אלכס אברבוך: סגן אלוף עולם, פעמיים אלוף אירופה. חנה מיננקו: סגנית אלופת עולם. קונסטנטין מאטוסביץ': מקום חמישי באולימפיאדה, מרחק פסילה ממדליה. מה המשותף לשלישייה האגדית הזאת, שאחראית על הישגים מהבולטים בתולדות האתלטיקה הישראלית? כן, הם לא נולדו בארץ, אבל זה רק חלק מהסיפור. לחולייה המקשרת ביניהם יש שם - לוי פסבקין. אדם אחד, שאלמלא "החיידק" שנכנס לו לראש, האתלטיקה שלנו הייתה נראית אחרת לגמרי.
"המסלול המהיר" - המדור של אבינעם פורת
שלושת כוכבי האתלטיקה האלו הם השמות הנוצצים בעליית האתלטים הגדולה שהחלה בשנות ה-90 ונמשכה אל תוך המילניום הנוכחי, אבל הם רק קצה הקרחון בתהליך שהוא יותר מכל יוזמה של פסבקין. העולים והמתאזרחים האלו חתומים על 17 שיאים ישראלים שמחזיקים מעמד עד היום. פסבקין, היום בן 83, הביא אותם לכאן במסגרת חיפושיו הבלתי פוסקים והבלתי נלאים אחרי כישרונות יהודיים, ולמעשה כתב מחדש את ספר השיאים הישראלי מבלי להתחרות בעצמו.
לא פחות מדהימה היא העובדה שאף שעזר להרים את האתלטיקה הישראלית לגבהים שאיש לא העז לחלום עליהם, העלייה הזו ומעשיו של פסבקין הם ממש לא בגדר קונצנזוס. הם אפילו שנויים במחלוקת. לאורך השנים, מעיד פסבקין, גורמים שונים ניסו להכשיל את ניסיונותיו לאזרח ספורטאים יהודים מרחבי העולם. רבים זילזלו במאמציו, לעגו לו, השמיצו אותו. הטענה המרכזית נגדו הייתה שהספורטאים שמגיעים לכאן עושים זאת רק בשביל הקריירה, ולא בגלל רצון ותשוקה אמיתיים להפוך לישראלים. שהם לא בכירים מספיק במולדתם, ומנצלים את הדרכון הישראלי למען הקריירה. וכשזו נגמרת, רבים בורחים מפה. פסבקין לא נרתע.
"פעלנו לעליית כוכבי אתלטיקה יהודים שהיו זכאים לאזרחות ישראלית מתוקף חוק השבות", הוא מסביר. "הבעיה הייתה שחוץ ממספר גורמים, שהיו במיעוט ותמכו במפעל, הרוב התנגדו למפעל העלייה וניסו לשים לי רגליים. זה הגיוני שבמקום להעלות יהודים, המצווה הראשונה של הציונות, יהודים בישראל ניסו לחבל בזה? זה הגיוני?!".
למה הייתה ההתנגדות למיזם?
"ברור שהיה כאן גם משהו מקצועי. ספורטאים מקומיים לא אהבו את הרעיון להיות מספרי 2 ו-3, במקום להוביל. אני נהגתי אחרת החל מהאתלט מהראשון שהבאתי".
אז איך הפך אצן צעיר, שייצג את ישראל ב-100 מטר באולימפיאדת טוקיו 1964 (ולא עבר את המוקדמות), למפעל עלייה של איש אחד, שאחראי על נחיתתם בישראל של עשרות רבות של אתלטים מכל העולם? "זה לא היה אסימון שנפל ביום אחד", הוא מסביר, "אלא רעיון שחשבתי עליו זמן, עד שהדברים הסתדרו. כמו שמדינת ישראל יודעת להביא מדענים יהודים שיעזרו, להביא רופאים - ככה היא צריכה ספורטאים שיפארו אותה".
המפץ הגדול בברצלונה
כבר בילדותו היה פסבקין אצן מצטיין. לשמחתו, המורה שלו לחינוך גופני בבית-הספר "החייל" בת"א היה הכדורסלן המיתולוגי מנחם קורמן, שהפנה אותו למכבי ת"א. בהמשך, המורה שלו בתיכון היה אברהם גרין, מגדולי מאמני האתלטיקה בישראל.
האובססיה להעלות אתלטים יהודים אמנם התפתחה בשלב מאוחר יותר, אבל את ניצניה אפשר היה לראות הרבה קדום לכן, כבר במקרה של ראול סלומון. "באמצע שנות ה-60 הוא היה אצן מצטיין במרוקו, עם תוצאה של 10.2 שניות. כינו אותו 'היהודי המהיר בעולם'", מספר פסבקין. "אביו עבד בחצר המלך, אבל זה לא גרם למרוקאים לשנות את הכלל לפיו יהודים לא מייצגים אותם במפעלים הגדולים. הוא החמיץ את אולימפיאדת טוקיו, נאלץ לעזוב את מרוקו ולהגר לצרפת. הגענו אליו לצרפת, והוא עלה לישראל".
מה ציפיתם שיקרה?
"שיעלה את הרמה כאן, אבל עבר זמן וזה לא קרה. התברר שלא מספיק להעלות לישראל, צריך גם לתת פרנסה. ראול לא הצליח להתפרנס כמו שצריך. בסוף גילינו שהיהודי המהיר בעולם עובד ברחיצת מכוניות במקום להתאמן. זמן קצר אחר כך הוא חזר לצרפת. למדנו שיעור מאלף".
בין הקריירה הספורטיבית והניסיונות הראשוניים להעלות אתלטים יהודיים לישראל, פסבקין עדיין עשה לביתו. הוא עבד כאזרח עובד צה"ל באט"ל (אגף הטכנולוגיה) והשתלב בפרויקט "נערי רפול". "זה היה מפעל חשוב למדינה", הוא אומר. "לקחת אנשים עם דימוי נמוך, ולהפוך אותם לאזרחים שתורמים המון לחברה".
כשיצא לפנסיה, השתלב במחלקת האתלטיקה של מכבי ת"א. בהמשך, בצעד שכנראה שינה את מסלול האתלטיקה הישראלית, התמנה לסגן יו"ר האיגוד. מכאן, הדרך למימוש החזון שלו היה פתוחה: עליית אתלטים יהודים לישראל כבר הפכה לספינת הדגל שלו.
"אני לא יכול להיזכר ביום ספציפי שפתאום התחלתי להפעיל את המבצע הזה, תקרא לכך איך שתקרא", מסביר פסבקין. "זה היה אצלי תמיד בראש כיהודי, ציוני וספורטאי. המפעל הביא הרבה כבוד, למרות שלמעט יו"ר האיגוד שלמה בן-גל, אף אחד לא שם כסף רציני כדי להשפיע על אדם, אפילו אם יהודי, לקום יום אחד, לעלות על מטוס ולשנות את חייו וחיי משפחתו".
פסבקין הסתובב ברחבי העולם כדי לאתר כישרונות יהודיים, וברגע שזיהה פוטנציאל הפעיל מכבש לחצים כדי לשכנע אותו לעשות את הצעד ולייצג את ישראל. "אפילו נסעתי פעם לאתיופיה להביא רצים משובחים, אך חזרתי בלי כלום", הוא אומר.
הסנונית שבישרה את בוא המהפכה נחתה בישראל בתחילת שנות ה-90, כשפסבקין יצר קשר עם מאמן קפיצה יהודי-רוסי בשם אריה רוזנוייר. "הוא סיפר לי שיש לו קופץ במוט מוכשר מאוד, יהודי, בשם דני קרסנוב". פסבקין נדלק מיד, קרסנוב ומאמנו עשו עלייה ב-1991. אחרי שנה, כשהוא עדיין אלמוני למדי, קרסנוב הדהים את הספורט הישראלי באולימפיאדת ברצלונה, כשהפך לגבר הישראלי הראשון (רק אסתר רוט עשתה זאת לפניו) שעולה לגמר אולימפי באתלטיקה. הוא סיים שמיני, ובהמשך חזר לגמר האולימפי גם באטלנטה 1996.
איך עבד מפעל העליות? איך מוצאים אתלטים, משכנעים אותם להגיע לישראל?
"התחלנו לנסוע לכנסים של ההתאחדות האירופית, בעיקר כדי להכיר את קובעי המדיניות במדינות השונות. רובם לא התלהבו לוותר על אתלטים בכירים שלהם. לכן היה טבעי לנסות להביא את האתלטים המשניים, כאלה שלא היו בטופ של הטופ של המדינה שלהם, בתקווה שיתפתחו כאן. בהמשך, עקב הנסיבות, גם אתלטים יהודים בכירים יותר התלהבו מהרעיון שלנו".
להביא עולים חדשים זה מרשים, אבל צריך לספק להם את התנאים המתאימים. פסבקין ואנשיו דאגו להנחית בישראל גם מאמנים משובחים. אלכס מרמן, מגדולי מאמני קזחסטן, קידם בצורה משמעותית את קונסטנטין מאטוסביץ' וחנה מיננקו. את מאטוסביץ', שהגיע אליו עם שיאי אישי של 2.28 מטר בקפיצה לגובה, הזניק ל-2.36 – תוצאה אדירה גם היום, אחרי 20 שנה. אם לא פסילה אחת בגובה של 2.32 בגמר בסידני 2000, הוא היה הופך לאתלט הראשון שמביא לישראל מדליה אולימפית. את מיננקו הוביל מרמן למדליית כסף בקפיצה משולשת באליפות העולם בבייג'ינג 2015, עם 14.78 מטר. כשאלכס אברבוך עלה לישראל ב-1999, כבר חיכה לו כאן המאמן ולרי קוגן ז"ל, שעלה במיוחד מאוזבקיסטן אחרי שעזר לרודיון גטאולין להיות האדם השני בהיסטוריה שעבר 6.00 מטר בקפיצה במוט.
האכזבות והביקורות: "היו גם סמים"
ובכל זאת, לא תמיד הכל הלך חלק. למשל, המקרה הידוע לשמצה של ז'אנה פינטוסביץ'. האצנית היהודיה מאוקראינה נחשבה לאחת המהירות בעולם, וזכתה באליפות העולם ב-200 מטר ב-1997. באופן טבעי, פסבקין שם עליה עין והיה מוכן לעשות הרבה כדי להעביר אותה לכחול-לבן.
כדי לסגור את הפרטים, הוא יצא לפגישה עם ארוסה-מאמנה האמריקאי מארק בלוק. בזמן שניסה לשכנע את הכוכבת הגדולה לעשות עלייה, היא כבר הדהימה את כולם באליפות העולם באדמונטון ב-2001: פינטוסביץ' הפכה לאישה המהירה מכולם כשזכתה בזהב ב-100 מטר, עם תוצאה של 10.82 שניות, כולל ניצחון על מלכת הספרינטים מריון ג'ונס. "היינו מאושרים", נזכר פסבקין.
לא חלף זמן רב, והחלומות על החתמת אלופת עולם ב-100 התנפצו, כשסימני שאלה החלו לרחף מעל יכולותיה והאשמות שונות בדבר שימוש בחומרים אסורים החלו לצוץ. הפרשה חיסלה כמובן את הניסיון להביא אותה לישראל. כעבור מספר שנים, כל תוצאותיה החל משנת 2002 נפסלו, ומאמנה-בעלה הושעה לעשר שנים.
ואכן, אי אפשר להתעלם גם ממקרי הסמים שהעיבו על כמה מהאתלטים. "נכון, היו גם מקרים מצערים כאלה", מודה פסבקין. "אבל הם בטח לא היו דומיננטיים. ייתכן ששורשי סילוקה של רוסיה מהתאחדות האתלטיקה הבינלאומית בשנים האחרונות החלו כבר אז".
פסבקין משחזר מקרה כזה, שעורר בזמנו לא מעט הדים. "היה לנו סיפור עם בחורה מרשימה מאוד, אנה טקאץ', שאחר כך התברר כי נגעה בסמים", הוא מספר. "אביה היה מדען אטום רוסי, והיא הייתה עילוי באוניברסיטה שלה. היא הצטרפה לנבחרת שלנו באליפות העולם בפריז ב-2003, ומיד ניפצה את השיא הישראלי כשקבעה 52.06 שניות (שיא שבו היא עדיין מחזיקה). אחרי שנה התברר שלקחה סטרואידים (מהסוג שנטל האצן הקנדי בן ג'ונסון). מי האמין שהבחורה האינטליגנטית הזו תצרוך סמים לתחרויות? הצטערנו מאוד, אבל סמים זה עניין של כל העולם. אני מאמין שזה לא קילקל את תדמית העלייה שלנו".
כאן נוגע פסבקין בנקודה נוספת בנוגע לביקורת כלפיו וכלפי ספורטאים שהביא לארץ. חלקם לא ממש השתייכו לכאן. הם הגיעו לייצג את ישראל, אבל לא היו ישראלים באמת. חלק מהם מיהרו לעזוב את המדינה אחרי שסיימו את הקריירה הספורטיבית שלהם (חלקם גם עזבו בגלל בעיות פרנסה, כמו מאטוסביץ' שהיגר לקנדה, כמו גם המאמן רוזנוייר). למבקריו הוא עונה: "יש יותר אתלטים שגם נשארו בישראל מאשר כאלה שסרחו בשלל עניינים ועזבו את הארץ".
ואכן, על כל אתלט שמיהר לברוח מהנוף הספורטיבי, יש גם את אלו שהשתקעו כאן, שהפכו לישראלים לכל דבר. קונסטנטין סמיונוב, למשל, שזכה במדליית ארד באליפות אירופה באולם, מנהל היום את מחלקת הקפיצה במוט באיגוד האתלטיקה, וקבוצת הנשים שלו, הפועל אורן השרון כפר-סבא, היא אלופת המדינה ללא תחרות. ואלכס אברבוך? קשה למצוא אתלטים שהביאו למדינתם החדשה מדליה היסטורית באליפות העולם חודש בלבד אחרי שקיבלו דרכון. אברבוך היה פרויקט אישי של פסבקין, והיום - 23 שנה אחרי עלייתו - הוא ישראלי מאושר.
"תאר לך שבחור כמו אברבוך לא היה מגיע לישראל", מסכם פסבקין. "הוא בכלל לא היה בנבחרת רוסיה, אבל את ישראל הוא העלה בגדול על מפת המדליות, וכל כך התלהב שעשה את זה כנציג ישראל. היו צריכים להיות יותר מקרים כאלה".
