ביום רביעי לפני שבועיים, היו לאסתר רוט שחמורוב הרבה תוכניות. אף אחת מהן לא כללה הגעה לחדר המיון בבית החולים בילינסון ואשפוז ממושך במחלקת ההשתלות. אבל לחיים, כמו לחיים, היו תוכניות אחרות עבורה, לא בלתי צפויות לחלוטין יש לומר, והאצנית האולימפית המיתולוגית, מדליקת משואה וכלת פרס ישראל, מצאה עצמה מתניידת באישון לילה עם תיק קטן ובו מברשת שיניים, תחת האיום של בנה, ירון, שחזק כנראה מכל מתקפת טילים - לבית החולים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"אם את לא הולכת עכשיו לחדר מיון", אמר לה ירון, "אני מזעיק עבורך אמבולנס". רוט שחמורוב אכן עשתה כמצוותו, אבל בדרך לא שכחה להתקשר למארגני מרוץ הנשים של "לייף", אותו הייתה אמורה להזניק למחרת. מה שכן הוזנק ויצא לדרך מיד הוא מחול שמועות נמרץ, שהתפשט ברחבי המדינה וטען שהיא כבר בשעותיה האחרונות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אני באמת הייתי גמורה ולא יודעת מה יהיה ומה עושים. הייתי באי־ספיקת כליות", אומרת רוט שחמורוב, אך השמועות היו קיצוניות יותר מהמצב. למען הסר ספק, היא לא על ערש דווי. גם אם ברור שהמיטה במחלקת ההשתלות אינה המגרש הטבעי שלה, בלשון המעטה.
"שבועיים הרגשתי לא טוב", היא מספרת השבוע לראשונה איך הגיעה לאשפוז הדרמטי. "לא הבנתי למה לייחס את זה, כי 14 שנה אני מושתלת כליה, עושה ספורט, החיים שלי רגילים. לאחרונה הרגשתי תשישות, בערבים היה לי חום. לא גבוה, אז לא נבהלתי. עשיתי ספורט גם עם חום, הכל כרגיל כמו לפני ההשתלה, רק נחה יותר. ובכל זאת, ראיתי שזו לא אני".
אורך חיי כליה מושתלת הוא כ־15 שנה. לא עלה בדעתך שאולי זה העניין?
"מרוב שהכל היה כל כך טוב כל השנים, היה לי קשה לקבל שאולי הבעיה בכליה. כי עקרונית, כליה מושתלת יכולה לשרוד יותר מ־15 שנה. ובכל זאת, החלטתי לעשות בדיקות דם. בערב ראיתי את התוצאות, ואני ישר מסתכלת על הקריאטינין (המדד לפיו מזהים, בין היתר, בעיות בכליות- א"א). מ־0.98 שזה אדם נורמלי, קפץ לי ל־5.2. ישר צילצלתי לילד, והוא אמר – 'אשפוז'. למחרת הייתי אמורה להזניק את המרוץ. אמרתי לו: 'אני לא יכולה להרשות לעצמי להתאשפז. תן לי עוד יום'. הוא לא הסכים".
בבילינסון קיבלה אותה הנפרולוגית פרופ' רותי רחמימוב, מומחית להשתלות כליה. רוט שחמורוב, בת למשפחה שהכשל הכלייתי אצלה הוא גנטי, הייתה בטראומה מהפעם הקודמת שזה קרה לה. "הפעם הראשונה שעליתי על הבעיה בכליות הייתה בגיל 20", היא משחזרת. "הייתי צריכה לעבור בדיקות רפואיות עבור רישיון הנהיגה ויצא שיש לי לחץ דם גבוה. באותו הזמן לא הייתי מודעת למחלה המשפחתית, והמשכתי הלאה. עשיתי ספורט, הגעתי להישגים ואפילו את ההריונות העברתי ככה, בלי מעקב".
"אמא שלי סבלה 15 שנה מהמחלה ונזקקה לדיאליזה. ראיתי אותה סובלת מאוד. סבתא שלי נפטרה בגיל 32. כשגם אחי התגלה כחולה, התחלנו להיות במעקב. בגיל 40 זומנתי לבדיקות, ובאולטרסאונד גילו שגם אני סובלת מאותה מחלה. במחלה הזו, לדעת זו לא מתנה, כי אין מה לעשות עם המידע"
המחלה ממנה סובלת רוט שחמורוב היא ציסטות כלייתיות. מדובר בבועות מלאות נוזלים שנמצאות בכליות מלידה, וגדלות בממוצע במשך כל שנה בשני מ”מ, עד שבסביבות גיל 50, הן ממלאות את הכליות לחלוטין. הללו מפסיקות לתפקד והחולה נכנס לאי־ספיקת כליות ונזקק להשתלה. “מכל מחלות הכליה”, אומרת רוט שחמורוב באופטימיות האופיינית לה, “את זו הרופאים הכי ‘אוהבים’. כי אם את עוברת השתלה, זה לא עובר לכליה הבאה. אמא שלי סבלה 15 שנה מהמחלה ונזקקה לדיאליזה. ראיתי אותה סובלת מאוד, אבל באותו הזמן היו להשתלות רק 50 אחוזי הצלחה. סבתא שלי נפטרה בגיל 32. אמרו לה לא ללדת הרבה, והיא ילדה שבעה או שמונה ילדים. אבל לא קישרנו. כשגם אחי התגלה כחולה, התחלנו להיות במעקב משפחתי, ממש נכנסנו למחקר. כך שבגיל 40 זומנתי לבדיקות, ובאולטרסאונד גילו שגם אני סובלת מאותה מחלה. אמרו לי: ‘תבואי למעקב. זה הטיפול’. לא תזונה מיוחדת ושום דבר. אני כבר ידעתי באיזה גיל דוד שלי ‘הלך’, ובאיזה גיל אמא שלי ‘הלכה’ וציפיתי למחלה, וחבל. במחלה הזו, לדעת זו לא מתנה, כי אין מה לעשות עם המידע”.
בספטמבר 2009 נחשף ב”ידיעות אחרונות” כי רוט שחמורוב נאלצה לעבור השתלת כליה בחו”ל. “למרות שנולדתי כאן נאלצתי לטוס לחו”ל כדי להציל את חיי”, אמרה אז לעיתונאי משה שיינמן, “אם לא הייתי בכושר גופני טוב לא הייתי שורדת את הסבל”. הספורטאית האגדית שהפכה לסמל לאומי וזכתה בפרס ישראל, סיפרה כי היא עברה את הניתוח המורכב בחו”ל מפני שהוועדה בארץ לא אישרה לה אותו.
"אני זוכרת שהרופא הראה לי את המדדים, והם לא נראו טוב. אמרתי לו: 'תכניס אותי לרשימת ההשתלות', והוא ענה: 'אי־אפשר. את יכולה לקבל תרומה רק אחרי חמש שנות דיאליזה'. את מבינה? מחמירים את מצבי כדי לתרום לי. זה החוק. כשהרופא אמר: 'זהו, את יכולה ללכת לחפש תורם'. הייתי אבודה. אמרו לי: 'תחפשי במשפחה', אבל ידעתי ששם אין סיכוי. אחרים אמרו: 'תפרסמי שאת צריכה, את מפורסמת יעזרו לך'. אמרתי שאני לא מוכנה. בהתחלה ניסינו בארץ בכל דרך אפשרית. ביקשנו מהמגזר הדתי. אמרו לי שעבורם זו מצווה. מצאנו אז בן אדם, חיכינו ארבעה חודשים לאישור, אבל הוועדה קבעה שאין לו מסוגלות נפשית לתרומה. בינתיים הורע מצבי".
בכית?
"אני לעולם לא בוכה. אבל הייתי עצובה, והרופא שאמר 'חפשי תורם', אמר: 'צאי למסדרון, בטוח יש פה אחד או שניים שעשו את זה בחו"ל, תשאלי אותם איך'. בדיוק ישב שם מישהו שחזר, עדיין עם המסכה. הוא ואשתו זיהו אותי, צילצלו למי שסידר להם את ההשתלה, ומיד אותו אדם צילצל אליי והציל את חיי. זה היה אז 200 אלף דולר, אבל לא אכפת לך ולא אכפת לך שמישהו גוזר עלייך קופון. כי מה שחשוב זה לחיות. בעצם, אני די נפרדתי מהחיים, כי לא רציתי בשום פנים ואופן להיכנס לדיאליזה. בגלל אמא שלי. דיאליזה זה דעיכה, אדם קמל מול העיניים שלך".
במי נעזרת אז רגשית?
"מי שהיה איתי לאורך כל הדרך היה הבן שלי, ירון. בדיוק בזמן שאובחנתי, פטר בעלי לקה בהתקף לב והפוקוס עבר אליו. בסופו של דבר, ההשתלה קרתה שלוש שנים אחרי מותו. עברתי את ההשתלה בארץ זרה. באנו בחשיכה, אני זוכרת אגף צדדי בבית החולים, שאף אחד לא יידע ולא ייראה. זוכרת את עצמי זרוקה. טראומה. ואז חזרתי ושנה אף אחד לא ידע מזה. הסתרתי שאני לוקחת כדורים. יום אחד עיתונאי התקשר, אמר שהוא רוצה לפרסם, והוצאתי הכל. הבנתי שזה לא בריא לשמור סודות".
עכשיו היא כבר לא שומרת סודות. להפך. לפני כשבוע פירסמה קריאה למצוא לה תורם לכליה. התורם או התורמת צריכים להיות מעל גיל 27, בריאים לחלוטין וללא מחלות רקע. אשה, רק אחרי סיום לידות, וללא עבר של סוכרת הריונית, וכולם עם BMI מתחת ל־29.
כבר שבועיים שרוט שחמורוב מאושפזת במחלקת ההשתלות של בילינסון, תחת השגחתה האישית של פרופ' רחמימוב, שמנסה לייצב את מצבה. "רותי נתנה לי המון תקווה", משחזרת האצנית האגדית את המפגש ביניהן, "היא אמרה שזה לא כמו פעם. שעכשיו יש אפשרויות, ושאת ההשתלות עושים כאן, בארץ. לא זורקים אותך, כמו פעם, שתסתדרי לבד. אני זוכרת ששאלתי אותה: 'מה, לא עומדים בתור יותר?' והיא ענתה שיש את עמותת 'מתנת חיים' של הרב אברהם הבר. 'אנחנו נעזור לך', היא אמרה, והסבירה שבתור הרגיל יש 800 נזקקים לתרומה, אבל אם את באה דרך 'מתנת חיים' עם תורם ייעודי, שאומר: 'אני תורם לאסתר', אין תור. ככה, למשל, ח"כ חילי טרופר תרם למישהו. עכשיו זה בידיים שלהם, אבל אולי בזכותי, עוד אנשים ימצאו תורם".
בינתיים באשפוז איבדה רוט שחמורוב הרבה ממשקלה, שגם כך היה נמוך, ועל ידיה ניכרים שטפי דם גדולים שנוצרו מהחדרת מחטים עבות, אליהן מחברים כל יום מכשיר דומה לדיאליזה. סדר היום שלה כולל, "כל הזמן טיפולים, דקירות. ה'בוקר טוב' שלהם זה זריקות, תרופות, אנטיביוטיקה, כימו אבל לא של סרטן. אני מחוברת למכונה שעושה לי סירקולציה של הדם, הולכת לשירותים עם מקל של נוזלים, בדיאטה חריפה. עכשיו שיחררו קצת, כי ראו שרזיתי. בהתחלה התנפחו לי הרגליים ונהיו לי מים ליד הלב. איך גיליתי? יום אחד עשיתי שכיבות סמיכה, כאן בבית החולים, פתאום אני מרגישה מועקה, נכנסתי למיטה ובדיוק היה סבב רופאים. אמרתי להם את זה בתמימות, והם ישר - אקו לב. אמרתי: 'תירגעו. כולה עשיתי קצת מתיחות'. מאז אסרו עליי לעשות ספורט שאני כל כך אוהבת. כל דבר מפחיד אותם".
ואותך – זה מפחיד?
"זה בעיקר כואב. פיזית. אני עדיין מותשת. זה יעבור אם מאזנים. בינתיים הכל ניסיונות. הם יכלו לקחת אותי איך שאני ולהכניס לדיאליזה. אבל סירבתי. יש לי פחד פסיכולוגי, עוד מאמא שלי. בגדול, מנסים לתחזק אותי עד ההשתלה. זה לא מהיום להיום. הם רוצים שבזמן הקצר שנשאר, אני אתחזק".
אמרת שכל המשפחה במעקב, מה עם הילדים שלך?
"הבן שלי ירון חולה בזה גם, והבת מיכל, נראה שלא. לגבי הילדים שלהם, הנכדים שלי, אנחנו לא בדקנו. למרות שהיום, בעזרת PGD יודעים לאבחן כבר בשלב העוברי, לעשות סינון. בכל מקרה, אף אחד מאיתנו לא יכול לתרום כליה לאחר".
"שום דבר לא היה מקצועי. לא תזונה, לא רפואה אולימפית. שלושה חודשים לפני אולימפיאדת מקסיקו התחממתי באוטו, חמש דקות במקום שעה כמו שצריך. מתחתי שריר, לא עברתי את תנאי הסף ולא נסעתי לאולימפיאדה. וזו הייתה צריכה להיות הריצה של חיי. ב–68', את יודעת מה זה להיות קרוב לגמר אולימפי? היה פה מדבר וציה"
בזמן שאנחנו מדברות, נכנסת האחות, בחורה צעירה מאוד, לקחת מדדים. גם שותפתה לחדר, בחורה דרוזית, יוצאת ובאה, בלי להתעכב יותר מדי על רוט שחמורוב.
מזהים אותך פה במחלקה?
"האחיות צעירות ולא יודעות מי אני".
לא מבקשים חתימות?
"אפילו לא סלפי".
את יודעת שבארה"ב היית כבר מיליונרית, ופה את שוכבת באותו חדר עם בחורה שאת לא מכירה, ברפואה ציבורית?
"כל אחד עם האופי שלו. לי אין יומרות. אני הכי רגילה. רואה אחות במחלקה, והיא שואלת: 'למה אני מלאה? אני רוצה לעשות ספורט ואין לי זמן'. ישר אני מייעצת, אומרת לה: 'תתחילי ממשהו. תתחילי להיכנס לעניין. לא צריך להיות ספורטאית'".
ליד מיטתה של רוט שחמורוב נמצאים כל העת בנה, ירון, חבריה הקרובים וגם ברוריה ביגמן, מהוועד האולימפי. "המקבילות האמריקאיות שלה כולן מיליונריות, אבל לה זה לא חשוב", מספר אחד מחבריה, "זה לא מדבר אליה. ושתביני, זו אישה שהממשלה הפסיקה ישיבות כשהיא רצה, הלכו לקנות טלוויזיות בגללה כשהייתה במינכן. יש תמונה אחת שלה עם בגדי ריצה, מכנסיים צהובים, גופייה כחולה, נעליים אדומות. שום קשר בין הדברים. היום אין דברים כאלו. היום זה לא קורה".
רוט שחמורוב מצטרפת בצחוק מהמיטה. "היה לעמיצור שפירא את המחסן של האוטו. כל מי שפרש או פרשה מסר את הנעליים, כדי שיעביר למישהו שצריך. ככה אני קיבלתי את שלי באולימפיאדה. למזלי בדיוק כמה פרשו ומצאתי את המידה הנכונה. אז, שום דבר לא היה מקצועי. לא תזונה, לא רפואה אולימפית. שלושה חודשים לפני אולימפיאדת מקסיקו התחממתי באוטו, חמש דקות במקום שעה כמו שצריך. מתחתי שריר ולא ידעו מה לעשות עם זה. בגלל זה, בריצה עצמה לא עברתי את תנאי הסף ולא נסעתי לאולימפיאדה. וזו הייתה צריכה להיות הריצה של חיי. במקום זה נתקלתי ביחס לא מקצועני ולא מפרגן. אמרו עלינו: 'כולם שווים'. וזה לא ככה. אני מועמדת למדליה באולימפיאדה, תנו לי זמן להתחמם כמו שצריך. ב־68', את יודעת מה זה להיות קרוב לגמר אולימפי? היה פה מדבר וציה. אבל התעלמתי".
רוט שחמורוב הפכה לסמל בעקבות אולימפיאדת מינכן, שם העפילה לחצי גמר ריצת 100 מטר משוכות, אך פרשה מהתחרות בעקבות הטבח המחריד בו נרצחו 11 חברים במשלחת הישראלית, ביניהם גם המאמן שלה עמיצור שפירא ז”ל. ההישג הגדול ביותר שלה נרשם ארבע שנים לאחר מכן, באולימפיאדת מונטריאול, אז הייתה הספורטאית הישראלית הראשונה שעלתה לגמר אולימפי והגיעה למקום השישי.
הדרך לשם הייתה ארוכה ומפותלת. היא גדלה בדרום תל־אביב לאב סנדלר ולאם עקרת בית. לריצה הגיעה לאחר התלבטות. "כשהייתי בבית ספר יסודי, הגיע במאי שהעלה הצגה והיה צריך לבחור שחקנים. הוא הצביע עליי ונבחרתי לשחקנית הראשית. הייתי מאוד ביישנית, אבל על הבמה פרחתי. בסוף השנה, כשאמא באה לשאול את המחנך לאיזה תיכון כדאי שאלך, הוא ענה לה: 'גברת שחמורוב, לבת שלך יש שני כישרונות. האחד- שחקנית, והשני ‑ ספורטאית'. הוא שלף פתק שהמורה לספורט השאיר לו ובו היה כתוב 'עמיצור שפירא, הפועל תל־אביב'. אמא לקחה את הפתק ובחופש הגדול הלכה לחפש את אותו עמיצור. היא לא ידעה מי הוא. נסענו למשרדי הפועל ברחוב הארבעה, ואז אמרו לנו שזה רק המשרדים, ועמיצור במגרש הפועל. 'קחי קו 4 וסעי עד הסוף'. עמיצור לא היה, אבל אמרו לה: 'תשאירי את הילדה, הוא תכף יגיע'. היא הלכה ולא חזרה לשם מעולם. מעולם לא הייתה באף תחרות שלי. לא היא ולא אבא".
שפירא הפך למאמנה וזיהה בה הבטחה גדולה. אמנם לאולימפיאדת מקסיקו לא העפילו, אבל למינכן, בשנת 72' נסעו יחד. "עברתי שלבים במאה מטר, וזו הייתה הפתעה בכל העולם", היא נזכרת בגעגוע ומתארת הכל, כאילו זה קרה אתמול. "הייתי בת 19 וחצי, ולא מוכרת, וזה עשה רעש גדול. בעקבות ההישגים, רודנסקי הזמין את כל הנבחרת להצגה 'כנר על הגג'. בהפסקה הרימו אותי ואת רודנסקי על כפיים, בירכו אותי להמשך ועשינו תמונה. חזרנו בחצות עם האוטובוס, עצרנו ליד החדרים של הנשים, ועמיצור אמר לי: 'ניפגש בבוקר בחדר האוכל', וזהו. מאז לא ראיתי אותו. אפילו כשהמחבלים לקחו והצעידו את כולם למסוקים, לא הצלחתי לראות אותו. זה היה מרחוק ואני לא רואה טוב מרחוק. ומאז זה נהיה ציבורי, וכולם יודעים מה היה שם. הסיבות שהמשכתי לרוץ אחר כך, היו מורכבות. חזרנו לארץ ולא הסתכלו עלינו. לא בעולם ולא בארץ. כל אחד מאיתנו הסתגר בבית שלו בלי טיפול. עד היום כל הזמן אני חושבת מה עבר עליהם, על החללים שנהרגו באכזריות כה רבה. עמיצור היה ברגע הכי מאושר שלו בחיים. וביטא את זה. הוא חיכה לי בסוף הריצה ואמר: 'אסתר, זה היום המאושר בחיי. אני מאושר!' ככה הוא צעק. כל העבודה שעשינו, כל מה שהוא חלם מהרגע הראשון שראה אותי - התגשם. הוא אמר: 'אותך אני מכין לאולימפיאדה', והנה אנחנו פה, והוא מצליח בגדול. הוא צחק איתי: 'עכשיו אני מתחיל דיאטה, אני חוזר לארץ חתיך'. הטבח במינכן קרה בשיא ההצלחה המקצועית שלו בתור מאמן. הוא היה כמו אבא שלי. הוא נתן לי את הכיוון והדרך, ואני לעולם לא אוכל לשכוח אותו. מינכן זה פצע ישראלי. עד היום, אני רואה מה זה עושה לאנשים כשאני מדברת איתם, מספרת להם על מינכן. הם עומדים בדום שתיקה, כל אחד יש לו את הצורך לספר מה הם ראו, מה הם הרגישו במינכן".
את בקשר עם בני משפחתו?
"כל הזמן. כל הזמן יש אירועים ונפגשים. כל שנה עושים בווינגייט מרוץ על שמו ונותנים לי לקחת את הלפיד, ואני עושה סיבוב באצטדיון. וכל שנה מתווסף עוד נכד, ופתאום זה נהיה חבורה. את אומרת: אדם אחד, כמה מורשת הוא משאיר אחריו, כמו עץ עם שורשים".
רוט שחמורוב כבר הייתה מאורסת בעת האולימפיאדה לפטר רוט, מתעמל בעצמו. האסון זירז את רוט לקיים את החתונה, כדי להחזיר את אהובתו לחיים נורמליים. בנם הבכור ירון, 49, נולד די מהר אחר כך. רוט, כעוף החול, המשיכה להתאמן – הפעם לאולימפיאדת מונטריאול 1976. "ב־72'", היא אומרת, "חזרנו לארץ אבלים, שפופי ראש ולא מדברים על המתים. זה שאני החלטתי להמשיך להתאמן ולייצג את המדינה באולימפיאדה, את יודעת מה זה עשה בעולם? הייתי יורדת מהמסלול במונטריאול וכל המצלמות עליי. כשאני על המסלול, אין לי שום פחד מקהל. אדם אחד, עשרה או 85, זה לא שינה. ספורטאי צריך לדעת להתרכז והאימונים מאמנים אותך לזה".
גם לונה צ'מטאי־סלפטר עובדת באותו פורמט של אצנית ובעל מאמן, את ממליצה?
"הרגו אותנו. אחרי מינכן לא היה לי מאמן, אז התחלתי עם פטר לא רשמית, אלא כדי להשתקם. רק ברגע שהחלטתי ללכת לתחרות, הרימו גבה: 'מה פתאום בעלה מאמן אותה?' זה לא היה מקובל בארץ. אמרו עלינו שאנחנו בעצם מעוניינים לנסוע לירח דבש. אצלי זה היה הכרח, אבל גם מאוד התאים כי מיד הבאתי ילד לעולם. תארי לעצמך שהמאמן לא מבין מה זה ילד. לא קרה שרבנו בבית, והמשכנו לאימונים. למעשה, היינו הרבה במחנות אימונים. בווינגייט הייתי מחברת שני כיסאות שמה שמיכה, וירון היה ישן לידנו. דייסה היינו שמים לו בפרימוס במרפסת. ככה גידלנו אותו שנינו יחד. ביד אחת פטר היה מחזיק בקבוק, בשנייה סטופר ויצאנו למסלול. תנאים לא תנאים. עם מיכל זה כבר היה אחרת. היא נולדה שמונה שנים אחר כך".
לפני 17 שנה התאלמנה מרוט. בנם ירון, נשוי ואב לשניים, גר אז בארצות־הברית. כשחלתה בראשונה היה רווק. מחלת אמו גרמה לו לחזור לארץ, בה הכיר את אשתו ומאז נשאר, מקיים את עסקיו בתחום הקוסמטיקה על הקו. הבת, מיכל, 41, התפרסמה כזמרת אך כיום מלבד היותה נשואה ואם לשני קטנטנים, היא עוסקת בתחום המחשבים. "עד גיל 67", צוחקת רוט שחמורוב, "הייתי ערירית, ואז פתאום הם התחילו להפגיז בילדים, נכדים עבורי. יש לי ארבעה, שניים מכל אחד, ואני לגמרי נהנית להיות סבתא במשרה מלאה. גם ההגבלות של אחרי ההשתלה, לא יגרמו לי לא לחבק ולנשק אותם".
איך באמת צלחת את הקורונה?
"הייתי ממושמעת. אני לא טיפוס היסטרי וחוץ מזה מתים פעם אחת. פעם נזהרתי לא לגעת בשום דבר, אבל אי־אפשר כל הזמן להיות בשמירה. אז מה, אני לא אשחה? לא אהיה בחדר כושר, או לא אלחץ לאנשים את היד? כספורטאית מאוד נזהרתי. כי את יכולה להיות בכושר, לבוא במגע עם מישהו חולה והלכה התחרות. בקורונה המשכתי לעשות כושר, מהבית שלי אני פותחת שער ויש מסלול של ריצות, 1500 מטר כמה שאני רוצה. אז בלילה, כשלא היה אף אחד, הייתי עושה הלוך ושוב. וככה הצלחתי לשמר את הכושר כאילו שאני בחדר כושר, כי אני מורה לספורט וגם ספורטאית, אני יודעת כיצד לתחזק את הגוף. זה מסר לכולם. לא צריך משהו גדול כדי לשמר כושר, היום גם ספסל ברחוב מספיק. בגינות יש ציוד של כושר. אם רוצים אפשר לתחזק".
בפסח האחרון חגגה 71. עד צאתה לפנסיה עבדה כמורה לחינוך גופני בחטיבת ביניים ברמת־השרון, עיר מגוריה. "החלום שלי היה להיות מורה לחינוך גופני", היא מספרת. "כבר מכיתה ו' ידעתי את זה. אחר כך באה התוספת של האולימפיאדה".
אותך גילו ביסודי, גם את גילית מישהי?
"לגדל כוכב אולימפי זה לא רק לגלות אותו. זה לא שאם מישהו כישרוני מאוד, פתרת את הבעיה. עד שמגיעים לספורט הישגי זו כברת דרך. צריך שיהיו כמה תכונות חובה. אם אין לך אפילו תכונה אחת, זה לא הולך. אני לימדתי בגיל שהוא בתפר של בין העצלנות לבין זה שהם עוד אוהבים ספורט. בכיתה ז' כולם מתלהבים, בכיתה ח' כבר יורד ובט' הם מבינים את היכולות שלהם. בעיקר באתלטיקה, שמיד את יודעת אם את טובה או לא. היום הצד החברתי מאוד חשוב לכולם, להיות אין, עולם של שואו מי. צלמו אותי, טיקטוק, פייסבוק. כשלי אמרו שלא אהיה במחנות עולים, או ללכת לישון מוקדם, צייתי, הלכתי דוך. לא הרבה עושות את זה. היום הם רוצים גם חברים, גם לצאת וגם להתאמן. גם וגם וגם. לי לא היה גם וגם. תני לאנשים – הנה, קח. לך למכון וינגייט, רק תתאמן - לא הרבה מסכימים לעשות את זה. לא רוצים להיות מנותקים מהחברה. לכן הרבה שלימדתי פרשו למרות הכישרון, כי לא רצו להיות לבד. אתלטיקה זה הכי לבד. לא כמו משחק קבוצתי. ויש את הרוב. כשאני רואה שבאים אליי לשיעור עם היד בכיס, כי בעת הריצה הם מחזיקים את הסלולרי שלא ייפול, אני אומרת: 'נגמר הסיפור'".
מה דעתך על מצב הספורט בישראל?
"שכשישראל רוצה משהו היא יודעת לקדם. היום הרבה עושים ספורט. בזמני, אני זוכרת שהייתי אטרקציה בים, הייתי מסתובבת בבגד ים שני חלקים עם שרירי בטן, רגליים חזקות. ראו עליי שאני אתלטית. ראו בחורה עם שרירים. העיניים של האנשים השתנו מאז, לא אני. היום יש יותר מודעות. בחדר הכושר יותר אנשים".
ככלת פרס ישראל ומדליקת משואה, שר הספורט התקשר אליך לברר על מצבך?
"אני לא יודעת כי אני לא עונה לשיחות", היא עונה בדיפלומטיות. "אני יודעת שכולם מגלים עניין ומביעים החלמה ודאגה. אני מרגישה את הרוח החיובית. לפעמים אני בוכה מאנשים שאכפת להם. רוצים לתרום לי, אבל זה תהליך".
שלמה ארצי סירב לפרס ישראל בגלל הממשלה. אם היית מקבלת מועמדות השנה, היית מסרבת?
"ארצי עשה דברים נהדרים אבל היו את ההפגנות והוא החליט מה שהחליט. לפעמים אדם צריך לתת כבוד לאחרים, ולא משנה מה. אני אף פעם לא אעליב מישהו אם הוא רוצה לתת לי. ארצי הוא אדם עם קבלות ומגיע לו. אנחנו במצב לא טוב מבחינת האחידות שלנו פה, וכולנו מתוסכלים. זה לא נעים לאף אחד. תמיד היו חילוקי דעות. מה קרה לנו? צריך להתעשת במהרה. רואים אותנו. אנחנו מדינה קטנה ונערצת. אחרי מינכן הרגשתי שאף אחד לא סופר אותנו. עד אז ישראל הייתה תפוזים ושמש ופתאום אנחנו הייטק ואנחנו לא יכולים לשבור את מה שבנינו. אסור לעשות את זה. לאנשים יש המון תבונה ושכל ולפעמים האגו גובר על הכל".
את כועסת על הגוף? זה שהביא לך את המדליות דוחף אותך עכשיו אל הקצה.
"לא, כעס לא יעזור ואני עושה מה שצריך לעשות ומה שיהיה - יהיה. אם הייתי יכולה לעשות פה ספורט, תאמיני לי הייתי מתאוששת יותר מהר. פשוט אסור לי. כי כל עוד אני עושה ספורט אני ויטאלית. עכשיו אני בטיפול, סומכת על המערכת. אני מרגישה שמצפים ממני ואסור לי להישבר. אני מצטיירת כאישה חזקה. במחלקה אומרים לי: 'את תתגברי, את תצאי מפה עם מדליה'. פעם היו אומרים לי, 'תשפרי, תורידי למטה' ומתכוונים לתוצאות בספורט. עכשיו מתכוונים למדדי הקריאטינין. אני מרגישה אחריות לשמש דוגמה לאישה חזקה. ואני חזקה. בראש שלי אני לא חולה אף פעם. בהשתלות אגב, לא מורידים את מה שמתנוון", היא צוחקת, "יש לי עכשיו שלוש ויהיו לי ארבע. אני יכולה לתת לך אחת".
