זו האולימפיאדה המוצלחת בתולדות ישראל, עם שלוש מדליות נכון לעכשיו, והיה אושר גדול לראות את ההצלחות של אבישג סמברג ונבחרת הג'ודו, שלא לדבר על ארטיום דולגופיאט שהשמיע את התקווה במשחקים האולימפיים לראשונה מאז אתונה 2004 ובפעם השנייה בלבד בהיסטוריה.
ההישגים לקחו אותי אחורה, אל ברצלונה 1992. אלו היו המדליות האולימפיות הראשונות של ישראל, הכסף של יעל ארד והארד של אורן סמדג'ה, וההתרגשות הייתה עצומה גם בקרב העיתונאים שיצאו לסקר את המשחקים. אז עוד הייתה תקרת זכוכית לנפץ, חיפשנו את העלייה הראשונה על הפודיום. עם כל הטירוף שעובר בימים אלה על המדינה, רק תחשבו – אם הייתם צעירים מדי כדי לחוות זאת בעצמכם – מה עבר על ישראל כאשר המדליות האלו הגיעו.
מבחינתי, זו הייתה חוויה לא נורמלית. ממרחק השנים קל לשכוח, אבל תחרויות הג'ודו נערכו בכלל בפלאו בלאוגרנה – אולם הכדורסל האגדי של ברצלונה. עוד לפני האולימפיאדה, וגם אחריה, ביקרתי שם פעמים רבות במשחקים של נבחרת ישראל ושל קבוצות ישראליות בגביעי אירופה השונים. היה מוזר לראות את הפרקט מכוסה במזרנים, ואת אוהדי הכדורסל הצבעוניים מתחלפים בקהל אולימפי מסוקרן.
ההישג היה מדהים, מדליות יום אחרי יום באותו ענף, ואני לא יכול לשכוח את המראה הקסום, כאשר מכל היציעים הונפו לפתע אינספור דגלי כחול־לבן. אפשר היה לחשוב שלא מדובר בפלאו בלאוגרנה, אלא ביד אליהו. אורי אפק, מנהל המשלחת דאז, עוד ניסה לשמור על איפוק, אבל במהירות נסחף באווירה הכללית והרעים בקולו: "עשינו את זה!" בלילה שאחרי המדליה של ארד יצאנו לרחובות ברצלונה, אנשי התקשורת הישראלית ותיירים מהארץ שהגיעו לצפות בתחרויות. הסתובבנו ברמבלאס כמו טווסים וחגגנו, ולאף ספרדי לא היה מושג מדוע אנחנו מאושרים כל כך. לך תסביר למי שהתרגל להצלחות ספורטיביות את ההרגשה של מדליית בכורה.
באותם משחקים גם עקבתי מקרוב אחרי נבחרת החלומות של ארה"ב בכדורסל, ואפילו זכיתי לפרס יוצא דופן בדמות כניסה לאחד האימונים, בו עקבתי מקרוב אחרי הביצועים והאינטנסיביות של כוכבי הענק. אבל שום דבר לא דמה לאותה ראשוניות של זכייה ישראלית במדליה.
המחרימים שלא נענשים
ועוד משהו על השנאה שנכנסת למשחקים. בשביל אנשי ספורט ברחבי תבל, "אולימפיאדה" ו"מדליה אולימפית" הן מילות קסם, כי המפעל הזה שאמור להתקיים אחת לארבע שנים (כאשר מגפות לא כובשות את העולם) הפך לסמל. כל מי שמכבד את עצמו והספורט בדמו רוצה להגיע לשם. זה כינוס רב־משתתפים של אנשים מכל העולם, ממדינות ננסיות שבקושי ניתן למצוא אותן באטלס עד למעצמות ענק. אבל באצטדיונים, באולמות ובמתקנים השונים הפער בגודל לא תמיד מורגש, ומי שמייצג אי נשכח בקריביים יכול להקדים נציגים של מדינות עשירות וגדולות. זה היופי של המשחקים האלה, אבל צריך גם לשים כוכבית: בוועד האולימפי הבינלאומי מדברים על אחווה - רק שלפעמים היא קיימת רק למראית עין, במצעדי הפתיחה המפוארים.
כפי שראינו בתחילת המשחקים בטוקיו, היריבות הפוליטית קיימת גם בספורט בגדול. פתחי נורין האלג'יראי פרש כדי לא לעלות לקרב מול טוהר בוטבול, גם הסודני מוחמד עבדלראסול נעלם בלי לתת סיבה, והמקרה המכוער מצטרף לאירועים רבים שחוויתי כאשר סיקרתי את האולימפיאדות השונות. האלג'יראי, כעונש מגוחך, הורחק מהכפר האולימפי, וזה המשך ישיר של הנטייה להטיל עונשים סמליים, אם בכלל, על ספורטאים מוסלמים נהגו כך.
כשארה"ב הטילה חרם על המשחקים במוסקבה ב־1980, בגלל פלישת ברית המועצות לאפגניסטן, נכללה ישראל בין המדינות המערביות, בנות בריתם של האמריקאים, שאסרו על ספורטאיהן לצאת לאולימפיאדה. למרות התחרות הגדולה בין העיתונים אצלנו (מי חשב אז בכלל על אתרי אינטרנט, או על אינטרנט), הושג מהר מאוד קונצנזוס בין כולם לבטל את יציאת העיתונאים שכבר היו רשומים – כולל אותי. בסופו של דבר היה כיסוי רחב בתקשורת הישראלית רק באמצעות כתבי סוכנויות הידיעות. בגוש הסובייטי החזירו בחרם על המשחקים בלוס אנג'לס, ארבע שנים מאוחר יותר.
