – רוצו לראות את "קאלצ'ופולי".
מדובר בפרק מסדרה תיעודית בנטפליקס שנקראת "לא ספורטיבי" ועוסקת בצד האפל של עולם הספורט וברגעים שהוא נפגש עם עולם הפשע. "קאלצ'ופולי" עוסק בפרשת הטיית המשחקים שהסעירה את הכדורגל האיטלקי והביאה בסופו של דבר לשלילת שני תארי אליפות של יובנטוס, הורדתה לליגה השנייה והפחתת נקודות לעוד מספר מועדוני פאר כמו מילאן ולאציו.
4 צפייה בגלריה
אנשים עם קרחת שגונבים את ההצגה. לוצ'יאנו מוג'י לצד פאביו קאפלו ואנטוניו ג'ירודו
(צילום: גטי אימג'ס)
לא בטוח שעכברי ספורט וחובבי כדורגל איטלקי מושבעים ילמדו דברים חדשים על הפרשה שהתפוצצה ב-2006, אבל עדיין הכרוניקה שמתוארת בסרט והצורה שבה הכל נארז – עוזרות להבין את הסיפור טוב יותר, מציגה בצורה מרתקת את הדמויות שמככבות בו ומסמנת עד לאילו דרגים בכירים השחיתות הגיעה. למי שלא מכיר או מכיר חלקית – זו בכלל תהיה חוויה מאלפת (ומכאן גם יהיה ספוילר וחצי).
דיוקנו של ארכי-נבל
בפרשה כולה היו מעורבות עוד מספר קבוצות כמו מילאן, פיורנטינה, לאציו ורג'ינה, אבל בסרט מתמקדים בגיבורה הגדולה יובנטוס, הגברת הזקנה והעשירה שמונהגת על ידי המנכ"ל הכל יכול, לוצ'יאנו מוג'י.
מוג'י הוא דמות שכל יוצר דוקומנטרי או עלילתי ישמח לכוון אליה מצלמה. אדם שצמח מלמטה ופילס את דרכו אל פסגת הכדורגל האיטלקי בעזרת חושים חדים, ערימות כריזמה וערמומיות של חתול רחוב שיודע לדלג בטבעיות מפחי האשפה אל הטרקלינים היוקרתיים.
מה שיפה אצל מוג'י שבשונה מהסטריאוטיפים אליהם הורגלנו מהכדורגל האיטלקי, הוא בכלל לא יפה. גבר קירח, ממושקף עם עיניים בולטות וחליפה שברוב המקרים מונחת עליו בחוסר חן. אבל את הכריזמה שהוא מביא איתו בשיחות חרישיות, בטון הנונשלנטי או במבט הערמומי אי אפשר לקנות באף חנות בגדים יוקרתית. אם נלך הלאה עם הסטריאוטיפ, את מוג'י אפשר ללהק בלי שום בעיה לסנדק 4 או אולי לספין אוף של הסופרנוס. לא חלילה לתפקיד הבוס הגדול, אלא יותר בכיוון של הקונסיליירי או אולי ראש משפחה נכלולי שמנסה לערער על כוחו של הסנדק המזדקן.
אבל בדוקו של נטפליקס זה פחות "הסופרנוס" ויותר "הסמויה", ולו בזכות האלמנט של האזנות סתר לטלפונים של מוג'י ומקורביו. כמו בסדרה המופתית של דייויד סימון, גם פה תובע ציבורי חמוש בלהט, שוטרים חרוצים שעושים עבודה סיזיפית ואפורה, בחלקה הגדול משרדית, מאזינים לשעות של הקלטות ומתמללים כל בדל אינפורמציה שיכול להוסיף עוד חלק לפאזל ענק של שחיתות שלא ברורים מימדיה. השימוש בהקלטות והעריכה המדויקת שמלווה במוזיקה שמצמידה אותך אל המסך מייצרות סצנות נפלאות שבונות אווירת מתח ולא פחות מכך, משרטטות את דמותו המסתורית של הארכי-נבל מוג'י.
ולכן הטריק שעושה הבמאי בשליש האחרון של הסרט הוא לא פחות ממבריק והאפקטיביות שלו חזקה. אחרי ששמענו את מוג'י מטנף בהקלטות, מספר בזעם שנעל שופט בחדר ההלבשה, חושד שמאזינים לו, עובר לשפת קוד וטלפונים חד פעמיים ונפגש בחשאי עם בכירים כשהוא מלווה ע"י קציני משטרה, פתאום אנחנו מקבלים סצנה כמעט אגבית של אדם שלצופה לוקח שנייה לזהות מיהו – בום! הנה מוג'י עצמו מתייצב מול המצלמה ומדבר אלינו ישירות. הנבל הגדול בא להתראיין, השטן (הספורטיבי) בכבודו ובעצמו מתיישב כאחד האדם, משחרר חיוך קטן, מדליק סיגר קטן ובא לספר את הסיפור שלו. זה הרגע הכי חזק בסרט.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש מספר חורים ודילוגים בעלילה ולא תמיד ברור פשר הקשרים בין ראשי המועדונים לראשי איגוד השופטים ועד כמה עמוקה ועקבית הייתה הטיית המשחקים, אבל זה כנראה נבע ממגבלות זמן (הסרט באורך של 67 דקות) ואולי גם מגבלות משפטיות.
אבל עם כל הכבוד להתפלפלויות משפטיות והעובדה שמוג'י, למרות שהורשע, איכשהו יצא מהפרשה בלי עונש מאסר (התיישנות ועוד תעלולים משפטיים), הסיפור פה הוא רוח הספורט שהושחתה והוכתמה ואת זה הסרט מצליח להביא אל המסך.
זה גם בא לידי ביטוי בצורה פיוטית משהו ברגעי הסיום של הסרט. תחילה אנחנו רואים את מוג'י מלטף את הכלבלב הקטן שלו שאת פרוותו מעטר סרט אדום (משלים בצורה כמעט פארודית את הטייפקאסט) ומשם עוברים לצילום של התובע הציבורי נרדוצ'י צועד ומביט על מגרש כדורגל שכונתי, סמל התום האולטימטיבי של משחקי הילדים, וחיתוך לאצטדיון כדורגל ענק וריק. בדיוק כמו נרדוצ'י, כשעולות כתוביות הסיום אתה מבין שכנראה לעולם כבר לא תוכל לראות משחק כדורגל ואיפשהו, מתישהו אחרי שריקה מוזרה, לא תנקר לך המחשבה שרגע, אולי יש פה משהו מסריח.
