לעודד קוגוט לא הייתה שנייה לנוח ולחגוג, אבל זה העולם של רוכב אופניים. אחרי שהשלים בשבת זכייה בטור דוקולה מזובשה בפולין - הישראלי הראשון בהיסטוריה שמוכתר כאלוף מרוץ קטעים מקצועני - ביום ראשון הוא כבר זינק שוב לתחרות חד־יומית באותו אזור. הגוף היה חבול ומותש, אבל הלב מלא.
השבוע שעבר היה הגדול בקריירה של הספרינטר החיפאי בן ה־22. לא רק שניצח בשלושה מארבעת הקטעים בדוקולה – הישג נפלא בפני עצמו – אלא ששרד קטע אחרון קשוח במיוחד, בו כל הקבוצות התמקדו בחברי הקבוצה מישראל בניסיון לקחת ממנו את החולצה הצהובה. את כל זה עשה קוגוט עם חוזה טרי בישראל פרמייר טק, שאותו קיבל ממש לפני המרוץ.
אי־אפשר היה להמר שזה יקרה. הרי בקטע השלישי הוא עף מהאופניים, לקח זוג אחר מחבר, ואיכשהו הספיק לסגור את הפער ולחצות ראשון את קו הסיום. וממילא, מרוצי שלבים לא בנויים עבור ספרינטרים, רק קטעים ספציפיים. ועדיין, קוגוט הגיע לפסגה שהספורט הישראלי לא הכיר.
המטרה: רוכב כביש ישראלי בפריז 2024
"קצת קשה לי לעכל עדיין את מה שקרה", אומר הרוכב המאושר בשיחה מפולין. "אילו היית אומר לפני כמה שנים שישראלי יזכה במרוץ שלבים, במיוחד ספרינטר, כולם היו צוחקים עליך. אבל ניצלתי את הקטעים המישוריים, ולא הייתי מצליח בלי החברים לנבחרת. הם עבדו קשה כדי שנוכל לסיים גם את הקטע האחרון בספרינט, ושאף אחד מהבורחים לא יעקוף אותנו. הצלחתי בזכות העבודה שלהם, וזה נפלא לעשות את זה עם דגל ישראל על החולצה.
"אני ממש שמח, במיוחד מפני שזה לא אמור לקרות לרוכב כמוני. המטרה שלנו הייתה ברורה – להשיג ניקוד גבוה ככל האפשר בדירוג האולימפי, כדי שישראל תשלח רוכב כביש לפריז".
במהלך הקטע הזה, כבר עבר לך בראש שאתה הולך לאבד את הזכייה?
"לגמרי! כשלקחתי את ההובלה, האחריות למנוע בריחה הייתה עלינו, ויחד איתה גם כל הלחץ הגדול. אף אחד בקבוצות האחרות לא האמין שנוכל לעשות את זה, אבל קיבלתי המון עזרה. זה לא היה פשוט. כשאתה רוכב יום אחרי יום העייפות מצטברת, וגם הייתי בלי האופניים שלי ביום וחצי האחרונים, אבל הפקנו את המרב ממה שהיה לנו. לא הייתי יכול להצליח בלי הצוות המקצועי והקבוצה".
והבונוס היה החוזה המקצועני.
"זה חלום שהגשמתי, אבל מבחינתי זה נראה טבעי עם ההתקדמות מקבוצת הפיתוח של ישראל פרמייר טק".
"ובסוף עוד הגעתי לשייטת"
קוגוט התחיל במסע בגיל שש, התבלט ככישרון ייחודי, אבל לא היה ברור לו לאורך כל הדרך לאיזה כיוון זה הולך בדיוק. "היו כמה רגעים מכריעים בקריירה", הוא מספר, "אבל הרגע הכי משמעותי היה בתחילת כיתה י"א. עד אז הצלחתי בתחרויות ואהבתי את הענף, אבל גם נורא השקעתי בלימודים. פתאום הגיע העומס של י"א, והבנתי שאני חייב לבחור. קשה לי לא לעשות משהו ב־100 אחוז, ולא יכולתי לשלב בין הדברים – לתת 100 אחוז גם באופניים וגם בבית הספר. מעבר לכך, גם רציתי לעשות שירות משמעותי בצה"ל והתכוונתי ללכת לשייטת. לכן כמעט פרשתי סופית מרכיבה".
אז מה היה הרגע המכונן?
"אחרי כמה ימים שלא נגעתי באופניים, הבנתי עד כמה זה חסר לי. אמרתי לעצמי שלוחמים יש לנו מספיק, אבל אין לנו מספיק ספורטאים, בטח לא רוכבי אופניים מקצוענים. ראיתי כמה אני אוהב את הספורט, הרגשתי שאני רוצה להגיע הכי רחוק שאפשר, והתחייבתי עד הסוף. את הלימודים אוכל להשלים בהמשך, אבל לא היה אפשרי לעשות את זה ביחד עם האופניים, אלא לשים בצד ולחזור. ובסוף עוד הגעתי לשייטת, כמדריך חדר כושר".
אתה כבר גדלת בעולם חדש. מגיל צעיר חווית תנאים משודרגים לעומת מה שרוכבים ישראלים הכירו בעבר.
"לגמרי חדש, אנחנו הדור הבא, אבל קיבלנו המון מהניסיון של כל הרוכבים לפנינו, ולמדנו מהטעויות של מי שהיה קודם. יש בין כל הרוכבים קשר חזק ואני לומד מהם המון".
"אילו היית אומר לפני כמה שנים שישראלי יזכה במרוץ שלבים, במיוחד ספרינטר, כולם היו צוחקים עליך"
הכניסה שלך לסגל של ישראל פרמייר טק שווה עבודה צמודה עם שמות גדולים.
"זה מה שחשוב בקבוצת הפיתוח. אתה מתחיל כבר שם במסגרת של הקבוצה, מתחרה ומתאמן לפעמים לצד הרוכבים הבכירים וסופג מהם הרבה, כך שהמעבר לא קורה בבום".
ועדיין, כריס פרום ומייק וודס מחכים שם.
"הם יותר מטפסים, אני אעבוד יותר עם הספרינטרים".
אז החוזה שקיבלת היה חלום אחד. מה החלום הבא?
"לנצח קטע בטור דה פראנס, זה החלום של המון רוכבים".
מטרה רצינית. איך עושים את הצעד הבא בדרך לשם?
"צריך להמשיך להתאמן ולהתחרות. מה שאני צריך ליצור זה עומק מספיק גדול כדי להתחרות בגראן טור, אחד משלושת הגדולים – טור דה פראנס, וואלטה וג'ירו. עבור ספרינטרים, זה אתגר מאוד גדול לעמוד במגבלת הזמן לאורך כל הקטעים, גם ההרריים. מעבר לזה, אני עדיין חייב לשפר את הספרינט עצמו ואת קבלת ההחלטות שלי, שזה אלמנט חשוב מאוד".
עם כל העליות בחיפה, איך יצאת דווקא ספרינטר?
"זה יותר עניין של גנטיקה מאשר סביבה. בארץ בכלל הייתי רוכב בעמק יזרעאל ובכביש 4, אבל זה כבר קורה הרבה פחות, ואני גם מפחד מזה. אבל אני עדיין עושה המון אימונים על עליות בכרמל. בסוף צריך להגיע הביתה איכשהו".
