"מראשון עד שבת אני לא נחה. אין לי כל כך זמן פנוי. אני מגיל קטן בזה", מספרת ריבי (רבקה) כהן בת ה-38 מיבנה - אחת מ-35 הספורטאיות והספורטאים שייצגו את ישראל במשחקי הספיישל אולימפיקס שייפתחו בברלין בשבת. הבאולינג, הענף בו תתחרה, ממש אינו היחיד בו היא עוסקת. את הלו"ז הצפוף שלה ממלאים גם כדורסל, כדורגל, שחייה, הוקי וקיאקים.
"היא מעסיקה גם אותנו", מעיר בחיוך אביה, יעקב כהן, שמלווה אותה בפעילויות. "ריבי הייתה מעודדת תמיד את אחיה, ששיחק כדורגל, ולא חשבתי שתלך לכיוון הספורט משום שנולדה עם כליות לא תקינות. היינו איתה חצי שנה בבית חולים אחרי שנולדה, ועד גיל שמונה זה הסתדר עם כדורים. אחר כך בת שבע (האם) תרמה לה כליה שהחזיקה 17 שנים. ריבי החלה לעשות ספורט, הלכה לחוגים לבד, ובאמת אין לה זמן. גם עכשיו, במקום להיות בתחרות כדורסל, היא פה בראיון".
"בבאולינג זכיתי בשתי מדליות זהב", אומרת ריבי על הענף בו הגיעה להישגים יוצאי דופן, אך אינה מוכנה להתמקד רק בו. "אפשר להתחרות למרות הבעיות בכליות. אני באה מהדיאליזה, נחה, הולכת להתאמן, חוזרת, רואה טלוויזיה והולכת לישון".
"זה נשמע קל כשהיא מציגה את זה ככה", צוחק האב יעקב. "לך זה נשמע קל, ריבי. לנו לשמוע את זה - זה לא קל"... "זה קלי קלות", מתעקשת הבת. "אם רוצים אז מצליחים". אבל על דבר אחד אין שום ויכוח. "רצון יש לה", אומר יעקב. "בבית החולים אמרו לנו לא לבוא, שזהו, אבל לא התייאשנו. באנו, והנה התוצאות. מה שהיא רוצה אנחנו נותנים לה, מעודדים אותה ומנסים לעזור. אני לוקח אותה לבריכה, לקיאקים באשדוד בשבתות, מתנדב שם ועוזר לילדים אם צריך גם כשריבי לא מגיעה. המאמן שם אמר לי פעם שהיא לא נמצאת, אבל הילדים האלה ממלאים אותך באהבה".
במהלך המשחקים בברלין תסייע לה עמותת ספיישל אולימפיקס לקבל את טיפולי הדיאליזה בבית חולים מקומי. "בשנה שעברה לא לקחו אותה לתחרות בחו"ל בגלל שהיא צריכה דיאליזה, והיא אמרה לי שהיא מרגישה כמו מצורעת", מספר יעקב: "הפעם אנשי העמותה דאגו להכל ואני מוריד בפניהם את הכובע".
"לפעמים קשה לי כי הייתי אמורה לטוס למקומות בעולם, וזה לא קרה. זה מבאס. התאמנתי חצי שנה, קרעתי את הצורה ובסוף לא טסתי. הייתי עצובה", מעידה ריבי וגורמת לאביה להזיל דמעות. "למה אתה בוכה?", היא שואלת."כי את מתארת את זה כמשהו רגיל, ואני נקרע", משיב יעקב.
"ציפיתי לכליה הזו אבל נסתדר"
דבר נוסף שכהן מתארת כמשהו "רגיל" לחלוטין, הוא הסיבה לכך שהיא עדיין נזקקת לטיפולי דיאליזה, למרות שנמצאה לה תורמת לכליה והכל כבר היה מוכן לקראת ההשתלה. באחת הבדיקות הרפואיות שעברה, נמצא גוש בשד שהתגלה כסרטני.
"ריבי לא בתור להתרמה משום שהיא לוקחת כדור שלא טוב לכליה. אם ישתילו לה אותה - היא תלך. אז עכשיו היא חיה ככה, יודעת שבעוד חמש שנים הכל יעבור", מסביר האב. "ציפיתי לכליה הזו אבל נסתדר. אני בוחרת להסתכל על זה במבט אופטימי", מוסיפה הבת. "האופטימיות שלה מחזיקה את כולנו", מודה יעקב.
"חוץ מהספורט אני עובדת בחנות ספרים", היא מעדכנת. "זה כיף להיות עסוקה. בגלל הדיאליזה אני יכולה לעבוד רק כמה פעמים בשבוע". בין לבין, כהן גם יוצרת בעצמה צמידים, שאותם היא מחלקת בין השאר לספורטאים שאותם היא פוגשת בתחרויות. "יש מסורת שספורטאים מחליפים סיכות, ואני נותנת צמידים".
"לקחת את הזהב במשחקי הספיישל אולימפיקס זה החלום שלי. אני רוצה להגיע רחוק עם חנה, המאמנת שתהיה איתי בברלין. אני רוצה גם להיות כדורגלנית. אתאמן לבד בהקפצות"
יעקב רואה בעצמאות של בתו סוג של הקלה, ומספר שיש לא מעט הורים לספורטאים עם צרכים מיוחדים, שנאלצים לוותר על החוגים של ילדיהם בגלל מגבלת הניידות. "אני לוקח אותה לפעמים, למשל לשחייה במזכרת בתיה, אבל היא גם נוסעת לכדורסל בשני אוטובוסים. אני כבר בפנסיה, אבל טוב שהיא הולכת לבד. ריבי יכולה להוציא רישיון. אמרתי לה שאם זה יקרה - אקנה לה טסלה", מגלה האב והחיוך חוזר לפניו. "ניסיתי הרבה פעמים לעשות את השאלות בתיאוריה ולא הצלחתי", אומרת הבת. "יש כמה חברים בקבוצה שלי שיש להם רישיון. זה סיוט לחכות לאוטובוס בלילה, כשהתדירות נמוכה".
"רוצה גם להיות כדורגלנית"
"אבא, אביא את הזהב", מצהירה כהן בשלב מסוים של הראיון, ואז בא עוד הסבר לכוח הרצון המדהים שלה: "הנה, ביום שישי היה לה טיפול דיאליזה ואחר כך באולינג. מאיפה האופטימיות שלי? מהזכייה בגביעים ובמדליות. כל הארון שלי מדליות, יש לי מלא. לקחת את הזהב במשחקי הספיישל אולימפיקס זה החלום שלי. אני רוצה להגיע רחוק עם חנה, המאמנת שתהיה איתי בברלין. אני רוצה גם להיות כדורגלנית. אתאמן לבד בהקפצות".
בעתיד, הקרוב או הרחוק, כהן מספרת שתרצה להדריך ילדים. "בכל מיני ענפים, לא משנה איזה. אני מסתדרת עם ילדים. הם רואים בי סוג של אחות גדולה. אני רוצה להגיד לאנשים בחוץ שאנחנו שווים ולא מוזרים. אנחנו יכולים להגיע לכל דבר בחיים".
"לריבי יש סיפור מורכב", אומר גון צורי, מנהל הספורט הארצי של הספיישל אולימפיקס וראש המשלחת הישראלית לברלין. "זו לא פעם ראשונה שהיא נבחרה לטוס למשחקי העולם, אבל זו הפעם הראשונה שאנחנו בניהול החדש של העמותה נעשה כל מה שאפשר, כדי להגשים את החלום שלה לטוס לשם. חיפשנו מכוני דיאליזה יחד עם הארגון הבינלאומי, ותיאמנו טיפולים מתאימים. הרופא של המשלחת ילווה אותה. ריבי ממתינה להשתלת כליה וגם חלתה בסרטן, והרבה אנשים אמרו לי שלא הגיוני לשלוח אותה, כי יש פה הרבה בעיות רפואיות. אבל אם הרופאים אומרים שזה בסדר - מגיע לה להגשים את החלום והיא חייבת להיות שם".
מלבד כהן, כוללת המשלחת הישראלית ספורטאים בעוד שישה ענפים: אתלטיקה, ג'ודו, שחייה, אופניים, טניס שולחן וכדורגל. כ-7,000 ספורטאים וספורטאיות עם מוגבלות קוגניטיבית (תסמונת דאון, אוטיזם ומוגבלות שכלית התפתחותית) מ-170 מדינות ברחבי העולם ישתתפו במשחקים.
השנה העביר לראשונה שר התרבות והספורט מיקי זוהר החלטה שבמסגרתה המדינה מכירה בהישגים של ספורטאי ספיישל אולימפיקס ישראל, ומתקצבת את הארגון לקראת המשחקים הבינלאומיים. בעמותה ציינו כי מדובר בהחלטה היסטורית, המעידה על התקדמותם של ספורטאים מאוכלוסיה שקופה לאוכלוסיה ראויה, בעלת הישגים ופוטנציאל שקיים בו רווח לכל החברה הישראלית.
