לכאורה מדובר רק בעוד סכסוך בין עובד למעביד, אבל זה כמעט הכל חוץ מזה. המעביד משלם המון כסף לעובד, במקרה הזה שחקן כדורגל, ותמורת הכסף הזה הוא רוצה שערים, הישגים, קהל, מכירת מוצרים, חוזי טלוויזיה. הוא רוצה למקסם רווחים, וכדי שזה יקרה המעביד דורש מהעובד עוד שעות עבודה, יותר ויותר משחקים, כמו הפורמט החדש של ליגת האלופות.
רק שהעובד במקרה הזה אינו נהג קטר רכבת או אחות בבית חולים. הוא מחזיק בשני טיעונים כדי להתנגד למגמה הזאת: העומס שמוביל לפציעות, כולל של הכוכבים, וכתוצאה מכך ירידה בערך המוצר ופחות התעניינות מצד הצרכן. התאגידים מדברים בתאגידיות, לזה הם רגילים, והשחקנים לא מוותרים. זה סכסוך עבודה שנמצא על פני השטח והוא עומד להכריע בעצם למי שייך הכדורגל.
כשרודרי, השחקן הטוב ביותר ביורו האחרון, והמנהיג של נבחרת ספרד ומנצ'סטר סיטי, מדבר על כך ש"השחקנים קרובים לעשות את זה", זה כבר לא איזה שחקן זוטר שמתלונן על עייפות החומר ומאיים בשביתה. רודרי הוא אישיות, שחקנים הולכים אחריו. הפציעה המשמעותית שלו במשחק שלשום נגד ארסנל, שבה קרע את הרצועה בברך (לפי דיווחים בספרד, כנראה שלא יחזור לשחק העונה) לא משנה את החשיבות של דבריו - אולי רק מחזקת.
העובדה ששני מחזורים ושלב ביניים הוספו השנה לליגת האלופות, וכי הגביע העולמי למועדונים של פיפ"א הוארך לארבעה שבועות ביולי, גרמה לשחקנים שבדרך כלל מעדיפים לשתוק להצטרף לטענות ולאיומים של רודרי. חברו לקבוצה קווין דה בריינה אמר: "הבעיה תתחיל בעונה הבאה. יהיו רק שלושה שבועות בין גמר אליפות העולם למועדונים למשחק הראשון בליגה. יהיו לנו רק שלושה שבועות לנוח ולהתכונן לעוד עונה של 80 משחקים. אנחנו מביעים חששות, אבל לפיפ"א ואופ"א זה לא אכפת, רק מוסיפים משחקים. הכסף מדבר". שוער ריאל מדריד, תיבו קורטואה, הוסיף: "רודרי צודק. יש יותר מדי משחקים וכמות הפציעות עולה. אנשים אומרים שאנחנו לא יכולים להתלונן כי אנחנו מרוויחים הרבה כסף, אבל צריך למצוא איזון, כי השחקנים הטובים ביותר לא יכולים תמיד לשחק". ואילו ז'ול קונדה מברצלונה אמר: "השביתה היא למעשה הדבר האחרון שנשאר לנו כדי שהרשויות יקשיבו לנו לגבי הלחץ שאנחנו נמצאים בו והסיכון לפציעות כתוצאה מריבוי המשחקים".
ספורט או ביזנס
הבעיה עם הגישה הזאת היא יותר שיווקית. צרכן יכול להתעצבן על שביתת אחיות, כי היא פוגעת בשירות שהוא נזקק לו, אבל הוא יכול להזדהות עם אחות שמתלוננת שהיא עובדת יותר מדי ומקבלת פחות מדי שכר עבור העבודה שלה, שהיא באמת שאלה של חיים ומוות. אוהד כדורגל, שחי כלכלית משבת לשבת או מתלוש משכורת אחד למשנהו, יזדהה פחות עם רודרי. גם בגלל שהוא מציג חלק קטן מבעיה (רק מועדוני העילית שעליהם הוא נמנה סובלים מעומס משחקים כזה), ובעיקר בשל העובדה שרודרי מרוויח רק מכדורגל 12 מיליון יורו בשנה. סכום שאוהד כדורגל לא ישתכר בכל ימי חייו.
האם זה לגיטימי לדרוש מרודרי שלא ישמור על זכויותיו כעובד ועל בריאותו, ולא ידרוש, לפחות, משכורת גבוהה יותר אם הוא נדרש לשעות נוספות, רק בגלל שהוא מרוויח סכומי כסף כל כך גבוהים? "אנחנו כבר לא יודעים איך לקרוא לזה, האם זה ספורט או ביזנס?" אמר רודרי בראיון לאחרונה, "מה שברור הוא שאנחנו גם השחקנים הראשיים וגם הקורבנות של המצב הזה".
אבל הראייה של רודרי קצת מיתממת. הוא מסתכל על עצמו רק ככדורגלן, אבל למעשה רודרי, דה בריינה, קונדה וחבריהם הם גם אנשי עסקים. רודרי הוא פטריוט רק לעצמו. אין סמלים בכדורגל המודרני, ושחקן שמנשק את הסמל על חזהו בעונה אחת, ינשק באותו להט סמל של היריב בשנה שלאחר מכן. שחקנים, ובצדק, חייבים לדאוג לעתיד הפיננסי שלהם, בניגוד לאחיות שיכולות לעסוק במלאכתן עד גיל 70, קריירת כדורגל ממוצעת לא נמשכת מעבר לגיל 35. נוצר פה מעגל קסמים אכזרי: שחקן רוצה יותר כסף, הוא ילך למועדון שמציע לו משכורת גבוהה יותר וחשיפה פרסומית גדולה יותר, אבל כדי לממן את ההוצאה הכספית הזו, המועדונים חייבים לייצר יותר ויותר מקורות הכנסה, וזה יכול לקרות רק דרך עוד ועוד משחקים.
קרלו אנצ'לוטי, אולי מאמן הכדורגל החכם ביותר על הפלנטה ולבטח הכי פרגמטיסט, הציע ששחקנים יקבלו כסף בהתאם להופעות. פחות הופעות, פחות כסף. אבל ההצעה היצירתית ביותר הגיעה דווקא מאוהד דורטמונד, שהתראיין לרשת טלוויזיה גרמנית ואמר כי "הדרך הכי נכונה לפתור את העניין הזה, ולהגיע לרגולציה מדויקת בין משכורות הענק המנופחות של השחקנים לבין הרעב החזירי של המועדונים לייצר עוד הכנסה, היא לפתוח בשביתת אוהדים". אבל האוהדים של דורטמונד תמיד סבלו מאובר־רומנטיזציה.
עניין של כבוד
רודרי טוען, ומקבל גיבוי מפפ גווארדיולה, יורגן קלופ ומאמני עילית אחרים, כי מספר המשחקים המקסימלי כדי לקבל תפוקה ואיכות הוא 40־50 בשנה. קבוצות כמו מנצ'סטר סיטי, ברצלונה או באיירן מינכן מגיעות בקלות ל־75. השחקנים הבינלאומיים שלהן יכולים להגיע ל־90 משחקים ואפילו יותר. תוסיפו לזה את זמן הנסיעות, חוסר המנוחה או היכולת להתאושש ממשחק או מפגיעות כמו שצריך, וקיבלתם מתכון לפציעות, למוצר פחות טוב עבור הצרכן, ולפחות התעניינות מצידו.
שחקני עבר שהפכו למאמנים, כמו וינסנט קומפאני וצ'אבי אלונסו, מגלים הרבה יותר אמפתיה לבריאות השחקנים ולאיכות הכדורגל, אבל נדמה שהבעיה כאן לא רק רפואית, איכות כדורגל או יחסי עובד־מעביד, אלא גם עניין של כבוד והרצון שגורל הכדורגל יוכרע גם על ידי אלו שנותנים לו חיים על המגרש. "הם פשוט החליטו להגדיל את הפורמט של ליגת האלופות", אמר שוער ליברפול אליסון, "אבל אף אחד לא שאל אותנו מה דעתנו ומה אנחנו חושבים על הוספת משחקים לעונת הכדורגל".
שחקני כדורגל אולי מקבלים משכורות של שמונה ספרות, אבל הם עדיין בני אדם. יותר מדי משחקים בענף שבו האינטנסיביות והאגרסיביות עולות משנה לשנה, זה באמת יותר מדי. השאלה היא אם שביתה היא לא צעד קיצוני מדי, ובמקרה הזה, שוב, בעייתי ביותר. השחקנים רוצים להעניש את הרשויות כדי שיאזינו להם, אבל הם יענישו בסופו של דבר את האוהדים שלא יגלו סימפתיה לשביתה כזו. מצד שני, הטיעון הספורטיבי הוא לגמרי פרו־אוהדים: רודרי בעצם אומר שהוא רוצה לתת לאוהד מאה אחוז רודרי, בדיוק כפי שמגיע לו על ההשקעה שלו בקבוצה, אבל זה יכול לקרות רק אם יהיה מספר גג של משחקים שבהם הוא יכול להיות משותף. גם האוהד נמצא בין הפטיש לסדן: הוא רוצה לראות את רודרי בשיא הכושר, אבל למה הוא אמור לשלם כסף פרימיום אם בשאר המשחקים סיטי יעלו עם הרכבים פחות טובים שלהם?
יכול להיות שהוא יהיה מוכרע בדרכים וקטטות מכוערות, אבל מדובר בסופו של דבר בוויכוח שהוא טוב לכדורגל. השחקנים הגיעו לנקודה שבה הם לא יכולים לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח, הם באמת סחוטים. אבל הבעיה היא שגם הענף כולו רווי. אנחנו יכולים לצרוך כדורגל כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום, כמעט לאורך כל השנה. אבל כשהענף רווי, האיכות של המוצר נופלת. שביתה של שחקנים נשמעת כמו רעיון קיצוני, אבל יכול להיות שהיא תציל את הכדורגל מהחזירות של עצמו ושל כל מי שעוסקים בו.
פורסם לראשונה: 01:30, 24.09.24
