ברק בכר עשה כמעט הכל כמאמן מכבי חיפה. הוא הגיע לקבוצה שאין לה מה להפסיד, ועזב אותה בתחושה שלא נותר לה עוד מה להרוויח. את הסיפור הכי מוזר בכדורגל הישראלי - מכבי חיפה לא מצליחה, ויהי מה - הוא הפך לסיפור הכי מובן מאליו. כל כך הרבה יש בתוך ה"כמעט הכל" הזה, עד שחזרתו של בכר לקדנציה שנייה עוררה תמיהה גדולה. מה כבר אפשר להוסיף לשלוש אליפויות בשלוש שנים ולהעפלה לליגת האלופות? אז זהו, שאפשר. נאמר לנצח את מכבי ת"א בחוץ.
בכר הוא ההוכחה שניצחון על היריבה הגדולה בביתה הוא לכל היותר סמל סטטוס, יוקרה שמוטב איתה אבל אפשר גם בלעדיה, שכן הדבר לא מנע את השגת מטרת העל. הרי על כל משחק חוץ מול מכבי ת"א יש 17 משחקים אחרים, ובאלו, יעידו המספרים, מכבי חיפה הייתה טובה מיריבתה. בנוסף, חוסר ההצלחה בבלומפילד נענה בדומיננטיות ביחס כמעט זהה בסמי עופר, משהו שלא הצליחה להשיג עד לבואו. אם מכבי ת"א משיגה חמש נקודות מתוך 18 כשהיא מתארחת אצל מכבי חיפה, אז כמה מוזר זה שמכבי חיפה משיגה שלוש מתוך 18 כשהיא מתארחת אצל מכבי ת"א?
המשחק בשבת הקרובה מציע הזדמנות מצוינת לשבור את מחסום בלומפילד. קודם כל כי הוא לא בבלומפילד אלא בטדי מתוקף מגבלות פיקוד העורף. גם אם טדי יהיה מלא ב-30 אלף אוהדי מכבי תל אביב - וכנראה שהוא לא - הוא יהיה זר מעט גם עבור האלופה. אבל המחסום עדיין ישנו. כדי לשבור אותו צריך קודם כל לנסות ולהבין מהו.
נרדפת מול רודפת
הצורך הוא אבי ההמצאה, אומרים, ואין הוכחה טובה יותר מאשר הניצחון של מכבי חיפה של מסאי דגו בבלומפילד בעונה שעברה. בפיגור עשר נקודות, למכבי חיפה לא היה מה להפסיד - רק להרוויח. הלך הרוח הזה הקל עליה לנקוט בגישה אקטיבית, לוחצת ומתנפלת, שבכר לא הצליח, אם בכלל רצה, לסגל לקבוצתו בתקופתו. בכר, לזכותו ייאמר (וזה באמת לזכותו), מעולם לא היה בפיגור של עשר נקודות ממכבי ת"א. למעשה, הוא מעולם לא התארח אצל מכבי ת"א כשיש לו פחות נקודות ממנה. פעמיים הוביל עליה בעשר נקודות ופעמיים בשמונה, פעם בארבע ופעם בשלוש. גם כמאמן הפועל באר-שבע, מעולם לא התארח אצל מכבי ת"א כשהוא מתחתיה. הדפוס הזה הכתיב למשחקים אפיון קבוע - מכבי חיפה נרדפת, מכבי ת"א רודפת. תיקו לא היה אופציה מבחינתה של מכבי ת"א, אבל הוא היה מצוין מבחינתה של מכבי חיפה. מתוך כך נוצר הלך רוח הססני וזהיר - באופן בלתי נמנע, אולי - ושונה כל כך מאופייה של מכבי חיפה בסיטואציות אחרות. היא אף פעם לא הייתה היא עצמה מול מכבי ת"א בבלומפילד - הודות ליריבה הקשה, שגם היא הייתה צד בעניין, אבל גם בגלל שהיא לא הייתה חייבת.
כעת, המצב שונה. בפיגור שלוש נקודות (הגם עם משחק חסר), יש למכבי חיפה סיבה טובה לא לברוח מעצמה, לצד החובה לבצע התאמות היות ולא מדובר בבני סכנין בבית אלא במכבי ת"א בחוץ. תיקו היא תמיד תוצאה טובה במשחק חוץ מול יריבה ישירה, ובמיוחד בעונה כזאת – הוא דוחה את ההכרעה להמשך, אסטרטגיה שבהגדרה אמורה לשחק לידיה של מכבי חיפה, שאין לפניה עוד 12 טיסות למשחקים במסגרת הליגה האירופית. אלא שהשלב המוקדם של העונה וההשלכות המינימליות להפסד, מציבות את בכר הכי קרוב לסיטואציה שבה היה דגו בעונה שעברה. זה הזמן של בכר, השקול והאחראי לרוב, שתמיד הגיע לבלומפילד עצור ומבוקר, לכבוש את המבצר האחרון. לשם כך צריך להסתער.
