"אם הייתי נכנסת לטופ־10, זה היה משנה לי מאוד את הקריירה. זה שלא נכנסתי יצר אצלי משבר גדול. היו לי כמה הזדמנויות, אבל בין היתר הפסדתי לגורגס, או שלשואי פנג היו שתי נקודות משחק ואם הייתה מנצחת בהם הייתי נכנסת, היה לי מזל רע. זה המון באשמתי, כי החלפתי מאמן שלא סבלתי אותו אחרי שעוד הגעתי לרבע גמר אינדיאן וולס, לקחתי החלטה הכי גרועה בחיים שלי. רציתי להיכנס לחמישייה הראשונה בעולם, היו שלבים מסוימים שהייתי שווה את זה".
האזינו לפרקים הקודמים בפודקאסט "ריפליי"
שחר פאר, אחת הספורטאיות הגדולות בהיסטוריה של ישראל, לבטח הטניסאית הגדולה ביותר שספק אם מישהי תיכנס לנעליה הענקיות, כבר בת 35 ואמא לשניים. היא מתגוררת בניו־יורק לטובת הלימודים של בעלה, מנתח הלב ד"ר אילון רם. אבל גם ממרחק השנים והקילומטרים, היא לא שוכחת עד כמה הייתה משמעותית עבורה האפשרות להיכנס לעשירייה היוקרתית. היא דיברה על הכל בראיון בלעדי שישודר במלואו היום (12.00) במסגרת "ריפליי", תוכנית הספורט של ynet radio.
בין שחקניות לשחקנים
שחר, נעלמת לנו מהרדאר.
"רק הושאלנו לפה. מהדייט הראשון שלנו אילון אמר לי – לא שידענו שנתחתן ונביא ילדים – שאחרי ההתמחות הוא יצטרך לעשות מעבר לחו"ל לשנתיים. כמובן שנחזור, עתידנו בישראל, אבל זה חלק מהקריירה שלו עכשיו".
הפוקוס היה עלייך ככוכבת הגדולה, עכשיו את יוצאת לשליחות לטובתו.
"כשהתחלנו לצאת הוא היה בהתמחות שלו, שזה באמת לחץ מטורף, לא בבית, לא ישן, לא כלום. ומי הייתה מבינה אותו יותר ממני? בתחילת מארס 2017 הודעתי על פרישה, ותמיד שאלו אותנו אם אילון הספיק לראות אותי משחקת. אז לא, ואם הוא היה מספיק אז בטוח לא היינו מצליחים להיות ביחד. זה בלתי אפשרי, שתי קריירות כאלה.
כמובן שאני לא משווה את עצמי לרופאה, אבל הלחץ של השעות, לא לישון ולתת את כל כולך לקריירה. צריך להיות מישהו לידך שמבין ומכיל את זה. אז באמת פרשתי ויכולתי להיות זו שעומדת לצידו, ואני מבינה שהקריירה מקום ראשון עכשיו ולא אני. גם בקריירה שלי אף פעם לא חיפשתי את הפוקוס, אף פעם לא התקשרתי ואמרתי 'תעשה עליי כתבה'. לא חיפשתי להיות פופולרית או אהובה כביכול, או רשתות חברתיות. זה דפוק אצלי, אבל לא עשיתי את זה. אז גם פה אני לא מחפשת את זה, לא צריכה את הפוקוס, טוב לי להיות האנונימית".
הבאת איתך ציוד טניס לארה"ב?
"כלום, אפילו נעלי טניס. כשאני סוגרת משהו, אני סוגרת. זה באמת היה ממקום של די, הספיק לי, אין לי את הרצון הזה לעלות על מגרש ולשחק, לא מחפשת את זה. אני תמיד הייתי קצת שונה בדברים מסוימים, כמו שלמשל לא מעניין אותי כל כך הפרסום. פחות עניין אותי כמה יש לי בבנק ולא רציתי גם לדעת. אמרתי לאבא שלי: 'אל תגיד לי ואל תשתף אותי, זה לא מעניין אותי. אני פה כדי להצליח, לא בשביל לחשוב כמה כסף יהיה לי בסוף הקריירה'.
שיחקת בעידן מטורף, לעומת חוסר היציבות והאנונימיות בסבב הנשים כיום.
"הייתי בעידן משוגע. היה את אזרנקה, שראפובה, הינגיס, הנין, קלייסטרס, הוויליאמסיות ואיבנוביץ', המון שחקניות אייקוניות שכולן היו בטופ. לקראת סוף הקריירה שלי באמת נעלמו בנות.
בחדרי ההלבשה בסבב הייתי מאוד נחמדה ומדברת עם הבנות בלוקר וזה, ולא הייתי הולכת איתן לארוחות ערב רוב הזמן. אצל בנות זה קצת אחרת, בדרך כלל אם הן מאותה המדינה אז היה יותר חיבור. אצלנו היו כאלה 'ביצ'יות', אבל זה בנות, זה אחרת, התחרותיות היא שונה והכל. קשה להפריד בין החברות לבין היום שאחר. בנים משחקים אחד עם השני, לוחצים ידיים ודקה אחרי זה הם החברים הכי טובים".
אילו ערכים לקחת מהטניס שעוזרים לך לנהל את החיים, לחנך את הילדים, או בזוגיות או בכלל?
"קבלת החלטות למשל, יותר בקליל במצבי לחץ וכאלה, איך לקבל דברים שלא הולכים בחיים ולא לשקוע בבאסה ובעצבות, וגם אם זה לשעה או לשעתיים צריך להמשיך. בטניס נתתי שעה־שעתיים, יום־יומיים להפסד, ואז ממשיכה. אז גם בחיים. אני יכולה להתבאס, לבכות, אבל אז להתאפס מהר ולחשוב טוב, מה עושים הלאה? מה עושים חיובי? לפעמים זה מוגזם, אבל אני ככה גם עם לוחות זמנים. אולי אני מגזימה עם זה בתור אמא, אבל להכל צריך להיות סדר יום מבחינתי. אם אמרתי 7 – זה חייב להיות 7. אני עכשיו קצת יותר משחררת, עדיין לא מספיק אבל כן. אני פשוט חושבת שהטניס עיצב אותי, אני מי שאני בעקבות מה שעברתי בקריירה".
למזלך היית בת למשפחה אמידה. מעבר לכישרון הגדול כמובן, התנאים הסביבתיים בטניס מאוד משפיעים.
"אני לא חושבת שהצלחתי בגלל זה, אולי יש כאלה שכן. אתה יודע כמה ילדים אמידים יש בארץ שההורים שלהם נתנו להם הכל, מאמן הכי טוב, והם לא מצליחים? או ההפך, ילדים לא אמידים שדווקא יש להם רעב. כל השחקניות הרוסיות באו מה'זבל', הן באו כדי לשרוד. הרומניות, אין להן שקל על התחת. ניקולסקו אמרה לי שהיא לוקחת את המאמן הכי זול שהיא יכולה ובקושי מצליחה לממן אותו, אין לה שום עזרה מההורים. אני הייתי דווקא ידועה בלהילחם ובלא לוותר, פחות הייתי בקטע של הכישרון. דווקא מעבודה קשה הצלחתי, שזה די סותר הרבה פעמים כשאתה מגיע ממשפחה אמידה. הכל עניין מנטלי".
הייתה לך תדמית של מחליפת מאמנים סדרתית.
"זה דפוק, שטויות. צריכים להבין מערכת יחסים עם מאמן. יש בזה הכל, רק בלי לישון איתו. צריך להבין את המנטליות, קשה למצוא מישהו שאתה מתחבר אליו. אני הייתי יצירת מערכת עצמית בטניס, לא יודעת למה זה לא מתפתח בארץ".
לא חזרה מפסק הזמן
לקראת הסיום, הייתה תחושה של קושי בהתמודדות שלך עם הצעירות, ולצד זה ספגת ביקורות.
"היו משחקים שהרגשתי עגלה, לא מי שאני מכירה, פחות חדה או מהירה ומנטלית לא שם. הכל נראה איטי. יותר מדי מחשבות, לא מרוכזת וחושבת רק כמה אני גרועה. אמרתי ב־2016 שאני הולכת אול־אין, טסה לאוסטרליה – וסבתא שלי נפטרה יום לפני המוקדמות בבריסביין. הובסתי, ולא אשכח את הכותרות שראיתי באינטרנט. אמרתי לעצמי שאין להם מושג מה קורה, העיקר שוחטים. הגיוני שיש ביקורות, אבל זה פגע מי מאוד והשפיע על המשחקים שלי. כבר התחלתי לחשוב בהם מה יכתבו עליי, שהיא הפסידה או נשחטה. לפחות טוקבקים היה לי חוק שלא לקרוא".
מתי נפלה ההחלטה לפרוש?
"לא נכנסתי לטורניר סידני ושמחתי, הגעתי למוקדמות במלבורן והתחלתי לשאול את עצמי מה אני עושה פה, שאני בכלל לא רוצה להיות פה. הפסדתי לפלישקובה ואז אני חוזרת לארץ, ישר משחקי פדרציה ואני לא מצליחה, לא רציתי לשחק. עוד יצאתי למשחקים בארה"ב ובמקסיקו, היה לי איזה וירוס בעין וחשבו שיש לי 'זיקה', הגעתי למקסיקו והפסדתי במוקדמות. התקשרתי להורים שלי, אמרתי להם שזהו. נסעתי לחברים במיאמי, לקחתי טיים אאוט מהטניס ולא חזרתי ממנו בכלל".
מחפשים המלצות האזנה או רוצים להמליץ על פודקאסטים שאתם אוהבים? הצטרפו לקהילת הפייסבוק שלנו פודקאסט להמונים
