תדמיינו לעצמכם את מסלול רכבת ההרים האקסטרימי שיש, עם העליות והירידות התלולות ביותר. תוסיפו אפילו לופים שמייצרים לכם פרפרים, וגם אז, ממש לא בטוח שהמתקן הזה יעמוד בסטנדרטים של אופיר חיים. המאמן הצנוע שגדל בשכונת אברמוביץ' בראשון-לציון, ימצא את עצמו הערב (21:00) באצטדיון קטן בסלובקיה, על הנקודה הכי גבוהה במתקן הזה: גמר אליפות אירופה עד גיל 19 בין נבחרת הנוער שאותה הוא מאמן לנבחרת אנגליה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
במשך שנים הספורט שימש עבורו מפלט, אבל בכל אותן שנים חיים לא באמת יכול היה להתרכז רק בכדורגל. זה נכון גם לגבי הימים האחרונים, המרגשים בחייו, בבית המלון אקס ביוניק, שמשמש כמרכז האולימפי של סלובקיה. גם במהלכם אופיר נמצא בקשר רצוף עם אשתו אורלי, ושניהם מטפלים במסירות בבנם הבכור אור – שבגיל שנה ושמונה חודשים אובחן על הספקטרום האוטיסטי.
"אני לא נמצא באזור סטרילי לגמרי גם בשבועיים האלו", אומר חיים בראיון, בשיחה שאנחנו מקיימים בלובי המלון. "אני מרגיש דרך אשתי המדהימה אורלי בדיוק מה שקורה בבית. מספיק לי לשמוע את הקול שלה כדי להבין עד כמה הימים קשים מול אור, שלא נמצא בתקופה קלה. אור הוא הברומטר של החיים שלי. אלו החיים האמיתיים. אני יכול לספר לך שקיבלתי בימים האחרונים מאות הודעות, מהאנשים הכי חשובים במדינה, אבל את מה שאור שלח הכי אהבתי וזה הכי מרגש אותי. בשבילי כל הודעה שלו היא כמו זכייה באליפות. אחרי שניצחנו את צרפת הוא שלח לי שידע שננצח ושהוא גאה בי. הדברים הקטנים האלו, שאולי נראים שוליים או טריוויאליים עבור אחרים, בשבילי זה כמו לזכות ביורו".
מה קורה עם אור כרגע? באיזו מסגרת הוא?
"אור סיים ללמוד. בחינוך המיוחד לומדים עד גיל 21 ואחר כך זהו. זה פשוט הזוי שהמדינה לא נותנת מענה והילדים האלה נופלים. אני פה, אשתי בארץ וקשה לה מאוד. מתחילים הלימודים ב-1 בספטמבר, מה קורה הלאה? איפה אור? מה, הוא איתנו בבית? הוא צריך תעסוקה, מקום בשבילו. לא בשבילנו. אנחנו נצליח לחיות, למרות שזה קושי אדיר. אבל הוא צריך ללמוד להסתדר בעולם הזה, וחייבים לדאוג לזה".
"אני יודע שכולם יישבו אחרי הקידוש והארוחה לתמוך בנו. רק תנו שננצח, אני מת לעשות את זה בשביל המדינה. אני לא מסתפק בגמר. זה חייב להסתיים כמו סיפור סינדרלה אמיתי, עם הגביע"
אור (21), האח הגדול של גל (16) ושי (15), היה גם כוכב אסיפת השחקנים לקראת המשחק מול אנגליה בסוף השבוע שעבר, במסגרת שלב הבתים של הטורניר. חיים השמיע לשחקנים את ההודעה הקולית שהשאיר לו. "הבן שלי לא דיבר עד גיל שבע", אמר חיים לשחקניו בהתרגשות ובלהט שלא רואים בכל יום. "ועכשיו, לפני כמה דקות, אני מקבל הודעה: 'בהצלחה אבא במשחק. אני אוהב אותך. מאמין בך שתנצח'. מי יכול לנצח אותי, תגידו?! גם אם אני אפסיד להם, אני אבוא מוכן ב-100 אחוז למשחק, ואני אתן את המאה אחוז שלי, ואי-אפשר יהיה לעצור אותי, ואני אקח כל קרב מגע! כי אנחנו הכי טובים! אני לא בא למכור לכם לוקשים. תאמינו בזה!".
"האסיפות שלי לפני משחקים הן עם המון תשוקה ורגש", אומר חיים. "אני כותב לעצמי נושאים על דף ועובר נושא-נושא, אבל דווקא זה לא היה לי כתוב בדף, זה יצא לי מהלב, בלי תכנון. זה פשוט יצא. לא תיכננתי לדבר איתם על הילד שלי, אבל כשזה מרגיש נכון, זה פתאום יוצא. ההודעה שלו ריגשה אותי מאוד. אנשים לא מבינים כמה נלחמתי שהילד שלי ידבר. זו הייתה מלחמה אבודה, אף אחד לא האמין שהוא ידבר. ולכן, בגלל שניצחתי במלחמה הזו, עם הרבה אמונה ועבודה, היה לי ברור שאפשר גם לנצח את צרפת, ואפילו את אנגליה הערב".
"האווירה כאן מדהימה", מספר חיים על מה שקורה סביב הנבחרת שלו. "זה קשה, כי אנחנו כבר שבועיים כאן, אבל מתרכזים אך ורק בכדורגל. אתמול נתנו לשחקנים שעתיים להסתובב. יש כאן בריכה, ג'קוזי וטיפולים. שחקנים עושים שטויות של טיקטוק, אבל אני לא מרשה להם להעלות שום דבר לרשתות החברתיות, אנחנו מאוד מקפידים על זה".
איך מחזירים את השחקנים לקרקע אחרי החגיגות הגדולות בעקבות הניצחון על צרפת?
"אני לא צריך להוריד אותם לקרקע. המעמד יוריד אותם לקרקע. הם שחקנים מאוד מקצועיים, מאוד בוגרים. אני מרגיש אותם כל הזמן. אין פה התנשאות, אין פה מעמדות ואין אגו. לא סתם אנחנו במעמד הזה. הם מקצוענים ברמות, הם מיוחדים ברמות".
חיים בן ה-47 הפך לאחת הדמויות האהובות בכדורגל הישראלי. הוא חורר רשתות כחלוץ בנוער של מכבי תל-אביב, היה חלק מעונת הגלאקטיקוס של הקבוצה בקריית שלום והפך בכלל לסמל של הפועל באר-שבע, כשירד לנגב במהלך שאז לא היה ממש מקובל. הוא לקח את הקבוצה מליגת המשנה לליגת העל, היה מלך השערים של הליגה הבכירה וכבש גם בגמר גביע המדינה. אבל את התהודה הגדולה הוא מקבל עכשיו, והיא מתבטאת גם בשיחות שקיבל מראש הממשלה היוצא בנט, ראש האופוזיציה נתניהו והנשיא הרצוג ("חשבתי שבהתחלה עובדים עליי. בחיים לא האמנתי שנשיא המדינה יחייג אליי, זה כבוד ענק").
אבל עד הפסגה שאותה כבש, חיים ידע גם לא מעט מורדות. "צריך לפעמים את המזל וזה לא קרה לי, אבל זה גם בגלל האופי שלי שאני גאה בו, הנאמנות. את באר-שבע לא עזבתי, למרות שהיו לי הצעות עם הרבה יותר כסף וניהול מסודר. באר-שבע נכנסה לי ללב עד הסוף. לא עניין אותי כסף, רק ההנאה".
חיים עשה את הדרך הארוכה מלמטה, מהצריף במגרש של הפועל מרמורק. היו"ר חנן עדני פיטר אותו למרות שהגיע עם הקבוצה למקום השני בטבלה בליגה א'. משם התגלגל למכבי יפו ולאחר מכן מונה למאמן קבוצת הנוער של הפועל תל-אביב, שאותה הוביל לזכייה בגביע המדינה. בהמשך מונה למאמן הפועל ראשון-לציון מהליגה הלאומית, למאמן מכבי שעריים, שאיתה ירד לליגה א', ולמאמן הפועל עפולה שאותה הוביל לזכייה בתואר הראשון בתולדותיה – גביע הטוטו. הוא גם הוביל אותה לפלייאוף העליון, ואז הגיע למשרת חייו: מאמן הפועל תל-אביב. רק שהקדנציה שלו כמאמן הקבוצה הבוגרת באדום נגמרה מהר מדי, אחרי שבעה מחזורים. משם המשיך לכפר-סבא, העלה אותה חזרה לליגת העל – ואת החותם האמיתי על הקריירה שלו הוא מטביע ברגעים אלה, עם נבחרת הנוער, בהישג הכי גדול של הכדורגל הישראלי מאז המונדיאל במקסיקו 1970, שסידר לנבחרת גם את הכרטיס הנחשק למונדיאליטו באינדונזיה.
כשחתמת בהפועל תל-אביב, הבעלים שרון ניסנוב הגדיר אותך "מאמן העתיד של הכדורגל הישראלי" - ואחרי שבעה משחקים בלבד פיטר אותך.
"הפועל תל-אביב הייתה טעות שלי, למדתי מזה המון, כמו איך להתנהל במועדון גדול, אבל הייתי צריך לעבור את החוויה הזו כדי ללמוד. אם זה לא היה קורה לא הייתי עולה עם כפר-סבא ליגה באותה עונה. שרון ניסנוב אמר את זה ואמרתי שצריך להוכיח את זה. הייתה לי בלב את התחושה שמתישהו הכל יתפוצץ".
ועכשיו, זה כבר ברור, הקריירה של חיים מתפוצצת. במובן החיובי, כמובן. זה לא רק שאימפריות כדורגל כמו ספרד, גרמניה והולנד בכלל לא הגיעו ליורו שבו משתתפת ישראל וכולל רק שמונה נבחרות. בחצי הגמר הנבחרת ניצחה את הנבחרת הטובה באירופה לגילה, צרפת, אחרי שהשאירה מאחור גם את סרביה ואוסטריה. ההצלחה עם הנבחרת שיכנעה את קרוביו של חיים שהכל אפשרי: לא בכדי הוא תלה כבר כשהגיע לבית הנבחרות בשפיים, אחרי שמונה לתפקיד ביולי האחרון, את השלט "עושים היסטוריה". חיים באמת האמין בזה, והצליח לגרום גם לשחקנים שלו לחלום. "האמנתי בעצמי, ראיתי את המסלול שלי", הוא אומר. "החיים הובילו אותי להגיע להתאחדות לכדורגל, שהפכה אותי למאמן טוב יותר. עברתי תהליך שלא הייתי מוותר עליו".
מה שעשית בכל הקריירה שלך לא מתקרב לחשיפה שקיבלת באליפות הזו.
"בתוך תוכי ידעתי שאם אצליח כמאמן, האישיות שלי תצא החוצה. זה אני, אני לא משחק משחק ולא מזייף כלום. אנשים מתחברים לאמת ואני לא מתבייש בזה, עברתי תהליך עם עצמי. היו לי שנים קשות שהתביישתי בזה שאני אבא לילד אוטיסט וברחתי מזה ולא דיברתי על זה. היום אני חושף את זה. אתה לא מבין מה עשתה האליפות הזו בסלובקיה מבחינת המודעות לילדים עם מוגבלויות. אני מקבל תמיכה מעשרות הורים, הילדים שלי שולחים לי סרטונים עם שירים, זה הניצחון הכי גדול שלי".
אתה מבין שמעכשיו, ברגע שתחזור לישראל, אתה הופך לפנים מוכרות.
"אני הבן אדם הכי צנוע שיכול להיות, אני אחד שמאמין קודם כל בעצמו. ידעתי שיום אחד זה יגיע. היה לי חשוב שיידעו מי זה אופיר האדם. מי שלידי יודע מה אני מביא. אני שמח שעכשיו נחשפו ומזדהים איתי. בתקופה שלי כשחקן לא הייתה התקשורת של היום או הרשתות החברתיות, אחרת היה קורה אותו הדבר".
לאור ההצלחה הענקית שלך בנבחרת הנוער, אתה לא מכוון להיות ברק בכר הבא?
"ברק בכר המאמן הטוב בישראל. לא ייאמן איזה דברים הוא עושה, והוא צעיר ממני בכמה שנים, שובר את כל השיאים. אני לא האמנתי שאגיע דרך הנבחרת לגמר אליפות אירופה. ראיתי את עצמי זוכה באליפויות ובגביעים, הייתי בטוח שההצלחה תגיע דרך הליגה. אבל אני נהנה בענק, לא יכול להסביר את ההרגשה לעבוד באימון עם האיכות הכי גבוהה של הכדורגל הישראלי. אתה מקבל את זה לפנים. כל מה שאתה מדמיין, אתה מצליח עם הלב הענק שלהם ליישם על המגרש".
"כשאורלי הייתה בהיריון עם גל, אחרי כמה חודשים נכנסתי לחרדות וביקשתי ממנה שתעשה הפלה. הייתי בדיכאון וטיפל בי פסיכולוג שאמר שעברתי תקופת אבל. הרגשתי אז שזה כישלון שלי שיש לי ילד אוטיסט"
בין צלחת אליפות לזכייה ביורו, מה אתה בוחר?
"זכייה ביורו, בטוח. פה אני מייצג מדינה שלמה. זו הגאווה הכי גדולה לשים את מדי הנבחרת. הפספוס הכי גדול שלי היה שלא לבשתי בקריירת המשחק שלי את חולצת הנבחרת הלאומית. אני כל הזמן אומר לשחקנים שלי שאם הם בטעות יוצאים מפוקוס וטיפה מזייפים, שישמרו טוב על המקום שלהם. אני לא זכיתי לזה, והייתי מוכן לתת המון כסף בשביל זה".
יצא לך לשבת בחדר מול המראה, לצבוט את עצמך ולשאול איפה אתה נמצא?
"נראה לי שאני לא מבין עד הסוף מה קורה. הילדים שלי מנסים להסביר לי. אומרים לי, 'אבא, אתה לא מבין איך אנחנו גאים בך, איך מדברים עליך'. כשאני שוכב פה בלילה במיטה, אני אומר לעצמי שאחרי כל מה שעברתי בחיים שלי, אני צריך לחבק את זה. איבדתי את אמא שלי, הדבר שהכי אהבתי בעולם ונתנה לי את הערכים שלי, בגלל מחלת הסרטן בתוך כמה חודשים. אחרי המשחק מול צרפת הסתכלתי למעלה ובכיתי. זה לא מלחיץ אותי, גם לא מפחיד, ובכל פעם אור מכניס לי את הפרופורציות. שום דבר לא יכול לסנוור אותי, גם הישג שאולי גם עוד מאה שנה לא ישיגו אותו, אבל מבחינתי עוד לא עשינו כלום, אני לא מסתפק בזה. קיבלתי את ההחלטה הכי נכונה בעולם לאמן את הנוער. היו ביקורות, למה כמאמן ליגת העל אני עושה את זה. אז עכשיו אני מבין שאין החלטה נכונה יותר וחכמה יותר".
וכשחיים מדבר על הפרופרוציות שאור מעניק לו, צריך לחזור לרגע שבו החיים שלו השתנו מקצה לקצה כדי להבין בדיוק למה הוא מתכוון. "אורלי זיהתה משהו בהתפתחות של אור", הוא אומר. "נכנסה לילה אחד למחשב וראתה שבכל עשרת הפרמטרים שמצביעים על אוטיזם, הוא שם. אני לא ייחסתי לזה חשיבות, הייתי ילד בן 25, לא חשבתי שמדובר במשהו רציני. עד ששמעתי את אורלי אומרת לי, 'אופיר, יש לנו ילד אוטיסט'. זה היה הרגע שבו קרס עולמי, שהחיים שלי כבר לא יחזרו לקדמותם".
אופיר ואורלי, שהפכה לתרפיסטית באמנות לילדים על הספקטרום, הוציאו במשך שנים 12 אלף שקל מדי חודש כדי להעניק לאור את כל הכלים להצליח. "הגענו לקלינאית הכי טובה בארץ. הוא היה נושך אותה", משחזר חיים. "היינו דוחפים לו את הלשון כדי שיוכל לדבר. כל ההידברות בינינו הייתה דרך פלט קולי. אורלי הכינה לו הקלטות עם ברירות מחדל וכך הוא היה מתקשר איתה: רוצה לאכול, לשתות ועוד". הדמעות מתחילות לזלוג. "הקלינאית אמרה לי בגיל שבע שהוא כבר לא ידבר. לא קיבלתי את זה. נלחמתי יחד עם אורלי. זו אותה אמונה שאני מדבר עליה. ומגיל שמונה הוא כבר לא שותק. היה לנו פחד להביא עוד ילדים. כשאורלי הייתה בהיריון עם גל, אחרי כמה חודשים נכנסתי לחרדות וביקשתי ממנה שתעשה הפלה. כשהוא נולד, במשך שנה לא נשמתי. כל עיכוב בהתפתחות היה כמו סיוט. נכנסתי לדיכאון וטיפל בי פסיכולוג שאמר שעברתי תקופת אבל. אני הרגשתי אז שזה כישלון שלי שיש לי ילד אוטיסט".
הוא ניסה למצוא את השקט שלו על המגרש. "כששיחקתי בבאר-שבע לא רציתי לחזור הביתה", הוא נזכר. "הייתי נשאר שעות על גבי שעות באימונים, בועט, משחק, רק לא לחזור להתמודדות. זה סיפור שכמעט פירק לי נישואים, אבל יש לי אישה אדירה שיותר חזקה ממני. אנחנו מתמודדים גם היום עם תקופות קשות. מתקשרים אליי באמצע אסיפה כשאני בבית הנבחרות בשפיים שהוא עושה משהו בבית ספר ואני חייב לרוץ. אור נתן לי כלים שעוזרים לי עכשיו. הוא חידד לי את החושים. זו הסיבה שאני מחובר מאוד לשחקנים של הנבחרת. אני מכיר את הנפש של כל אחד מהם".
לצד ההצלחה של הנבחרת, יש גם סימן שאלה לא קטן שמרחף מעל: איך ההישג הנפלא ימנף את הכדורגל הישראלי. בזכות הנבחרת אנחנו רואים שיש למותג החבוט הזה מה להציע: שמות כמו אוסקר גלוך, רוי רביבו, סתיו למקין, אל־ים קנצפולסקי ואחרים, הפנים של ההצלחה המרעננת, מוכיחים שאפשר לסמוך עליהם גם בימים שאחרי האליפות. גם חיים מבין שאסור לפספס את הדור הזה.
איך גורמים לשחקנים האלה לשחק גם בליגה, עם מאמנים שמרנים וכל כך הרבה זרים?
"מאמנים צריכים להאמין בכדורגלנים הישראלים. הקבוצות והמועדונים צריכים להאמין. יש לנו פה איכויות, יש לנו שחקנים ברמה מאוד גבוהה מבחינת כישרון. צריך פשוט לתת להם. תראה מה למשל עשה עומר בוקסנבוים בהפועל תל-אביב: שיקם את מחלקת נוער והפך אותה למדהימה. הוא נותן לשחקנים צעירים להיות חלק מהקבוצה הבוגרת, גם בסיכון של תוצאות פחות טובות. גם מכבי תל-אביב עושה את זה עם אוסקר גלוך. אני מקווה שהיורו הזה יוכיח לכולם שכל מי ששייך לסגל של הנבחרת הזו, יכול וחייב לשחק בקבוצות הבוגרות. אם הם ישחקו ויעלו את הקצב, שחקנים יהיו הרבה יותר טובים".
הזכרת את גלוך. מה מייחד אותו?
"אוסקר שחקן מיוחד. גם הגדולים ביותר שהיו בישראל לא היו ברמה הזו בגילו. הוא חתיכת מכונה קטלנית ואף אחד בכדורגל הישראלי לא היה ברמה כזו מול השער. אבל יש לנו פה כישרונות-על נוספים בנבחרת".
אחד השחקנים שאתה הכי אוהב זה רוי רביבו, הבן של חיים רביבו.
"הייתי מעריץ של אבא שלו, איזה שחקן גדול הוא היה. רוי חושב כל הזמן. במשחק הוא יותר חושב מאשר מבזבז אנרגיה, ולכן הוא יכול לשחק גם שלושה משחקים ברצף בלי לנוח. השבוע נגד צרפת, הוא קיבל צהוב מוקדם, אבל בחצי השני לא עברו אותו פעם אחת. הוא מיתן לבד את המשחק שלו".
בשלב המוקדם של הטורניר ישראל הפסידה לאנגליה, נבחרת עם סוללת כוכבים מהפרמייר-ליג.
"אנגליה זו נבחרת ברמה גבוהה מאוד, יש לה כוכב כדורגל שהוא מעל הטורניר מאסטון וילה, קרני צ'וקוואמקה. הם הפייבוריטים, אבל אנחנו רוצים לחזור עם הגביע. יהיה קשה, אבל גם צרפת, נבחרת לא פחות טובה, הפסידה לנו אחרי שהתעלינו לרמות הכי גבוהות".
ברור לך שהמון ישראלים יצפו מיד אחרי ארוחת השבת בגמר שלכם מול אנגליה.
"זה שאתה בכלל אומר שנבחרת ישראל בגמר היורו נגד אנגליה זה מדהים, אבל אני רוצה לשמח את המדינה. אני יודע שכולם יישבו אחרי הקידוש והארוחה לתמוך בנו. רק תנו שננצח, אני מת לעשות את זה בשביל המדינה. אני רוצה לגרום לכל כך הרבה אנשים אושר. אני לא מסתפק בגמר. זה חייב להסתיים כמו סיפור סינדרלה אמיתי, עם הגביע, לעשות משהו מושלם".
כבר חשבת איך חוגגים, אם תחגגו?
"כמי שחונך על ווינריות, על הרצון לזכות בתארים, ברור שמתגנבות לי המחשבות של הזכייה ומה עושים. אני מכיר את עצמי: אם נפסיד אני אשנא את זה. לא מעניין אותי שהגענו לגמר, אני רוצה שישראל שלנו תזכה ביורו וגם במונדיאל. במחשבות הכי רחוקות שלי אני יושב בברנרד, בית הקפה הקבוע של כולנו בראשל"צ, שכל שחקני הכדורגל מגיעים אליו, ואנחנו חוגגים את התואר הכי גדול שהכדורגל הישראלי זכה בו".
