המסע של תומר זלצמן (25), רוכב אופני הרים, כל הדרך לאולימפיאדת פריז, הוא מסלול מכשולים אחד מתמשך. לבעיית הקשב והריכוז שלו הוא למד לסלוח עם הזמן ולקבל אותה כחלק ממנו; גם ממחלת הקורונה שתקפה אותו בצורה קשה הוא התאושש איכשהו, וצלח שורת משברים מקצועיים; אבל שום דבר לא הכין אותו ל־7 באוקטובר.
"רוני, בת הזוג שלי שמאוד תומכת בי, היא גם התזונאית שלי. יש לי תמיד על מי להישען. קצת לפני תחילת המלחמה חזרתי לגור עם ההורים ביובלים (מועצה אזורית משגב), כדי לצמצם עלויות ולהתמקד באופניים. רוני ואני חיינו בקריית־שמונה כמעט שלוש שנים, ובדיוק כשהתפצלנו כל אחד להוריו התחילה המלחמה", נותן זלצמן את הרקע.
"אלה היו רגעים סופר־קשים", הוא מרחיב. "לא אשכח את 48 השעות אחרי שהכל התחיל. עצבות מטורפת, חרדה. לא הצלחתי להתאמן, הייתי בהלם. עליתי על מטוס ליוון כדי להתחרות, להמשיך לאסוף נקודות לקראת פריז. כשהבנתי את המציאות, הסתכלתי על זה במעין פספוס, התפרקתי. החברים שלי הולכים למילואים להגן על המדינה, ומה אני עושה? נוסע לתחרות אופניים. אבל אז הבנתי שזה התפקיד שלי בעולם. לייצג את המדינה נתן לי דרייב מטורף, במיוחד בענף שאין בו הרבה ספורטאים ישראלים".
שומע ממש את הטילים?
"שומעים מאוד טוב את היירוטים. כשאני רואה מה נהיה מקריית־שמונה, אני ממש עצוב. התחברתי למקום, לנחל, לקיבוצים. זה אזור מדהים, כמו בועה כזו בתוך המדינה. כמו חו"ל. נהניתי לרכוב שם, להתאמן. כל אזור הצפון הוא כבישים בתוליים קטנים בלי הרבה מכוניות. זה אני, הטבע והכביש. זה אזור קרב עכשיו, וזה לא קל. תחושה מבאסת. רוני ואני מחכים ליום כיף בצפון כדי שנוכל לבקר שוב במקומות שאהבנו".
ואם זה לא מספיק, לפני כשבוע עבר זלצמן תאונה עם האופניים. "הייתי אמור להתחרות בגביע העולם השני בשווייץ, ונפלתי במהלך אימון, שברתי את היד, שברתי שן ואולי גם את האף. פינו אותי לבית חולים באמבולנס".
ואז בטח קופצת המחשבה "הלכה לי האולימפיאדה".
"ממש בשניות הראשונות כשזה קרה. מהר מאוד התאפסתי על עצמי. מההתחלה הייתי מאוד אופטימי. יש אתגר שצריך לצלוח אותו ואני שם, אני באולימפיאדה. אני דוחף את עצמי לקצה של ההתאוששות. עברתי את זה".
בלי פחד
כמו ילדים רבים שעולים על האופניים בפעם הראשונה, זלצמן התאהב, אבל בניגוד לאלו שהופכים את הרכיבה לתחביב הוא לקח אותה לאקסטרים – הרבה לפני שידע שיש בכלל ענף כזה באולימפיאדה. בשונה מהג'ודו או מהשייט, שהביאו אלפי ילדים לנסות את המקצועות שבהם עלו טובי הספורטאים הישראלים על הפודיום בתחרות החשובה מכולם בשנות ה־90, הפעם הראשונה שבה נציג כחול־לבן (שלומי חיימי) באופני ההרים השתתף במשחקים האולימפיים הייתה רק בריו 2016.
"עם כל ההפרעות מסביב, בעיות הקשב והריכוז ממקדות אותי. ברגע שאני עולה על האופניים אני מצליח לנתק את עצמי, לא משנה מה קורה בחוץ. מצד שני, יש התמודדות יומיומית קשה"
"פעם בכלל לא ידעו על הענף, אבל האמת היא שאפשר להגיד שלא הרבה השתנה", מסביר זלצמן, ולא מהסס לומר שראה את עצמו כנציג השני בענף כבר בטוקיו, מה שלא קרה בסופו של דבר. "הייתה לי את היכולת הפיזית להיות שם, אבל אופני הרים זה ספורט מורכב וצריך עוד דברים, גם יכולות טכניות ויציבות. צריך להיות עקבי, וזה לא היה אצלי. לא הייתי בתמונה".
זלצמן החליט שהגיע הזמן לשינוי משמעותי אם הוא רוצה להגיע לבירת צרפת. כשהוא עדיין בקטגוריית הגיל עד 23, חבר הרוכב הישראלי לביורן קפקא הגרמני, והצליח להגיע למקום התשיעי באליפות העולם ולמקום החמישי באליפות אירופה. "לקח לי עוד קצת זמן להבשיל, ומהרגע שהתחיל הקמפיין הייתי על פריז. התחלתי טוב, הייתי המוביל, אספתי נקודות בכמות יפה יחסית. הייתי גם בקבוצה מקצוענית, עד סוף השנה שעברה".
מה קרה שם?
"היו לי בעיות עם ההנהלה ולא הצלחנו להסתדר. לי הייתה את הדרך שלי והם ראו את הדרך שלהם, ולא הצלחתי להיכנס למשבצת הזו. הביצועים שלי התחילו לרדת. השנה שעברה הייתה הכי גרועה בקריירה שלי. גם חליתי בקורונה ולא הצלחתי להתאושש. היו מרוצים שהקבוצה רצתה שאתחרה, ורציתי את החוזה, אז שיחקתי לפי הכללים שלהם, מה שנקרא. התחלתי להידרדר ממש, נפילה חופשית".
להידרדר פיזית בגלל הקורונה?
"זה היה שילוב של כמה דברים. פיזית לא הייתי שם כי לא הצלחתי להתאמן כמו שצריך. הייתי בין מחלה למחלה, תפסתי הרבה מחלות משום שכל הזמן הייתי בדרכים. שנה שלמה בדרכים, מתרוצץ. הכושר שלי ירד. מנטלית הייתה לי התמודדות מאוד קשה עם זה שאני לבד בחו"ל, ולא הצלחתי להסתדר עם הקבוצה, שלא הייתה נכונה לי".
פעם בדור
לפי זלצמן, ישראל עדיין בשלב הלמידה בכל מה שקשור לרמה הענפית. "זה טרנד פה, לייף־סטייל. אבל בשביל לייצר אלופים צריך שיטה, ובלעדיה יוצאות הבלחות, כמוני. הייתה לי מערכת תומכת, רק שזה קורה פעם בדור. עוד לא נמצאה התבנית לפתח רוכבים ולגדל אותם. זה דורש הרבה עבודה".
אתה אומר הבלחה, אבל עשית משהו שונה אם הגעת לאולימפיאדה.
"לא הייתי הילד הכישרוני היחיד, פשוט היה לי משהו לעבוד איתו. כשאתה עושה את הדרך למעלה, יש הרבה תקרות זכוכית והרבה מסתפקים בנגיעה, להישאר במקום. בתהליך ההתבגרות שלי אני מבין יותר ויותר שזה רק אני. אפשר להסתמך על המאמן, ההורים, אבל אני זה שצריך להתמיד ולפתור בעיות שצצות ולטפל בזה כמו אתגר. זו דרך מלאה בקשיים ורק ככה מצליחים. זה תלוי כמה רוצים את זה, וזה מה שהבדיל אותי מאחרים. מגיל שמונה אני רוכב וגם כשהגיעו מאוחר יותר המשברים, לא הייתה שאלה מבחינתי – ראיתי את עצמי בטופ העולמי, את המטרות שלי ואיך אני נותן הכל בשביל להשיג אותן".
מהן המטרות בפריז?
"השנה כבר ניצחתי בכל תחרות בארץ בפער משמעותי, ולא השארתי מקום להתלבטויות כשהיה צריך לבחור את הנציג הישראלי. הוכחתי שאני יכול לנצח חבר'ה מהעשירייה הראשונה בעולם. במשחקים עצמם יהיו פחות מ־40 רוכבים, וזה משחק לטובתי, ייתן לי את האופציה להתחיל מקדימה ולבוא לידי ביטוי. רואה את עצמי מסיים בטופ 15. אני ריאלי, יודע שאני לא באזור המדליות. פריז תכין אותי מבחינת ההתמודדות והלחץ כדי שבלוס־אנג'לס 2028 אזכה במדליה".
אני והפסיכולוג
בילדותו, הרבה לפני שאובחן עם בעיות קשב וריכוז, כונה זלצמן "אסטרונאוט" ו"עפיפון". היום הוא מרשה לעצמו לצחוק על זה, ואפילו מספר שפעם שכח את האופניים בדרך למסלול רכיבה. "אף פעם לא קישרתי את זה שאני מעופף להפרעות קשב וריכוז", אומר זלצמן.
איך הפרעות קשב וריכוז משפיעות על ספורט מקצועני?
"עם הספורט עצמו זה עובד מעולה, ממקד אותי עם כל ההפרעות מסביב. ברגע שאני עולה על האופניים אני מצליח לנתק את עצמי, לא משנה מה קורה בחוץ. זה סוג של יתרון, במובן מסוים. אבל בו זמנית יש התמודדות יומיומית קשה. כדי להיות מקצוען צריך להיות מסודר, עם לו"ז ותוכנית שלפיה עובדים, לזכור לקחת איתך את הכל. זה אתגר מאוד גדול לבחור כמוני".
נראה שאתה מצליח להתמודד לא רע.
"אני מלווה על ידי פסיכולוג בשנתיים האחרונות, ולא לוקח ריטלין. מהשיחות שלנו לפני האבחון הוא אמר לי שיש לי הפרעות קשב וריכוז. עשינו מבדק ויצאתי חיובי, מה שנקרא. אני יכול להגיד שאצלי זה מתבטא בלשכוח דברים, קשה לי לנהל סדר יום, קשרים חברתיים. יותר מדי שיחות עם אנשים גורמות לי להתפזר ולאבד את זה. ספורט אינדיבידואלי מתאים לי בקטע הזה".
מה אתה מנסה לעשות כדי להקל על עצמך בסדר היום?
"עוד לא מצאתי את נוסחת הקסם בלארגן את עצמי, אבל אני מנסה לכתוב דברים, לזכור דברים שאני לא יכול לפספס. זה לא קל. למדתי לקבל את עצמי ולנסות להשתפר מהמקום הזה. גם כשאני עושה פשלות זה לא סוף העולם כבר, אני יודע להתמודד".
ינאי חושף: טורניר הכנה בינלאומי בא לארץ
(ONE)
פורסם לראשונה: 01:30, 27.06.24
