בזמן המהפכה הצרפתית הוסר פסלו של לואי ה־15 מהכיכר שנשאה את שמו בסמיכות לשאנז אליזה, ושמה שונה ל"כיכר המהפכה" - בה בין היתר גם הוקמה גיליוטינה. מאות שנים חלפו, עכשיו זו כיכר הקונקורד, ובדיוק באותו המקום המשחקים האולימפיים מקבלים הלם תרבות (לשמרנים) או זריקת מרץ (לצעירים). הברייקינג נכנס לתוכנית.
במיתולוגיה הרומית, קונקורדיה היא אלת ההסכמה, ההבנה וההרמוניה. דווקא בכיכר הנושאת את שמה החליטו המארגנים לקיים את התחרויות החדשניות והמפלגות ביותר במשחקי 2024, אלו שישנם רבים שטוענים שאין להן מקום באולימפיאדה, בעידן שבו הוועד הבינלאומי מחפש רענון כדי למשוך קהלים חדשים. אבל בעוד לתחרויות הסקייטבורד אפשר להתרגל (גם הונגשו לקהל בצורה נהדרת), והכדורסל 3X3 מביא אקשן בדרכו, סוף השבוע של הברייקינג, הריקוד האקרובטי שמהווה את אחד מהיסודות לתרבות ההיפ־הופ (כמובן שסנופ דוג הגיע בשביל לקדם, וקיבל עוד הון קטן עבור יחצנות), לא היה קל לעיכול עבור מי שאוהב ספורט קלאסי.
3 צפייה בגלריה
תחרות הברייקינג לנשים. הקהל עדיין שובר את הראש בניסיון להבין
(צילום: Julien M. Hekimian/Getty Images)
מהרחוב לאולימפיאדה
(קרדיט: רלוונט)
כל מדינה מכניסה ענפים חדשים, או מחזירה כאלו שנעלמו, במשחקים שהיא מארחת. חלקם מחוברים לתרבות המקומית, כמו למשל הג'ודו שנכנס בטוקיו 1964, והוכיחו את עצמם ברמת התחרות והעניין. לפני שלוש שנים היפנים הכניסו בהצלחה את הטיפוס והכדורסל 3X3, אבל הקראטה לא שרד. בלוס־אנג'לס בעוד ארבע שנים נקבל את הקריקט, בעל הסיכויים הלא־רעים להחזיק מעמד בזכות הפופולריות העצומה באוסטרליה ובתת־היבשת ההודית, לצד קאמבק של הבייסבול/סופטבול וניסיון לשלב לקרוס, פלאג פוטבול וסקווש. הברייקינג הוא החידוש היחיד בפריז, ולפי הבכורה שלו, קשה לראות אותו חוזר ב־2028.
רגע, מי ניצח?
ערב שבת, מעט לפני הקידוש. הפריזאים הצליחו להפיק את אחת האולימפיאדות המלהיבות ביותר בהיסטוריה, וניצלו באופן מקסימלי את הצבע והיופי הטמונים במונומנטים של עיר האורות, העיר היפה בעולם. הקהל הציף את היציעים בכל התחרויות, מקרב 5 מודרני ועד משחק על המקום השמיני בכדורמים, אבל אפילו במציאות כזו הברייקינג לא תפס. גמרי הנשים הותירו מושבים ריקים רבים, ונראה שגם האוהדים השרופים ביותר והמקומיים הנלהבים לא הצליחו לקשר בין האולימפיאדה לבין הסחרורים של הבי־בויז והבי־גירלז, הכינוי של המתחרים.
ולכל רקדן בנפרד יש גם שם במה משלו. לרחבה עלו 671, לוג'יסטיקס, רייגאן, סיסי, אינדיה. הן ניסו להלהיב את מי שהגיע בעזרת המוזיקה של שני ה־MC, המאסטרים של האירוע. הבעיה היא שהקהל לא ממש הבין את הפורמט: שני מתחרים עולים יחד ל"קרב" (באטל) על הבמה הקטנה, שמעליה יש לוח שעונים. הם מתחלפים, שלושה ריקודים לכל מתחרה, בזמן שהשני ממתין בצד ומחכה להוראה של התקליטן.
בגמר ניצחה איימי היפנית את ניקה הליטאית 0:3 – לא שהניקוד אמר משהו לצופים שהתקשו לעקוב. ההכרעה בידי השופטים, שיושבים כמו ב"רוקדים עם כוכבים". הם מכריזים על התוצאה בטקס מוזר שבו נחשף הצבע שבו בחרו, שמייצג את אחת המתחרות, והזוכה היא זו שקיבלה יותר צבעים. בין לבין העלו ספורטאים פראלימפיים לרקוד. הם לא הצליחו להלהיב.
"אצלנו בברזיל אפילו כדורעף חופים זה לא משהו גדול, זה יותר חוף מאשר כדורעף, אז ברייקדאנס? מה תהיה ההזיה הבאה?" אומר לי עיתונאי ברזילאי.
לא צריך לדחוף בכוח
אם כבר הדוגמה של הברזילאי - במרחק של כמה תחנות מהקונקורד, אפשר היה ליהנות מימים נפלאים של כדורעף חופים עם התפאורה של מגדל אייפל. לא היה כיסא אחד ריק בשישי בערב במשחק הגמר בנשים, שבו צמד ברזילאי ניצח צמד קנדי. זו הייתה המסיבה הכי גדולה בעיר, הכי רחוק מהברייקינג, שדמה יותר לסצנה מ"הקיץ של אביה". האומה שהייתה מוכנה לשלם עשרות אלפי יורו לכרטיס בגמר הכדורסל, קיבלה בשעמום את הרקדנים. מספיק היה לראות ברשתות את הריקוד של האוסטרלית, שהפך למם ויראלי, כדי להבין את רמת הניתוק. כלי תקשורת בכל העולם, וגם גולשים, הבהירו את דעתם, כמו אחד שצייץ: "זו בדיחה, אנחנו צריכים להעמיד פנים שזה ספורט".
נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, תומאס באך, אהב את הפיילוט במשחקי הנוער העולמיים. אבל עם כל הרצון הטוב, לסצנה המאוד־נקודתית אין הרבה סיכוי להפוך ללהיט. ההרגשה היא שבניגוד לענפים "הצעירים" האחרים, כאן מנסים להאכיל את הקהל במשהו שהוא לא רוצה. אם חוזרים לספקות שלפני האולימפיאדה, אין ספק שהיה צריך לחכות לתחרויות עצמן בשביל להכריע. אבל אם תחרות ריקודים עם מוזיקה מקפיצה לא הזיזה לאוהדים שהיו נלהבים מכל ענף אחר, בוועד האולימפי צריכים להבין את הרמז. אין לברייקינג ערך ספורטיבי אמיתי, רק ניסיון להתחנף לקהל לא־אולימפי.
באנו פתוחים, כדי ליהנות. למרבה הצער - זה הכל חוץ מספורט. באל־איי כנראה שהברייקינג כבר יחזור לרחובות.
פורסם לראשונה: 01:30, 11.08.24
